בווידאו: חגיגות האליפות של טורונטו
לרוב, ה-NBA מאופיינת בתנועה מחזורית: עונה מסתיימת, אלופה חדשה/ישנה מוכתרת, במשך זמן מה היא זוכה למלוא תשומת הלב, ורק הדראפט מוריד אותה מסדר היום הציבורי. העונה, למרות הסמיכות בין טקס הנפת גביע אובריאן לבין הדרמה השנתית בחדר הירוק, הרצף התקין שובש.
מאז סיום העונה ועד היום (חמישי), פחות מ-24 שעות לפני הדראפט, פשוט קובצו להם יותר מדי סיפורים גדולים שגנבו את הכותרות: העתיד המעורפל של גולדן סטייט, ההווה הורוד של הלייקרס עם אנתוני דייויס, הבנייה מחדש של ניו אורלינס סביב זאיון וויליאמסון, וביממה האחרונה גם ההתפוררות של בוסטון ומלחמות האגו שמכרסמות ביוסטון.
אף על פי כן, למרות ההפרעות בקשר, האלופה הנכנסת והדראפט שבפתח שזורים בזה בזה. מתקיים ביניהם קשר שמבוסס על קונפליקט. במידה רבה, שניהם מייצגים שתי תשובות מנוגדות לאחת התעלומות המורכבות ביותר ב-NBA בכל שנות קיומה: איך, לעזאזל, בונים קבוצה מנצחת.
תשובה אחת, די מובנת מאליה, היא הדראפט - המקום היחיד בו טביעת עין טובה יכולה לסדר אופק גם לקבוצה לא עשירה משוק קטן.
תשובה אחרת, קצת פחות צפויה, היא טורונטו ראפטורס 2018/19 - הקבוצה הראשונה אי פעם שזוכה בתואר בלי אף בחירת לוטרי בסגל, האלופה עם הכי פחות בחירות סיבוב ראשון מאז סן אנטוניו ב-1999, הזוכה עם הכי הרבה שחקנים שלא נבחרו בדראפט (6) בתולדות הליגה.
הקבוצה שניצחה את השיטה.
במובן זה טורונטו היא אלופה בועטת ושוברת מוסכמות. היא ערערה על אחת מהנחות היסוד הקדומות ה-NBA - אלופה לא חייבת להבריק בדראפט - והציבה במרכז את המסע: של קוואי לאונרד, בחירה 15 בדראפט 2011, שהגיע ל-NBA מקולג' זניח יחסית עם פוטנציאל הגנתי ויכולות התקפיות חשודות, והפך לטופ 3 (לפחות) בשני הצדדים; של קייל לאורי, בחירה 24 בלבד בדראפט 2006 החלש להחריד, שיום בהיר אחד, באמצע הקריירה, גילה שהוא כוכב; של מארק גאסול, בחירה 48 בדראפט 2007, שבצעירותו נודע כאח השמנמן וחסר הכישרון של פאו, ובשלהי הקריירה יכול להתגאות ברקורד פחות מרשים ממנו רק בקצת; של פסקל סיאקם, בחירה 27 בדראפט 2016, הימור אפריקאי עם ניסיון מינימלי בענף שהתפתח לשחקן הפנים הטוב במחזור שלו; וזה עוד לפני שהזכרנו את המהפך שעבר פרד ואנווליט בחדר הלידה.
כולם, אחד-אחד, המחישו שלפעמים הדראפט הוא לא הרבה מעבר לנקודת פתיחה. והם לא לבד: ה-MVP המיועד יאניס אנטטוקומפו נבחר בבחירה ה-15 בלבד בדראפט 2013; חברו לחמישיית העונה ניקולה יוקיץ' נבחר שנה מאוחר יותר אי שם בבחירה ה-41. חבר החמישייה השלישית של העונה רודי גובר נלקח בסוף הסיבוב הראשון (27), גם הוא ב-2013; שחקן ההגנה הטוב ב-NBA, דריימונד גרין, יודע לדקלם בעל פה את 34 השחקנים שנבחרו לפניו בדראפט 2012; מלקולם ברוגדון נכנס לאחרונה למועדון 50-40-90 היוקרתי יחד עם שבע אגדות כדורסל, אבל עדיין זוכר כיצד הידרדר עד הבחירה ה-36 ב-2012;
אין שום דבר חדש בכך שהדראפט אינו משתייך למשפחת המדעים המדויקים, אבל בעידן האנליטיקס שהביא התקדמות בשלל תחומים בליגה, אפשר היה לקוות לפחות לשיפור מינימלי. ובכן - ההפך הוא הנכון, אם כבר.
"הדראפט הוא עדיין ירייה באפילה. למרות כל המשאבים והטכנולוגיה החדשה, ברור שלא השתפרנו", העיד בעילום שם סקאוט NBA בכיר במסגרת כתבה של איש הסטטיסטיקה של NBC טום הברסטרו.
גם בעידן החדש איש עדיין לא פיצח את הסוד הכי שמור ב-NBA, ואפשר למצוא לכך תימוכין אנושי: קחו למשל את אנתוני בנט, אנדרו וויגינס ומרקל פולץ, שלושה שנבחרו בבחירה 1 בשש השנים האחרונות בלבד. השלושה משתייכים לז'אנר המאכזב ביותר של בחירות דראפט גבוהות - הם לא נפלו על סעיף בריאותי (על פולץ אפשר להתווכח), לא סבלו מחוסר מזל יוצא דופן, אלא היו או לא מספיק כישרוניים (בנט) או לא מספיק חזקים מנטלית (וויגינס, פולץ).
מאז ועד היום מרווח הטעויות העצום של הדראפט לא באמת צומצם. המייקל אולווקנדים והאנדרה ברניאנים של העולם עדיין כאן, הם רק מחליפים פרצופים אחת לכמה שנים.
בהתחשב בנסיבות המשתנות, ייתכן שהם אפילו יופיעו לעתים קרובות יותר: על פי טום הברסטרו, הגיל הממוצע של שחקנים שנבחרו בחמישייה הראשונה של הדראפט ירד מ-21.9 בשנת 1990 ל-19.6 בלבד בשנת 2018 - הממוצע הנמוך בכל הזמנים. הכישרונות המובילים ב-NBA יוצאים לדראפט מוקדם יותר עם כל שנה שעוברת. כמובן שיש לך השפעה ישירה על כושר החיזוי של קבוצות ה-NBA: ככל שהתוצר גולמי יותר, כך קשה יותר לנבא כיצד ייראה אחרי שייצא מהקליפה. ולעזאזל האנליטיקס.
כוחו של הדראפט עדיין עצום, למרות הכל: בבדיקה מעמיקה שעשו ב-2015 גילו בבליצ'ר ריפורט ש-73 אחוז מהכוכבים בליגה (להלן: שחקנים שנכנסו לחמישייה הראשונה, השנייה או השלישית של העונה לפחות פעמיים בקריירה) היו בחירות טופ חמש בדראפט; כשבוחנים שחקנים שנבחרו בטופ 10, המספר גדל ל-84 אחוז.
גם הדראפט האחרון מוסיף לכתב ההגנה: דיאנדרה אייטון, מרווין בגלי, לוקה דונצ'יץ', טריי יאנג וג'ארן ג'קסון - כולם בחירות טופ 5, הרכיבו את חמישיית הרוקיז של העונה, וכולם נראים עם עתיד מבטיח.
אפילו טורונטו נטולת בחירות הלוטרי נבנתה בדרך עקיפה באמצעות הדראפט, אם לוקחים בחשבון שבטריידים המכריעים על קוואי לאונרד ומארק גאסול היא העבירה שתי בחירות טופ 10 (דמאר דרוזן ויונאס ולנצ'יונאס).
אבל ה-NBA מושפעת בצורה מאסיבית מטרנדים ואופנות, וייתכן שהמטוטלת נוטה כעת לכיוון אחר. טורונטו לא חששה להשכיר את קוואי לאונרד לעונה אחת בלבד (בינתיים) והלכה איתו עד הסוף; אוקלהומה סיטי פעלה באופן דומה עם פול ג'ורג' ובסופו של דבר החתימה אותו על חוזה ארוך טווח; מנגד, בוסטון אספה אינספור נכסים ובחירות דראפט (בדראפט הקרוב היא תבחר שלוש פעמים בסיבוב הראשון), נקטה בגישה זהירה יותר עם מחשבה על העתיד, ועכשיו נתקעה.
המושג "קבוצת העתיד" מעולם לא נראה נלעג כל כך ב-NBA. שתי מילות המפתח היחידות הן "כאן ועכשיו". עם הדראפט, או בלעדיו.