שנים רבות לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כשניצולי השואה החלו לבנות מחדש את חייהם במדינה החדשה שהוקמה כבית לעם היהודי, נותרו ישראל וגרמניה ביחסים מורכבים. המתח הזה פרץ סביב אירועים לאומיים מכוננים דוגמת החתימה על הסכם השילומים, ביקורו ההיסטורי של הקנצלר קונראד אדנאואר בירושלים וכינון היחסים הדיפלומטיים בין המדינות; הוא תמיד עמד ברקע המפגשים הספורטיביים בין הקבוצות והנבחרות השונות.
"באולימפיאדה הראשונה שבה ישראל השתתפה, בהלסינקי 1952, קיבלנו הוראה מפורשת שאם ספורטאי מגרמניה המערבית יזכה במקרה במדליית זהב, וההמנון יתנגן, עלינו לצאת מהמנהרה ולא לשהות באותו זמן באיצטדיון", מגלה משה (מוסא) דניאל, כדורסלן נבחרת ישראל באותם ימים. הדריכות עלתה לקראת ריצת הגמר ל-1,500 מטרים, שאליה הופיע ורנר לוג הגרמני כפייבוריט ברור. "בהתחלה אמרו לנו לא ללכת לצפות בתחרויות באותו יום, אבל הלכנו", נזכר דניאל, אביו של מנהל הנבחרת כיום, מוטי דניאל. "בסופו של דבר הוא לא זכה בזהב. רץ מלוקסמבורג [ז'וזי ברטל] ניצח אותו, והציל גם אותנו וגם אותו".
קבוצת סטודנטים מהיידלברג, שהשתתפה בטורניר בינלאומי של נבחרות אוניברסיטאיות ב-1965, הייתה הראשונה ממערב גרמניה שהתארחה בישראל; שנתיים מאוחר יותר, בדצמבר 1967, פגשה מכבי תל אביב את גיסן בשמינית גמר גביע אירופה לאלופות בכדורסל. לפני הגעת הגרמנים לארץ עצרה המשטרה את שמחה הולצברג ז"ל, שניהל הפגנות יחיד נגד היחסים בין ישראל לגרמניה, מחשש שיביע את מחאתו במסגרת המשחק ביד אליהו. הערב הזה עבר בשלום, והמתיחות התעצמה מטבע הדברים חמש שנים מאוחר יותר בנסיבות טרגיות, בעקבות טבח י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן.
האירוע הספורטיבי הזכור ביותר בכל הקשור ליחסי המדינות התרחש ב-1984, כשרלף קליין ז"ל מונה למאמן נבחרת מערב גרמניה. "זו לא הייתה תקופה פשוטה למשפחה", סיפרה בתו, רינת, בראיון לוואלה! ספורט ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אשתקד. "קיימו על הנושא הזה דיונים מיוחדים בכנסת. לכולם היה מה להגיד, ואני בטוחה שהוא נפגע מהביקורת נגדו. דודה שלי, אחותו של רלף, מאוד כעסה עליו. היא לא הסכימה עם ההחלטה שלו. ההתמודדות שלה עם טראומת השואה הייתה שונה משלו: היא מעולם לא חזרה לגרמניה, היא מעולם לא הסכימה לרכוש מוצרים מתוצרת גרמנית. אבל לאבא היה מסר מאוד עוצמתי. הוא אמר 'גורשתי מהמדינה הזו, היא לקחה ממני את משפחתי, רצחה את אבי, ועכשיו היא רוצה שאני אבוא ואציל אותה - זה הניצחון הכי גדול שלי'".
והיה עוד אירוע אחד, מינורי לכאורה, שעורר סערה. ב-1990 יצאה נבחרת הנשים של ישראל למחנה אימון בהיידלברג, שבמסגרתו קיימה שלושה משחקי הכנה נגד נבחרת מערב גרמניה. המשחק האחרון בטרילוגיה התקיים ב-22 באפריל, ערב יום השואה.
בזמן אמת, מעטים הבחינו בכלל במתרחש. ב"מעריב" היה דיווח לקוני למחרת, ובו נכתב רק ש"נבחרת הנשים סיימה אמש את משחקי ההכנה לקראת קדם אליפות אירופה בהפסד לנבחרת גרמניה 93:69 (36:36)", ולאחר פירוט קל על אירועי המשחק עצמו נכתב ש"בנבחרת מרוצים מאוד משלושת משחקי האימון נגד נבחרתה החזקה של גרמניה ביומיים הראשונים של המחנה [שבשניהם ניצחה ישראל]. הבנות שיחקו כל יום ובערב ערכו אימון, כך שאתמול סבלו מעייפות מסוימת".
אלא שיומיים לאחר המקרה קם קול זעקה. "מהיכן קהות החושים הזו?", הייתה כותרת כתבה שהתפרשה על פני יותר מעמוד בעיתון "חדשות". "אני בשוק", אמר יחזקאל שופס, יו"ר ארגון בניהם של ניצולי שואה בארץ. "מדובר בפגיעה ברגשות של קרוב למיליון איש. כיצד אפשר לקיים פעילות כזאת ביום השואה, שעה בארץ מתאבלים? לדעתי, מדובר בעבירה על החוק. יש חוק ברור שאוסר על כל פעילות של עינוגים, תרבות וספורט ביום השואה וביום הזיכרון".
גם יו"ר הכנסת דאז, דב שילנסקי ז"ל, שבעצמו היה ניצול שואה, הביע את מחאתו: "זו חוליה נוספת בחוסר הרגישות ובחוסר ההבנה, שלצערי הולכים ומעמיקים בעם היהודי. אני חושב שזה ממש חילול הקודש, על אחת כמה וכמה כשהדברים מתרחשים על אדמת גרמניה. נכון שחוקים חלים רק בארץ, אבל לית מאן פליג שלפחות חלקו המוסרי של החוק חל על כל מקום בעולם".
כוכבת הנבחרת באותם ימים, ענת דרייגור, שמנהלת כיום את מיזם היכל התהילה של כדורסל הנשים בישראל, זוכרת היטב את המקרה. "העניין אפילו לא עלה לדיון, ואף אחד לא שיער שזה עלול לפגוע במישהו", היא מספרת. "רק אחרי הסערה שקמה בעקבות אותו משחק, כתבו את ההוראה בנוגע להשתתפות של קבוצות ישראליות באירועים ספורטיביים ביום השואה. זו בעיה לשפוט את מה שהיה אז לפי התודעה שיש היום לנושא.
"אני דווקא ראיתי באקט שלנו מקור לגאווה. אני באתי מבית שחי את הזוועות: סבתי הייתה ניצולת שואה, כתבתי עבודת גמר ענקית באוניברסיטה על גטו לודז' שבו היא שהתה, וטסתי עם אמי לביקור במחנות בפולין. כישראלית וכיהודייה, זה היה דבר חזק: לעמוד שם על המגרש, על אדמת גרמניה, מול שחקניות גרמניות, ולשחק נגדן - ועוד בערב יום השואה, זה היה אקט של ניצחון בעיניי. ממש כמו המטסים שלנו בשמי אושוויץ, או המצעדים של בני הנוער.
"לא פסלתי ואני לא פוסלת לרגע את הרגשות של מי שחושבים ההפך, וכולנו קיבלנו בהבנה את האיסור שנקבע אחר כך, אבל בעיניי מראות הגאווה והעוצמה של מדינת ישראל חזקים יותר מכל. כולם זוכרים היטב את האקט שביצע אברהם גרנט, שאימן את צ'לסי בחצי גמר ליגת האלופות ב-2008, ועמד על הקווים עם טלאי צהוב. המעשים העוצמתיים האלה נצרבים בזיכרון".
אריק שיבק, שהיה עוזרו של המאמן אפי בירנבוים בנבחרת באותו משחק, לא זוכר את האירוע הספציפי, אבל יש לו דעה מוצקה. "אם היינו משחקים מול ספרד, יוון או כל מדינה אחרת, לא הייתי אומר את זה - אבל לשחק בגרמניה בערב יום השואה זה מעשה חשוב. לעמוד בשירת 'התקווה' דווקא שם, ודווקא מול היריבה הזו, זה דבר סמלי. אני דור שני לניצולי שואה, ועד היום זה עושה לי משהו כשאני מתמודד נגד קבוצה גרמנית. אפילו כשהייתי עם קבוצת נוער בטורניר אלברט שוייצר, המשחק הזה עשה לי משהו".
כדורסלנית הנבחרת דאז, רונית דיאמנט-בסון, היא כיום מורה בתיכון בקריית ים, וגם לה יש את נקודת המבט הפרטית שלה כאשת חינוך: "ניצחון הרוח מתעלה על כל דבר. השנים מתקדמות, והבעת המחאה והשיתוף היא אחרת. ימי הזיכרון כיום שונים ממה שהיו פעם: הפעילויות והשיחות נעשות בקבוצות קטנות יותר. חשוב לזכור ולא לשכוח, ואני חושבת שצריך לחיות את הדינמיות של הדברים, ולאו דווקא להתכנס בתוך עצמנו במסגרת האבל".
דרייגור מסכמת בסיפור שחוותה בעצמה שנה אחר כך: "שיחקתי בראסינג פריס, והרכזת באה אליי במהלך העונה ושאלה פתאום 'תגידי, ענת, את יהודייה?'. עניתי לה שכן, אני יהודייה, ואני גאה להיות יהודייה. היא הייתה המומה, וסיפרה שתמיד סיפרו לה שהיהודים חיים בסתר, ומתביישים בדת שלהם, כדי שאף אחד לא יראה את אורח החיים והמנהגים שלהם".