הטרגדיה בת 70: טורינו עדיין חיה בעבר, אבל חולמת על ליגת האלופות

ההצגה האדירה של איאקס מול יובנטוס ברבע גמר ליגת האלופות שימחה מאוד את הנהלת טורינו, אבל לא בהכרח מהסיבה הנראית לעין. הם לא שמחו לאידה של היריבה העירונית, אלא ראו בהדחת הגברת הזקנה הזדמנות להזיז את הדרבי ששובץ במקור לשבת הקרובה, ה-4 במאי. לו היתה יובה נוטלת חלק בחצי הגמר האירופי, התאריך לא היה משתנה, אך כעת ההתאחדות היתה גמישה הרבה יותר, והמפגש הוקדם ליום שישי. בטורינו נשמו לרווחה.

למה? כי ב-4 במאי מציינים במועדון 70 שנה להתרסקות המטוס בה נספתה אלופת איטליה דאז, ואחת הקבוצות הגדולות ביותר שידע הכדורגל האיטלקי אי פעם. על הנייר, דווקא היה מתאים מאוד לקיים את הדרבי הגדול של העיר בתאריך כה סמלי. הרי זה מעניק מוטיבציה מיוחדת לשחקנים ולקהל, וגורם - גם אם בתת מודע - לשחקני יובנטוס שכבר הבטיחו את תואר האליפות לרחם ולו במעט על טורינו. ואולם, במועדון ממש לא רצו בכך. יש להם מנהג קבוע - בכל שנה מתכנסים השחקנים בכנסיית סופרגה על פסגת ההר האומלל בו מצאו הכוכבים את מותם, והקפטן מקריא את שמותיהם של הגיבורים. כך היה, וכך יהיה תמיד. אי אפשר לוותר על המסורת.

איך שלא תסתכלו על זה, טורינו חיה בעבר. זה המועדון הטרגי ביותר בתולדות המשחק, והוא מטפח את הטרגדיה הזו. היא כל מהותו. קבוצות אחרות מינפו את האסונות שלהם לתקומה ולהצלחה, כמו למשל מנצ'סטר יונייטד שהשתקמה במהירות מהקטסטרופה של 1958. ואולם, לשדים האדומים נותר בסיס איתן לשיקום המדובר. רבים נותרו בחיים, וביניהם המנג'ר מאט באזבי והכוכב המיתולוגי בובי צ'רלטון. לטורינו של 1949 היה מזל שונה בתכלית. אצלה לא היו ניצולים. כל מי שטס למשחק הידידות הגורלי מול בנפיקה בליסבון נשרף, ולבני המשפחה אפילו לא נתנו לזהות את הגופות המפוייחות.

כולם הלכו. המאמן היהודי-הונגרי הגאון אגרי ארבשטיין, ושותפו האנגלי לסלי ליבסלי. הקפטן ולנטינו מאצולה שהיה אחד הפליימייקרים הגדולים אי פעם לדעת אלה שזכו לראותו בפעולה. הסקורר הווירטואוז גוליילמו גאבטו שהבקיע ממצבים בלתי אפשריים והיה האליל שמשך אוהדים ליציעים. השוער ואלריו באצ'יגאלופו שהתפרסם בנטיה להתרחק מקו השער. המגן השמאלי וירג'יליו מארוזו ששינה את הגדרות התפקיד ותמך ללא הפסקה בהתקפה. הקשר האחורי מאריו ריגאמונטי ששילב כוח פיזי ואלגנטיות. אציו לויק שהיווה איום נדיר על השער מקישור, בבעיטות ממרחק ובהתגנבויות לרחבה. הקיצוני התחבולן פרנקו אוסולה. והרשימה ארוכה - בסך הכל 18 שחקנים נפלאים שהיוו גם בסיס לנבחרת איטליה.

"גראנדה טורינו" קראו להם, ושליטתם אחרי מלחמת העולם השניה היתה אבסולוטית. היא זכתה באליפות ב-1946, והגנה על סקודטו ב-1947 וב-1948 עם הפרש שערים מטורף - 125 לזכותה, 33 לחובתה. גם ב-1949 היא דהרה אל הכתר, ואחרי האסון הוחלט שהתואר יוענק לה מיד, עוד לפני סיום העונה. בארבעת המחזורים האחרונים התייצבו מולה היריבות עם שחקני נוער, כי טורינו עצמה שיחקה עם הנוער - וניצחה בכל המשחקים. האבל היה כבד. יותר מחצי מיליון אנשים נכחו בהלוויה, דקת דומיה הוכרזה בכל רחבי המדינה. ההתרסקות, שהתרחשה כתוצאה מהחלטה שגויה של הטייס בתנאי מזג אוויר קשים, שינתה לעד את תולדות הכדורגל האיטלקי והעולמי.

לקח לאיטלקים זמן להתאושש, והחשש מטיסות לנבחרת איטליה לעשות את הדרך למונדיאל 1950 בברזיל בספינה, אבל הם חזרו לעצמם. כולם - חוץ מטורינו. עבור המועדון בצבעי בורדו, הזמן קפא, והטרגדיה המשיכה ללוות אותו. זה הרגיש כמו קללה, ואסונות נוספים עוד המתינו בדרך. הגדול שבהם אירע כאשר הכשרון הגדול ביותר של הקבוצה מאז ימי גראנדה טורינו, ג'יג'י מרוני, נדרס למוות ב-1967 על ידי אוהד שרוף שהקבוצה שהפך לימים לנשיאה הכושל. אתם מוזמנים לקרוא על כך כאן - זה אחד הסיפורים המדהימים והמצמררים בתולדות הכדורגל.

וכך, במשך 70 שנה, זכתה טורינו בשני תארים בלבד. ב-1976 היא הקדימה בסיומת מורטת עצבים את יובנטוס וסיימה בפסגת הליגה עם המאמן הצעיר ג'יג'י ראדיצ'ה על הקווים. בתחילת שנות ה-90 היא הפכה ללהיט עם המאמן אמיליאנו מונדוניקו, אשר הצעיד אותה לגמר גביע אופ"א ב-1992 ולזכיה דרמטית בגביע האיטלקי ב-1993. אלה היו המנטורים החשובים ביותר של טורינו, ושניהם הלכו לעולמם בשנה שעברה. מונדוניקו מת במרץ 2018, ראדיצ'ה הצטרף אליו בדצמבר, והאוהדים שוב בכו. הם רגילים לבכות. אתה לא מעודד את טורינו אם אין לך דמעות בעיניים, אבל לפחות יש להם קבוצה. אטיליו רומרו, האיש שהרג את מרוני, דירדר אותה בתחילת המילניום לפשיטת רגל, והיתה סכנה ממשית להמשך קיומו של המועדון. הנשיא הנוכחי אורבנו קאירו מנע קריסה, והפך את טורינו לקבוצת מרכז טבלה יציבה. הוא לא חלם על יותר, אבל מתברר שאפשר להשיג העונה יותר. הרבה יותר.

המינוי של ואלטר מצארי למאמן בינואר 2018 התקבל בחשדנות. החלטתו של קאירו לפטר את סינישה מיכאילוביץ' בעקבות הפסד ליובנטוס בגביע נתפסה כשנויה במחלוקת בלשון המעטה, כי הקבוצה הציגה יכולת סבירה ויציבה בהדרכת הסרבי. לזכותו של מצארי האמוציונלי עומדת ההצלחה על ספסל רג'ינה, סמפדוריה ונאפולי, אך הוא נחשב לשמרן ומקובע מדי. הוא לא עמד בלחץ באינטר, נכשל בהרפתקה קצרה בשירותה של משפחת פוצו בווטפורד, והיו שראו בו סוג של מאמן עבר. מצארי חשב אחרת, וראה בטורינו את המועדון המתאים ביותר להחיות את הקריירה. "לא היססתי לרגע כאשר קאירו התקשר אלי", הוא אמר והתפייט על המורשת המפוארת של השוורים.

"הכסף שולט בכדורגל המודרני, אבל אני רומנטיקן. אני מאמין שאפשר להשיג תוצאות בזכות עבודה קשה. אפשר לשדרג שחקנים במקום לקנות אותם. צריך להתמקד במעשים ולא בדיבורים", הוא הכריז כאשר נכנס לתפקידו. וזאת בדיוק הוא עשה. בשקט, כמעט בלי כותרות, טורינו הלכה והשתפרה. הסגנון שלה לא ראוותני, ולא מזכיר אפילו את נאפולי של מצארי, אבל זו יחידה מגובשת של לוחמים שמכירים לעומק את המערך הספציפי והמוגדר של הבוס. "המאמן מסביר לשחקנים בדיוק מה לעשות. הוא אובססיבי ודקדקן כמו אנטוניו קונטה", אומר השוער סלבטורה סיריגו, אחד העוגנים החשובים ביותר של הקבוצה.

לא צחוק - טורינו ספגה העונה 29 שערים בלבד ב-34 משחקים, המאזן השלישי בטיבו בליגה אחרי יובנטוס ואינטר. במשחקי החוץ היא הוציאה 13 כדורים בלבד מהרשת, וזה עובד מצוין כדי להשיג מספר שיא של תוצאות תיקו. 12 מתוך 17 המפגשים בחוץ הסתיימו בשיוויון, וטורינו הפסידה פעם אחת בלבד, לרומא. לעומת זאת, בבית היא כמעט ולא מסיימת בתיקו אלא מנצחת - 10 נצחונות ב-17 משחקים כולל 0:2 מכונן על מילאן אתמול. וכך, עם הפסד בודד ב-14 המשחקים האחרונים, בעוד יתר הקבוצות כלל לא שמו לב אליה עד לא מכבר, היא התגנבה למאבק על הכרטיס לליגת האלופות. הסקורר אנדראה בלוטי שיקם את הבטחון העצמי, ההגנה עושה את העבודה, אפילו מכת פציעות לא הפריעה, וכבר עכשיו זו העונה הטובה ביותר של טורינו מאז ימי מונדוניקו לפני יותר מרבע מאה. המרחק מרומא במקום הרביעי צומק לשתי נקודות.

"אנחנו הפתעת העונה. אחרי המון שנים, טורינו נאבקת על מטרות חשובות בצמרת באפריל ובמאי. עכשיו אנחנו מתבדחים עם הנשיא על ליגת האלופות, וזה נשמע מדהים. אין לנו מה להפסיד. נלך ממשחק למשחק, ניתן את המאמץ המקסימלי, ונראה מה נוכל להשיג", אומר מצארי. ואיכשהו, אחרי החגיגה הגדולה מול מילאן אתמול, זה באמת מרגיש אפשרי גם בדרבי. באופן פרדוקסלי, טורינו מגיעה לקרב במומנטום טוב הרבה יותר מאשר האלופה שמלקקת את פצעי ההפסד לאיאקס ועסוקה במריבות של מסימיליאנו אלגרי עם התקשורת. המומחית לתיקו במשחקי החוץ מסוגלת ללקט נקודה גם אצל הגברת הזקנה, ואז יישארו לה מפגשים סבירים על הנייר מול ססואולו, אמפולי ולאציו. אטאלנטה פייבוריטית בקרב על המקום הרביעי, וגם רומא עדיין ביתרון, אבל טורינו יכולה לגנוב את הכרטיס כאנדרדוג.

ואולי מגיע להם. 70 שנה אחרי אסון סופרגה, כבר כמעט ולא נותרו אנשים שראו את ולנטינו מאצולה, גאבטו ומארוזו רוקדים על הדשא, אבל כאשר יקריאו בשבת את שמותיהם של הנספים בכנסיה, יחשבו השחקנים גם על המנון ליגת האלופות. המועדון הזה חי בעבר, אבל אולי הפעם זה יהיה לטובתו, כי הכוכבים משנות ה-40' מסוגלים להראות להם את הדרך. בדרך כלל, הזכרונות בשחור-לבן מזכירים רק טרגדיה וקללה. העונה הם יכולים לשמש השראה.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק