"חוללנו את נס וירטון של נבחרת ישראל": 40 שנים למדליית הכסף בטורינו

בווידאו: תקציר הניצחון ההיסטורי על יוגוסלביה

"אינני יכול להאמין! בשעת כתיבת שורות אלה מתחיל האולם בגוריציה להתרוקן לאיטו, אבל על הלוח החשמלי עדיין דולקות הנורות המבשרות: ישראל - 77, יוגוסלביה - 76. קשה להאמין, אך בכל זאת כנראה שמתרחשים נסים ויש מישהו, שם במרומים, ששומר עלינו. נלחמנו-שיחקנו, אבל ממש עד לשניות האחרונות לא האמנו. את שריקת הסיום אני זוכר היטב, ואת מה שקרה אחר כך - קצת פחות. כל הישראלים הפכו בבת אחת לגוש אדם אחד. כולם בכו, כולם צחקו, כולם התחבקו, כולם התנשקו. איזה לילה גדול! איזה ניצחון על אלופת העולם!" (משה לרר ז"ל, "מעריב", 12 ביוני 1979).

40 שנים חלפו מאז הישג השיא של נבחרת ישראל בכדורסל; הישג שנכנס למיתולוגיה, ושספק גדול אם אי פעם תוכל לשחזרו - הזכייה במדליית הכסף באליפות אירופה באיטליה ב-1979. מיקי ברקוביץ' היה בשיאו, ובזכות הכתרתו לשחקן המצטיין בטורניר קיבל הצעה לחוזה היסטורי ב-NBA; בארי ליבוביץ' היה הקפטן הלאומי וחווה את טעמה המשכר של הצלחה בינלאומית; סטיב קפלן זכה בדאבל, כשהפך למדליסט ולאבא באותו יום; מוטי ארואסטי הוסיף עוד נדבך לקריירה המפוארת שלו; ופיני חוזז התעלה דווקא מול היריבות החזקות ביותר.

כעת, לכבוד יום השנה ה-40, חמשת השחקנים חוזרים לרגעי התהילה ומשחזרים אותם בפני וואלה! ספורט.

"מה, כבר עברו 40 שנה??? זה יותר מדי זמן!", מזדעק ליבוביץ' מביתו בפלורידה. "אני לא אשכח איך גנבו לנו את הגמר... חסרו לנו רק 23 נקודות כדי לנצח!", הוא צוחק. קפלן: "ההישג הזה הפך לאירוע לאומי, שבעצם חי עד היום. בכל פעם שהנבחרת משחקת באליפות אירופה, כולם נזכרים במה שעשינו אז. זה כיף". וברקוביץ' מסכם: "זה היה נס וירטון של הנבחרת".

12 נבחרות הופיעו ביורובאסקט 1979. הן חולקו לשלושה בתים בני ארבע משתתפות, בעוד שתי הראשונות העפילו למשחקי הדירוג 6-1 ושתי האחרונות נשרו למקומות 12-7 בניסיון לשרוד בדרג א'. ישראל העמידה נבחרת בשלה: ליבוביץ' (34) היה זקן השחקנים, בעוד רובם היו בגילי 28-25. היא נחתה בעיר גוריציה, שבתוכה עבר הגבול בין איטליה ליוגוסלביה.

משחקי השלב המוקדם לא צולמו על ידי הטלוויזיה האיטלקית, ועל כן שודרו בישראל רק באמצעות הרדיו. במוצאי שבת, 9 ביוני, גברה ישראל על פולין 78:86 (בוזי ינאי 19 נקודות). זו הייתה טבילת אש על המשטח בגוריציה, והבחירה במילה "אש" אינה מקרית. באולם שרר חום מחניק, עם יותר מ-90 אחוזי לחות, ומיזוג אוויר לא נכלל בתפריט. "מבין הגרועים, אתם הכי פחות גרועים", החמיא/עקץ ראש המשלחת הפולנית.

למחרת הגיע הרגע המתסכל שאיים לחרב את הטורניר כולו. ישראל שמטה יתרון מבטיח של 14 נקודות והפסידה 92:83 לצרפת (ברקוביץ' 33). "אילו הפסדנו ב-30 הפרש, לא היה כואב לי כל כך", הגיב המאמן המנוח רלף קליין. "זהו זה, נשחק על המקומות 12-7 ושם ננסה כמיטב יכולתנו. אבל עליי לומר שלא נרים את הידיים לפני המשחק עם יוגוסלביה".

כעבור 24 שעות התייצבו הכחולים-לבנים לערב הנעילה של השלב המוקדם, בידיעה שרק ניצחון סנסציוני על אלופת העולם יציב אותם בין שש הראשונות. הציטוט התבוסתני-משהו של קליין לא נאמר מהפה אל החוץ; הוא באמת התכוון לדבריו, ושלח את עוזרו בוב גונן למסטרה כדי לצפות ביריבות הצפויות במשחקי המפסידות ולבצע עליהן סקאוטינג ("ריגול" בלשון הימים ההם).

"אין לנו בעצם מה להפסיד, נלך על ניצחון", אמר מוסקוביץ' ברדיו לפני המשחק וספק אם האמין לעצמו. האולם התמלא מפה לפה, והצופים נופפו במאות דגלי יוגוסלביה. בתקשורת הישראלית דווח כי רבים מהם היו שתויים, והקהל האיטלקי קינטר אותם בקריאות "אל אל ישראל". המשחק הופסק לפחות 20 פעמים בגלל שקיות משקה וחפצים אחרים שהושלכו מהיציע, ומדי כמה דקות הוחלף הכדור שהיה חלק להחריד בשל הלחות הבלתי אפשרית.

כשנותרו מעט יותר משתי דקות הוליכה יוגוסלביה 71:76, ואת סל הניצחון קלע ברקוביץ' בדרך לא דרך, כשעל השעון שמונה שניות. דראגן קיצ'אנוביץ' החטיא מתחת לסל (ובעיתונות העברית "שכחו" לציין שחוזז דחף אותו), הכדור ניתז לשלט פרסומת וקפץ היישר לידו של קפלן. הוא מסר במהירות למוסקוביץ', שפיטם את ברקוביץ' באסיסט. לרר ז"ל דיווח: "עתה נותר רק להתפלל - והתפילה עזרה, כי אי שם זרק מישהו לסל ושוב היה זה קפלן ששלח את ידיו הארוכות וקלט את הכדור המוחטא, כשנותרו שתי שניות לשריקה ופשוט זרק את הכדור אל על".

ינאי תרם 18 נקודות וברקוביץ' הוסיף 17. בסיום פרצה קטטה המונית בין מחנות האוהדים מיוגוסלביה ומאיטליה, וזה לא עצר את החגיגות; בזכות גונן, שהתבשר על ידי עיתונאים יוונים כי נסיעתו הייתה לשווא, גילתה הנבחרת כי במרתף המלון יש דיסקוטק, והשחקנים שתו ורקדו בו עד השעות הקטנות של הלילה. הקהל בישראל זכה לצפות רק בתקציר ששודר למחרת במהדורת "מבט".

בעיתון האיטלקי הנחשב "טוטו ספורט" אפילו לא המתינו לתוצאת הסיום כדי לבשר בכותרת מי הן הנבחרות שהעפילו למשחקי 1-6 (וישראל לא נכללה ביניהן). "זה היום הגדול בחיי", התפייט קליין. "הניצחון על יוגוסלביה גדול יותר מאשר הניצחון של מכבי על צסק"א בווירטון. הבאנו כבוד גדול לישראל. רוח הלחימה הזו היא הדבר היפה ביותר שראיתי בשנותיי כמאמן".

ליבוביץ': "לפני המשחק, כשהחלפתי דגלים עם הקפטן היריב זוראן סלאבניץ', הוא אמר לי 'אתה יודע שאם תנצחו, תעלו ל-1-6'... עניתי לו: 'יופי, תודה שהזכרת לי'. מי בכלל חשב שזה אפשרי. קלעתי במשחק רק שלוש נקודות, אבל זו הייתה תצוגת ההגנה הכי טובה בקריירה שלי. שמרנו אזורית 3-2, ורלף הציב אותי למעלה בצד שמאל. הצלחתי לגעת בכל כדור שהיוגוסלבים מסרו. שיגעתי אותם. אחרי כמה דקות, הם פשוט הפסיקו לשחק מהצד הזה".

ברקוביץ': "בשבילי, להיות על אותו פרקט עם שחקני יוגוסלביה היה בגדר הגשמת חלום. הם היו האלילים שלי. כשבוב חזר ממסטרה, כולנו צחקנו עליו. הסל האחרון שקלעתי נחרט בזיכרון שלי כאחד הגדולים בקריירה".

ארואסטי: "בניגוד למה שקרה עם מכבי בווירטון ובבלגרד ב-1977, אני לא זוכר איזשהו נאום חוצב להבות של רלף במהלך הטורניר. הרי גם הוא לא באמת האמין שננצח את היוגוסלבים".

חוזז: "היינו בטירוף. פרצה חגיגה ספונטנית במגרש ואחר כך במלון, ולפעמים השמחה האותנטית שווה יותר מאירוע שמתכננים מראש. יש רגעים בספורט שבשבילם שווה כל הקריירה, רגעי התעלות שגורמים להתרוממות רוח. ואין ספק שזה היה רגע כזה, רגע שיא בקריירה".

ביום המנוחה גמאה הנבחרת יותר מ-500 ק"מ בדרכה מגוריציה לטורינו, ובהגיעה התקבלה בכבוד מלכים. "איך עשיתם את זה?", שאלו כולם. בית הגמר נפתח בהפסד צפוי לאיטליה 90:78, וברקוביץ' (31 נקודות) קיבל לאחריו הצעה של 80 אלף דולר לעונה מסינודינה בולוניה. מיקי פנה להנהלת מכבי תל אביב בבקשה להשתחרר, ואף הציע לפצות אותה ב-30 אלף דולר, אבל נענה בשלילה. כעבור שנתיים ניצח את הבולונזים בגמר גביע אירופה לאלופות.

ב-14 ביוני חזרה ישראל למסלול הניצחונות עם 84:88 על ספרד (ברקוביץ' 33) וטיפסה למקום הראשון בבית הגמר. איש לא הבין עדיין לאן נושבת הרוח. בכותרת המשנה בעיתון למחרת נכתב: "הישראלים הגבירו סיכוייהם להיאבק על מדליית הארד, אם ינצחו במוצאי שבת את צ'כוסלובקיה".

ובמוצאי שבת אכן ניצחה הנבחרת גם את הצ'כים, 93:94 בתום הארכה (ינאי ולו סילבר 27, ברקוביץ' 26). ישראל נעלה את הופעותיה בבית הגמר בתבוסה 92:71 לברית המועצות, והגיעה לליל המשחקים האחרון כשהיא כבר לא משחקת - ולא תלויה בעצמה. היא הייתה זקוקה לניצחון סובייטי על המארחים מאיטליה כדי להשלים את המסע הבלתי ייאמן ולהעפיל לגמר.

קליין, חובב קולנוע ידוע, לא עמד במתח והלך לסרט. כשיצא, עודכן כי עליו להתכונן לקרב על תואר אלופת אירופה. ברית המועצות ניצחה 84:90 ועלתה לגמר עם ישראל. "שיחקנו גם בשבילכם", הכריז המאמן היהודי של ברית המועצות, סשה גומלסקי. "אני כידוע אוהד של מדינת ישראל. הצגתם כדורסל טוב באליפות ומגיע לכם להיות עמנו בגמר".

ביום הגמר, 20 ביוני 1979, לבשה ישראל חג. בשעת צהריים יצאה טיסת צ'רטר ישירה של "ארקיע" מלוד לטורינו, ועליה כ-180 אוהדים. מהדורת "מבט" הוקדמה ל-20:30 כדי לאפשר שידור מלא של המשחק, וזה לא היה סתם שידור: לראשונה, הועבר אירוע ספורט בישראל בצבע. מנכ"ל רשות השידור, יוסף (טומי) לפיד, קיבל אישור משר התקשורת יצחק מודעי להסיט את צלחת האנטנה הענקית בעמק האלה כדי לקלוט לווין אחר ולאפשר זאת.

אירועי בידור רבים בוטלו, בהם הופעתם של שלום חנוך ואריק איינשטיין בהיכל התרבות בתל אביב. באחד מבתי הקולנוע דווקא הוקרנו סרטים כבכל יום, אבל הקהל הצביע ברגליו. "המנהל החליט לפתוח את העסק, אבל הוא עצמו ברח כדי לראות את המשחק בבית", התמרמר הסדרן בכניסה, שעמד משועמם לצד שני אנשי הג"א שצפו בעיניים כלות בתנועת האורחים הדלה.

התזמורת הפילהרמונית הקדימה את הופעתה כדי שהצופים יספיקו לשוב הביתה בזמן, ורכז "אגד" ברחוב הנביאים בהדר הכרמל העיד: "באים אליי במשך כל היום עשרות נהגים ומספרים לי סיפורים שונים עד כמה הם מוכרחים להיות בבית עד השעה 20:30, עקב שמירת הריון של האישה ועוד כהנה וכהנה". גם אילת דמתה לעיר רפאים, ומרכזי התיירות בה נותרו שוממים. ברחובות ירושלים נראו רק ניידות משטרה, ולמוקד הגיעה רק קריאה אחת: נערים ערבים השליכו אבנים לעבר מכונית נוסעת במזרח העיר.

סימי רוזיליו ואבי דבדא התחתנו באותו ערב, ונתקלו בבעיה. "צריך להגיד לרבי שיעשה את זה קצר ולעניין, כי עוד מעט יתחיל המשחק", אמרו המוזמנים לפני החופה. ואכן, בני הזוג העמידו לרשותם שלושה מקלטי טלוויזיה כדי לצפות בגמר. גם החתן עצמו לא עמד בסקרנות והגניב מבט מדי פעם כדי להתעדכן בתוצאה. "בשביל כלה כזאת לא דוחים אפילו ביום אחד", השיב כשנשאל מדוע לא הזיז את מועד החתונה.

ליבוביץ': "פתאום, כל טורינו התמלאה בישראלים. ירדתי לבית קפה, נכנסתי לחנות, וכולם דיברו עברית. הרגשתי כאילו אני בתל אביב. הבעיה הייתה שכולם חשבו שאנחנו עומדים לנצח בגמר".

קפלן: "אשתי הייתה בחודש תשיעי עם ילדנו הראשון, ובארוחת הבוקר במלון ניגש אליי מנהל המשלחת, עמירם שפירא, וצעק 'סטיב, עשינו את זה! גם הגענו לגמר וגם אשתך עוד לא ילדה! מחר תחזור הביתה והכל יהיה בסדר'. בתדרוך בחדר ההלבשה רלף דיבר איתנו על כל מיני עניינים טקטיים ונתן לנו הוראות מקצועיות, ואז אמר 'התלבטנו אם להגיד או לא, אבל החלטנו שהחיים יותר חשובים מהמשחק ואני רוצה להודיע שלסטיב נולד בן'. כולם שמחו וקפצו ובירכו אותי, אבל מבחינתי המשחק נגמר באותו רגע... עליתי בחמישייה הפותחת, אבל לא הצלחתי לתפקד. לא היו אז טלפונים בבתי החולים, זה היה כמו ימי הביניים, ואפילו לא דיברתי עם אשתי".

על המגרש בטורינו התברר כי גם לרוח הישראלית יש גבולות. הנבחרת נותרה בתמונה במשך 11 דקות בלבד, והובסה 98:76 בידי ברית המועצות (ינאי 18; ולדימיר טקאצ'נקו הענק, שגובהו 2.20 מ', קלע 29) שהוכתרה לאלופת בפעם ה-12. ביציעים נקטו הישראלים במחאה פוליטית והניפו כרזה נגד מדיניות מסך הברזל הסובייטית: "Let my people go". במאי הטלוויזיה האיטלקית התעלם מהאקט ולא צילם אותו. ההפסד לא העיב על תחושת השמחה. ישראל ניצבה על הפודיום וקיבלה את מדליית הכסף.

ליבוביץ': "טקאצ'נקו זה השחקן הכי טוב שראיתי בחיים שלי. לא יכולת לעשות שום דבר מולו. אני חושב שהעזתי לחדור לסל כמה פעמים נגד ברית המועצות, אבל בסוף מסרתי לאחור לבוזי. אני עבדתי קשה, והממזר הזה זרק מרחוק וקלע, ולקח לי את התהילה. סיפור חיי".

ארואסטי: "אחרי הגמר הייתה מין תחושה אלוהית כזו. ידענו שעשינו את המקסימום, ידענו שהסיכוי לנצח הוא נמוך מאוד, והבנו כבר אז שחוללנו היסטוריה שספק אם תחזור אי פעם".

ברקוביץ': "הביטחון שלנו היה גבוה ובאנו כדי לנצח, לכן הייתי מאוכזב מאוד בסיום. אבל הגענו לגמר תשושים מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית, ולא מצאנו את האנרגיה הנוספת. כשירדו מטקס הענקת המדליות ניגש אליי אדם מבוגר והציג את עצמו 'שלום מיסטר ברקוביץ', אני יובי בראון, מאמן אטלנטה הוקס'. לא שמעתי עליו בכלל, כי לא היו אז שידורי ה-NBA. עניתי לו: 'נעים מאוד, שמי מיקי'. הוא סיפר שהם עקבו אחריי לאורך הטורניר והם רואים בי קנדידט לשחק בקבוצה. הוא הציע לי להגיע למבחנים בארה"ב ואמר שעם שובי לישראל, יחכה לי כרטיס טיסה במשרד כלשהו בתל אביב. חשבתי לעצמי, מה רע לבקר באטלנטה. לא חשבתי שזה ייגמר בהצעת חוזה מקצועני".

סגנית אלופת אירופה נחתה בארץ למחרת הגמר, בשעת אחר הצהריים. עובדי נמל התעופה הצטופפו על מסלול הנחיתה והריעו לשחקנים ברדתם מהמטוס. אחת מדיילות הקרקע התרגשה במיוחד לקראת בואו של ברקוביץ' ונשמעה אומרת לחברתה: "אני אתעלף... אני חייבת לגעת בו... הוא שיגע אותנו".

משפחות השחקנים המתינו באולם מקבלי הפנים. איגוד הכדורסל העניק לשחקנים שעוני יד יוקרתיים, שעליהם הוטבע הכיתוב "יוני 1979", ונשיא המדינה המנוח יצחק נבון אירח אותם במשכנו. כעבור שבוע התאחדה מחדש החבורה בברית המילה של תום קפלן, שיחגוג את יום הולדתו ה-40 בסוף השבוע הקרוב.

קפלן: "כשנחתנו מיהרתי מיד משדה התעופה לבית החולים מאיר כדי לפגוש את אשתי ואת בני הבכור. אז גם גיליתי שאחרי הלידה הביאו לה טלוויזיה כדי לצפות בגמר, והיא ראתה אותי ואפילו לא הבינה אם אני יודע שאני אבא".

- נושא הגבלת המתאזרחים תופס תאוצה כיום, אבל בנבחרת ההיא היו ארבעה כאלה, ואתה ביניהם.

קפלן: "אי אפשר לפסול אדם בגלל שקיבל אזרחות ולא גדל כאן. מה ההבדל ביני לבין ג'ון דיברתולומאו? היום זה קצת יותר צורם לעין, אבל ככה זה בכל רחבי אירופה. אני, כמו המתאזרחים האחרים בתקופה ההיא, שירתי בצבא במשך שנה וחצי, וכולנו הרגשנו ישראלים לכל דבר. ככה גם התייחסו אלינו. אני לא יודע אם המתאזרחים כיום מרגישים שייכות כזו למדינה".

- ואיפה אתם שומרים את מדליית הכסף?

ברקוביץ': "המדליה שמורה בביתי, בין כל הגביעים שבהם זכיתי בקריירה. זה הישג שהכניס את כולנו להיסטוריה, ולצערי אני לא רואה את הנבחרת משחזרת אותו".

קפלן: "המדליה מונחת בקופסה עם כל הגביעים שבהם זכיתי. לא תליתי אף אחד מהם על הקיר...".

ליבוביץ': "לא שמרתי כלום מהקריירה שלי. אין לי מושג איפה המדליה".

- נבחרת ישראל תזכה ביום מן הימים במדליה נוספת?

ליבוביץ': "כן, ואני אפילו יכול להגיד לך מתי. הנכד שלי, עומרי אורלנד, הבן של יהוא, רק בן תשע, עוד ישגע את המדינה. הוא רוקד עם הכדור ועושה איתו דברים מטורפים. הוא יהיה סטף קרי בגובה של לוקה דונצ'יץ'. תזכרו את השם".