בווידאו: נובאק דג'וקוביץ' על העדפתו של פדרר על פני נדאל כמדורג 2 בטורניר
תשע שנים חלפו מאז שהעולם נשא את עיניו אל מגרש 18 בווימבלדון. זה קרה כשנרשם אחד השיאים המטורפים בהיסטוריה של הטניס, כשמשחק אחד נמשך קצת יותר מ-11 שעות והוכרע בתוצאה חסרת תקדים: 68:70 במערכה החמישית. ג'ון איזנר וניקולה מאהו נהנו מכמה דקות של תהילה (אצל איזנר היא נמשכה קצת יותר) אבל למשחק הזה הייתה משמעות אחרת, גדולה הרבה יותר. הוא גרם למארגני הטורנירים הגדולים להרהר האם הגיע הזמן לשנות קצת את המסורת ולמצוא דרכים יצירתיות לקצר את זמני המשחקים.
ייתכן כי הבעיה בכלל לא קשורה לכללי המשחק המסורתיים ולא שבווימבלדון מאוד לא אוהבים לשנות, אלא דווקא באיזנר. השחקן האמריקאי ניצח לא רק את המשחק הארוך בהיסטוריה, אלא נכנס לדפי ההיסטוריה פעם נוספת לפני שנה, כשהפסיד לקווין אנדרסון בחצי הגמר בתוצאה 24:26 במערכה החמישית. עם הגשות אימתניות (והחזרות קצת פחות אימתניות) איזנר הוא שחקן שנקלע לא אחת למשחקים ארוכים, כך שזו לא הפתעה גדולה לגלות שהוא חתום על שני המשחקים הארוכים ביותר בווימבלדון. המשחק האחרון שלו בשנה שעברה הוא גם הסיבה לשינוי שמצפה לשחקנים ולקהל כבר בטורניר הקרוב, והשחקנים האחרים בסבב יכולים להודות לועל כך. המשחק הארוך בחצי הגמר בווימבלדון הוביל לא רק שינוי באליפות הנוצצת עם החוקים הבריטים הנוקשים, אלא גם לשינוי שנכנס לתוקפו גם באליפות אוסטרליה.
טורניר הגרנד סלאם היחיד שבו משחקים שובר שוויון מכריע בתוצאה 6:6 במערכה החמישית, הוא אליפות ארצות הברית. הכלל הזה לא ממש חדש, ובטורנירים הגדולים האחרים מתחילים להתקרב לשם. בתחילת השנה נכנס לתוקף חוק חדש באליפות אוסטרליה, ובשוויון 9:9 במערכה החמישית מתקיים מה שמכונה כ-"סופר טייברייק" - שובר שוויון שהמנצח בו הוא הראשון שמגיע לעשר נקודות או בפער של שתי נקודות החל משוויון תשע. זאת בניגוד לשובר השוויון הקלאסי שבו ההכרעה היא עד לרף של שבע נקודות.
לקראת הטורניר הנוכחי גם בווימבלדון צפוי שינוי משמעותי בתחום הזה: שובר שוויון ישוחק בתוצאה 12:12, ובניגוד למקובל באוסטרליה המנצח כאן יזדקק ל-7 נקודות בלבד. אלא שהחוק הזה משונה למדי. ההחלטה לעבור לשובר שוויון בתוצאה 12:12 בלבד עשויה להאריך את המשחק במערכה שלמה, לפחות על הנייר. כך שייתכן שאולי לא נראה משחקים של 11 שעות אבל משחקי גברים יכולים בהחלט להימשך שעות, בעיקר אם אחד השחקנים עונה לשם ג'ון איזנר או קווין אנדרסון.
ההחלטות שקיבלו מארגני הטורנירים בווימבלדון ובאוסטרליה הן חשובות וסביר להניח שגם השחקנים מרוצים מהשינויים שאמורים לקהל עליהם בצמצום זמן המגרש שלהם - לפחות בתיאוריה. אלא שבפועל מדובר גם במציאות מעט בעייתית. לפני שנה הייתה אליפות ארצות הברית היחידה שהפעילה שובר שוויון כלשהוא במערכה החמישית, בעוד שלושת טורנירי הגרנד סלאם האחרים נצמדו למסורת. על פי מצב העניינים הנוכחים, כל טורניר רשאי לקבוע חוקים אחרים לחלוטין, כשרק ברולאן גארוס ממשיכים לשחק עד להשגת פער של שני משחקונים במערכה המכרעת ונדמה שיש תמיכה בולטת להחלטה זו. השילוב בין המשטח למזג האוויר הקריר בפריס מבטיח למארגנים שקט יחסי והרבה פחות ביקורת.
החוקים השונים שמגדיר כל טורניר אולי תורמים לייחודיות של כל גרנד סלאם, אבל כלל לא בטוח שחוסר אחידות הוא בהכרח דבר נכון. לטורנירי גרנד סלאם יש הילה משלהם וכאירועים הגדולים ביותר בעונת הטניס הם אמורים להיות ייחודיים - אבל גם עקביים. קביעת כללים ברורים התקפים לכל טורנירי הגרנד סלאם היא מהלך שיש בו קצת יותר הגיון, הן לשחקנים שנאלצים להסתגל לחוקים שונים בכל טורניר והן לחוקים שונים בתוך הטורניר. יעידו על כך שחקני הזוגות שמתמודדים לעתים עם הכרעת משחקונים בנקודה בודדת בתוצאה של 40:40 בניגוד לעמיתיהם ביחידים שמשחקים נקודה נוספת בשם "יתרון".
בטניס המודרני של היום, כשההגשות משחקות תפקיד משמעותי ובעיקר על הדשא, אולי יש לשמוח על כך שגם הבריטים מבינים שאין מנוס אלא לשנות את המסורת. הגבלת אורך המשחק בהתאם להימשכותם החריגה היא צעד ראשון בכיוון הנכון. עם ג'ון איזנר בתמונה, גם השינוי ההיסטורי של ווימבלדון עשוי להיבחן בקרוב מאוד עם מרתון אינסופי נוסף.
* דנה ברגר היא חברה בפורום הטניס בפייסבוק, המקום לדיוני טניס מקצועיים ברשת