רינת קליין: "המדינה שלקחה מרלף את ביתו קראה לו להציל אותה. זה היה הניצחון שלו"

"רלף ואני הכרנו ב-1960, והוא מעולם לא אמר מילה על כל מה שעבר בשואה", נזכרת רותי קליין, אלמנתו של הכדורסלן והמאמן האגדי רלף קליין ז"ל. "אני, דור שלישי בארץ ישראל, לא הייתי ניצולת שואה, כך שלא ידעתי פרטים רבים וגם לא העזתי לשאול. באיזשהו מקום אפילו לא היה לי נעים לנסות. הוא לא רצה לדבר, אז הנחתי לו. גם אמא שלו לא הסכימה לדבר. עד שהגיע יום מסוים אחד".

זה קרה אחרי שנים רבות, כשלרותי ולרלף היו כבר שלושה ילדים בוגרים - רינת, גילת וערן. "היינו בחופשה בקפריסין, וגילת החליטה 'להציק' לו. היא שאלה אותו על השואה, והוא די ניסה להתחמק, אז היא אמרה לו שזה ממש לא בסדר, כי צריך לספר ולהגיד. זו הפעם הראשונה שבעצם רלף התחיל לאט לאט להיפתח ולחשוף ולספר. השיחות הראשונות היו מאוד עדינות, ועם הזמן הוא נפתח. אחר כך כבר שמענו את כל הסיפורים. עד אז לא ידעתי כלום".

רינת קליין, בתם הבכורה של רלף ורותי, מסבירה: "לא גדלנו בבית קלאסי של דור שני. לא חווינו את זיכרון השואה. כשאבא שלי עלה לארץ, הוא קיבל החלטה אסטרטגית להשיל מעליו את כל המסע הזה ולהמשיך בחייו. הוא ממש עשה את זה באופן פיזי, והשליך לירקון את התיק שהיה לו מגרמניה. השואה לא הוסתרה. הוא לא התכחש לזה או התבייש בזה. זה לא היה סוד, הכל היה ברור והונח על השולחן. ידענו שסבא שלנו נרצח באושוויץ, אבל זה לא נושא שדובר בו. אבא לא רצה להכביד עלינו".

איפה בכל זאת הרגשת את ההשפעות של השואה על אביך?

הבת, רינת: "אין מישהו שגדל בשואה, ושזה לא שינה את חייו והותיר בו חותם. היו המון דרכי התמודדות. רלף לא היה, למשל, אבא דאגן. ברור שזה השפיע דרמטית על הבחירות שלו, על הקריירה שלו, הרצון שלו לנצח ולהצליח בכל מחיר. הוא בנה את החיים שלו מכלום והגשים את כל החלומות. אבא היה ספורטאי מגיל צעיר. המלחמה הרגה לו את הילדות".

האישה, רותי: "היום בדיוק ביקר אצלי חברו הטוב ממכבי, דוד פריש, יחד עם אשתו. דיברנו על זה שרלף היה איש קשוח. גם כשהיה חולה, הוא לא אמר מילה, לא התלונן, לא דרש שום דבר, תמיד שידר שהכל טוב. מצחיק לומר את זה על רלף, שהיה כל כך פתוח לתקשורת, אבל הוא באמת היה מופנם. הוא לא חשש לעבור דברים קשים שיחשלו אותו".

רלף קליין ז"ל, אלוף אירופה לשעבר, מגדולי מאמני הכדורסל בישראל, נולד ב-1931 בברלין. כשהיה בן שש ברחה משפחתו מפני גילויי השנאה שפשטו והתרחבו תחת המשטר הנאצי ועברה לבודפשט שבהונגריה. במהלך מלחמת העולם השנייה, במשך חודשים ארוכים, הסתתרו רלף, אמו אליזבת ואחיו טיבי בביתו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג; אחר כך שרדו בגטו בודפשט. אביו רודולף ואחותו רות נתפסו על ידי הצבא הגרמני ונשלחו לאושוויץ ובירקנאו.

האישה, רותי: "הייתי בקשר מאוד קרוב עם אחותו, ואחרי שרלף התחיל להיפתח ולדבר על השואה, גם היא סיפרה דברים שאיש לא ידע עד אז. כך גילינו על הפעם האחרונה שבה ראתה את אבא שלהם. באחד הימים היא הייתה בדרך להתרחץ ופתאום שמעה מישהו צועק בשמה: 'רותיל'ה, תמשיכי ללכת, אל תביטי לאחור'. רודולף, האבא, ראה אותה במקרה ורץ אליה לגדר. החיילים הגרמנים ראו אותו ומיד שיסו בו את הכלבים שלהם. זה היה המפגש האחרון שלו עם מי מבני המשפחה. הוא נרצח בתאי הגזים".

בספר "המאמן", שנכתב על ידי מישל טיר, סיפר רלף על האיחוד עם אחותו. זה היה חודשים ספורים אחרי סיום המלחמה, כשהמשפחה התגוררה עדיין בהונגריה. אמו קיבלה הודעה כי "יש מידע חדש על בתך". "אני ואחי חזרנו מהלימודים, ולפתע ראינו מרחוק דמות קצוצת שיער ורזה כדחליל", העיד קליין בספר. "רק כשהתקרבנו יכולנו לזהות שמדובר ברותי שלנו. התחבקנו שלושתנו חזק מאי פעם". אז גילו רלף, טיבי ואליזבת על מות אבי המשפחה.

לחיים יש את דרכם המוזרה לסגור מעגלים. רינת קוראת לזה "ההתמודדות האמיתית הראשונה שלנו עם השואה". ב-1984 קיבל קליין הצעה מפתיעה: לאמן את נבחרת מערב גרמניה. הוא עבד אז בסאטורן קלן, וראה מקרוב את התנופה שבה נמצא הכדורסל במדינה, עם כמה כוכבים עולים דוגמת דטלף שרמפף וכריסטיאן וולפ. הגרמנים, מצידם, רצו מאוד לגייס את אחד המאמנים המוערכים והמעוטרים באירופה.

כשהחליט לחתום, ספג קיתונות של ביקורת. "איך יהודי ניצול שואה יכול ללכת לאמן את הגרמנים?", שאלו אז. "עבורי, שהייתי בשואה ושרדתי אותה, זהו ניצחון", השיב קליין. "אינני מאמין לסיפורים שלו", תקף יהושע רוזין ז"ל בראיון לעיתון "במחנה". "הסיבות המשפחתיות והנימוקים האישיים הם סתם סיפורים. לדעתי, רלף חושב שהוא מיצה את עצמו בנבחרת ישראל ומאמין שעם נבחרת גרמניה יוכל להשיג יותר. יש בזה מן האמת".

הבת, רינת, מספרת איך זה נראה מבפנים: "זו לא הייתה תקופה פשוטה למשפחה. קיימו על הנושא הזה דיונים מיוחדים בכנסת. לכולם היה מה להגיד, ואני בטוחה שהוא נפגע מהביקורת נגדו. דודה שלי, אחותו של רלף, מאוד כעסה עליו. היא לא הסכימה עם ההחלטה שלו. ההתמודדות שלה עם טראומת השואה הייתה שונה משלו: היא מעולם לא חזרה לגרמניה, היא מעולם לא הסכימה לרכוש מוצרים מתוצרת גרמנית. אבל לאבא היה מסר מאוד עוצמתי. הוא אמר 'גורשתי מהמדינה הזו, היא לקחה ממני את משפחתי, רצחה את אבי, ועכשיו היא רוצה שאני אבוא ואציל אותה - זה הניצחון הכי גדול שלי'".

האישה, רותי, מסבירה: "אני מבינה מאיפה באה ההתנגדות של אחותו. החוויה שלה הייתה כל כך נוראה. היא הייתה במחנה קשה מאוד, עבדה בפרך, ריסקו לה את הגב. יום אחד לקחו אותה ברכבת לעבודה, והיא כבר התייאשה. היא קפצה החוצה בניסיון לברוח, וידעה שהיא עלולה למות. כבר לא היה לה אכפת. וכך היא ניצלה".

איך רלף התמודד עם הביקורת הארסית נגדו?

"זה מה שמדהים בו", אומרת רותי, "זה בכלל לא השפיע עליו. הערצתי אותו על היכולת להתנתק מכל הרינונים, הכתבות והשטויות שהיו מסביב. כל החיים שלו היו כדורסל, והוא רצה להתקדם ולהצליח. גם כשהוא עבר לאמן את הפועל תל אביב עשו לו עניינים דומים, אז מה? רלף זכר את הילדות שלו. גם כשהיה בהונגריה, הוא למד בבית ספר גרמני, ומעולם הילדים לא עשו לו בעיות. גם בנבחרת הוא קיבל את הכבוד הראוי לו".

בטורניר הקדם אולימפי, חודשים ספורים לאחר שהחל את תפקידו כמאמן נבחרת מערב גרמניה, הזדמן לרלף מפגש בלתי אפשרי עם נבחרת ישראל. למזלו, המשחק כבר לא שינה דבר למי מהנבחרות, וכך הוא הצליח "לחמוק" מלעמוד על הקווים. הוא ישב בקצה הספסל הגרמני, איפשר לעוזרו ברנד רוידר לנהל את המשחק ומדי פעם העביר לו פתקים עם הוראות.

שנה מאוחר יותר, באליפות אירופה בלברקוזן, זה כבר נראה אחרת. ישראל, אחרי שלושה הפסדים בפתיחת הטורניר, הדהימה את המארחת 88:94. דורון ג'מצ'י צלף 42 נקודות, וקליין - שהפעם עמד על הקווים - נראה פחות פעלתן מתמיד וספג ביקורת מאנשי הכדורסל בגרמניה. "מדוע אינך נראה עצוב כפי שנראית בהפסדים קודמים?", רמז כתב מקומי בפניו במסיבת העיתונאים שנערכה לאחר המשחק. קליין התרגז והשיב כי "זו שאלה טיפשית".

"הרבה אנשים שראו את המשחק חושבים שקליין הפסיד בכוונה", אמר פריץ וואפנשמידט, הספונסר של סאטורן קלן בה סיים קליין את דרכו באותם ימים. הלמוט מאייר, מראשי הספורט בגרמניה הוסיף כי "אם זה נכון שרלף נתן את המשחק במתנה לישראל, הוא חייב מיד ללכת".

אלא שקליין, כדרכו, הצליח לשים את הנבחרת הגרמנית על המפה. במשך ארבע שנים אימן אותה, והוביל אותה להופעות באולימפיאדת לוס אנג'לס, באליפות העולם ובשתי אליפויות אירופה. הדירוג שלו ביורובאסקט, מקום חמישי ב-1985 ומקום שישי ב-1987, היה דירוג השיא של הנבחרת הזו עד זכייתה בתואר ב-1993. "באיזשהו שלב הציעו לרלף לקבל דרכון גרמני", נזכרת אלמנתו, רותי, "אבל זה כבר היה יותר מדי בשבילו. באותם ימים לא היה אפשר להחזיק בשני דרכונים במקביל, והוא לא היה מוכן בשום אופן לוותר על הדרכון הישראלי שלו".

בקרוב ימלאו תשע שנים לפטירתו של קליין. "זה בלתי נתפס, הוא עדיין כל כך נוכח בחיים של כולנו", אומרת הבת, רינת. "אלה החיים", נאנחת האישה, רותי, "כנראה זה ממש לא נכון שאומרים שהזמן מקהה את התחושות ואת הרגשות".

דבר אחד עדיין מציק לרינת: הנצחתו של אביה. קבוצת הוותיקים של מכבי תל אביב קרויה על שמו, כמו גם קבוצת אליצור אלקנה ואולמות הכדורסל באבן יהודה וביבנה.

"לפני כמה שנים התקבלה בעיריית תל אביב החלטה לקרוא רחובות על שמם של אבא ושל יענקל'ה גרונדמן ז"ל. יכול להיות שמצפים מאיתנו לבקש את זה ולדחוף לזה, אבל אני לא חושבת שזו הדרך. אבא הביא כל כך הרבה כבוד לעיר הזאת, ההחלטה להנציח אותו כבר התקבלה, וכל כך מקומם שהיא לא יצאה לפועל".

לזכרם של בני משפחת קליין: האב רודולף, שנרצח באושוויץ על ידי הנאצים; האם אליזבת; הבת רות; והבנים משה ורלף.