אפקט הפרפר: סיפורו של גיבור טורינו ג'יג'י מרוני

להטט ביום, צייר בסטודיו בלילה והיה בדרך להפוך לאחד הטובים בעולם. לו ג'יג'י מרוני, "פרפר הארגמן", היה עובר ליובנטוס ב-1967, אולי לא היה נספה בתאונת דרכים, איטליה אולי הייתה זוכה במונדיאל והאיש שדרס אותו אולי לא היה מתמנה לנשיא שיהרוס את טורינו. סיפור מיוחד

נפש של אמן. ג'יג'י מרוני (צילום: וויקיפדיה)

הניצחון הגבוה ביותר של טורינו על יובנטוס בדרבי היה גם המשחק העצוב בתולדותיה. ב-22 באוקטובר 1967 הביסו השוורים 0:4 את הגברת הזקנה, האלופה המכהנת, אבל האוהדים ביציעים לא היו מסוגלים אפילו לחייך. במשך כל 90 הדקות הם קראו בשמו של ג'יג'י מרוני, הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה, שנהרג שבוע קודם לכן בתאונת דרכים, והוא בן 24 בלבד. בשני המחנות של העיר לא הפסיקו לתהות – מה אם יובנטוס היתה מצליחה להחתים את מרוני בקיץ? זה היה הרי כל כך קרוב, כל כך מוחשי. האם זה היה מציל את חייו?

(תוכן מקודם)

פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

בשיתוף נומייר פלוס
לכתבה המלאה

סיניור חצי מיליארד

זו היתה אמורה להיות העסקה הגדולה בתולדות הכדורגל האיטלקי. ג'אני אניילי, הבעלים של יובה, חשק במשך תקופה ארוכה לצרף את מרוני לקבוצתו והציע לטורינו סכום שאי אפשר לסרב לו – 750 מיליון לירטות – 500 מיליון באופן מידי, ועוד חמישה תשלומים. אורפאו פיאנלי, נשיא טורינו, כתב לימים באוטוביוגרפיה: "היתה לכך משמעות עצומה עבור המועדון. היו לנו בעיות כלכליות, ובכסף הזה אפשר היה לבנות קבוצה שלמה. אניילי גם הציע לנו סיוע אישי ברכישת שחקנים שנחפוץ בהם. היתה זו הקרבה גדולה למכור את מרוני, אבל זו היתה ההזדמנות להחזיר את המועדון לימי הזוהר. הסכמתי למכור אותו ליובנטוס".

אלא שלחיצת יד סופית עדיין לא היתה שם. פיאנלי ביקש מספר ימים למחשבה, וראה את אוהדי טורינו יוצאים בהמוניהם לרחובות במחאה נגד העזבת אלילם. במקביל, פצחה התקשורת במתקפה חזיתית דווקא על אניילי. הוא הואשם בפזרנות ובדורסנות, בשאיפה לרמוס את התחרותיות בליגה באמצעות ממון. הבעלים של פיאט נרתע ונסוג מהעסקה. מרוני, שכונה כעת "סיניור חצי מיליארד" נשאר בטורינו. נותרו לו שלושה חודשים לחיות.

בטורינו חזרו להניח פרחים. פסל לזכרו של מרוני (צילום: וויקיפדיה)

פיאט של אוהד טורינו

הכוכב הועף באוויר, ונדרס על ידי רכב נוסף כאשר נחת על הקרקע. רופאים קיוו להציל אותו, בידיעה שיהפוך לנכה, אבל אפילו זה היה בלתי אפשרי

ב-15 באוקטובר, אחרי הניצחון 2:4 על סמפדוריה, החליטו מרוני וחברו לקבוצה, פבריציו פולטי, לצאת לבילוי בפאב האהוב שלהם. הם חצו רחוב ראשי עמוס במקום מסוכן, ללא מעבר חציה, ונאלצו להיעצר באמצע הכביש. רכב הגיח מימינם במהירות גבוהה, ומרוני עשה שני צעדים לאחור, מבלי לשים לב למכונית נוספת שדוהרת משמאלו.

היתה זו פיאט (כן, פיאט של יובנטוס), נהוגה בידי אטיליו רומרו סטודנט בן 19, אוהד שרוף של טורינו. תמונתו של מרוני היתה תלויה בחדרו של רומרו – הוא העריץ אותו יותר מכל שחקן אחר בעולם. אלא שהוא לא הספיק לבלום. הכוכב הועף באוויר, ונדרס על ידי רכב נוסף כאשר נחת על הקרקע. רופאים קיוו להציל אותו, בידיעה שיהפוך לנכה, אבל אפילו זה היה בלתי אפשרי. כעבור מספר שעות איבדה איטליה את האיש שיכול היה להפוך לאחד הכדורגלנים הטובים בהיסטוריה.

תרנגולת על רצועה על שפת קומו

ולא רק כדורגלן. מרוני סימל הרבה מעבר לסתם כוכב שמתרוצץ על הדשא. כפי שהגדיר זאת העיתונאי המפורסם ג'אני בררה: "ג'יג'י היה התגלמות הרוח, החופש והדמיון במדינה מלאה במתקרנפים צבועים". הוא גידל שיער ארוך, האזין באובססיביות לביטלס, קרא ספרי פילוסופיה וחיבר שירים. לא היתה באיטליה השמרנית דמות שייצגה טוב יותר את המהפכה התודעתית של שנות ה-60' טוב יותר ממרוני. כאשר ספג ביקורת על התנהגותו, הוא רק הגביר את הטונים, ואהב לחולל פרובוקציות משעשעות. במעשה קונדס שהפך למיתולוגי בארץ המגף, יצא פעם מרוני לטייל עם תרנגולת קשורה לרצועה על שפת אגם קומו.

כינו אותו ג'ורג' בסט האיטלקי, אבל זה לא היה מדויק. הצפון אירי של מנצ'סטר יונייטד היה שתיין ורודף שמלות. לעומתו, מרוני היה סוג של הוגה דעות, וגם נאמן לאישה של חייו. הוא התאהב בכריסטינה, צעירה ממוצא פולני, התפרץ לחתונה שאורגנה עבורה בניגוד לרצונה על ידי הוריה, ולקח אותה לדירה הרומנטית ליד כיכר ויטוריו ונטו, בה התמסר לציור.

כינו אותו "ג'ורג' בסט האיטלקי", אבל הוא לא היה שתיין רודף שמלות, אלא הוגה דעות ונאמן לאישה אחת. מרוני (האתר הרשמי של טורינו)

"אקדיש את עצמי לציור"

יצירותיו זכו לשבחים של בכירי האמנים האיטלקים, ומרוני ראה את עתידו בתחום. "בעוד עשר שנים אף אחד לא יזכור ששיחקתי כדורגל. אקדיש את עצמי רק לציור, ואנשים ירצו לבוא לתערוכות שלי"

כי ציור היה הרבה יותר חשוב בעיני ג'יג'י מאשר הכדורגל. הוא גילה כשרון יוצא דופן לאמנות עוד בילדותו, כאשר עזר לאמו לעשות קישוטים במפעל טקסטיל. את בגדיו הוא תמיד עיצב בעצמו ולקח את השרטוטים לחייט הפרטי שלו. בגיל צעיר החל מרוני לצייר בשמן, והתחביב הלך והתעצם ככל שגברה תהילתו על הדשא. בימי ראשון, אחרי המשחקים, הוא היה מתבודד בדרך כלל בסטודיו ומשחק עם הצבעים עד אור הבוקר. יצירותיו זכו לשבחים של בכירי האמנים האיטלקים, ומרוני ראה את עתידו בתחום. "בעוד עשר שנים אף אחד לא יזכור ששיחקתי כדורגל. אקדיש את עצמי רק לציור, ואנשים ירצו לבוא לתערוכות שלי", הוא אמר בגיל 23, מעט לפני מותו.

היתה באמירה הזו שחצנות מסוימת, אך היתה גם צניעות מופלאה לגבי הקריירה הספורטיבית שלו, כי את ביצועיו על הדשא לא שוכחים גם בחלוף חצי מאה. מרוני היה קיצוני תחבולן ויצירתי, עם יכולת כדרור מרהיבה וכושר פריצה פנומנלי. שחקנים מסוגו גורמים לאוהדים לנהור לאיצטדיונים, ובגנואה זיהו את הפוטנציאל. ג'יג'י עבר מקומו לעיר הנמל ב-1962, וכעבור שנה הפך לכוכב הקבוצה בהדרכת המאמן הארגנטיני בנחמין סנטוס.

אהב את המכחול. מרוני מצייר את עצמו

גם המאמן נהרג

הצלחת השחקן הצעיר משכה תשומת לב רבה מכל הכיוונים, וטורינו הציעה תמורתו 300 מיליון לירטות. גנואה לא יכולה היתה להרשות לעצמה לוותר על סכום כזה, וגם ההפגנות הסוערות של אוהדיה לא הועילו. הדיווחים על מכירתו של האליל הדהימו גם את סנטוס, שבילה בחופשה משפחתית בספרד. המאמן, שקיבל הבטחה מפורשת כי מרוני יישאר בקבוצה, היה נסער. הוא נכנס למכוניתו ודהר במהירות דרומה כדי להגיד לנשיא גנואה את כל מה שהוא חושב בנושא. הוא לא הגיע לשם. מכוניתו התנגשה בעץ, וסנטוס, אחד המאמנים המבטיחים ביותר באירופה באותה תקופה, נהרג במקום. בן 40 היה במותו.

יותר מדי תאונות יש בסיפור הזה, וכאשר מדברים על טורינו חייבים להזכיר את הטרגדיה הגדולה מכולן. בשנות ה-40' היתה זו אחת הקבוצות הטובות בעולם, והיא נעלמה ברגע אחד כאשר המטוס שהוביל אותה חזרה למולדת התנגש בהר סופרגה ב-4 במאי 1949. לקפטן המטוס קראו – תאמינו או לא – פיירלואיג'י מרוני. כעבור 15 שנה, הגיע לואיג'י מרוני לקבוצה שעדיין לא הצליחה להתגבר על הטראומה. אוהדי טורינו נדהמו מהאירוניה המרה, אבל זה ממש לא הפריע להם להתאהב מיד בגיבור החדש.

מה שמדהים הוא שלקפטן המטוס הזה, שכילה את קבוצת הפאר של טורינו, קראו פיירלואיג'י מרוני (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

90 דקות בלבד במונדיאל

הם כינו אותו la farfalla granata, "פרפר הארגמן". קל רגליים, עם שינויי כיוון בלתי צפויים שהביכו את שחקני ההגנה, ריחף לו הפרפר מרוני מעל המגרשים והקסים את כולם. אפילו נראו רוקי, מאמן הגנתי מטבעו, נתן לו חופש פעולה מוחלט וקיבל הצגות על בסיס שבועי. מעריציו היו משוכנעים שצריך לבנות את הנבחרת סביב כישוריו של מרוני, אבל המאמן הלאומי השמרן אדמונו פאברי חשב אחרת.

הוא לא סמפט את אופיו של בסט האיטלקי, לא אהב את התספורת שלו, והעדיף שחקנים "שגרתיים" יותר. אמנם לא נותרה לו ברירה אלא לכלול את הפרפר בסגל למונדיאל ב-1966, אבל הוא שותף רק במשחק בודד מול ברית המועצות, בו זכה לטיפול קשוח במיוחד מצד הסובייטים. דווקא מול צפון קוריאה, נבחרת פיזית הרבה פחות, יכול היה מרוני לבוא לידי ביטוי, אולם פאברי השאיר אותו על הספסל, והכוכב צפה חסר אונים באחד ההפסדים הסנסציוניים והמביכים ביותר של סקואדרה אזורה. כדי להגביר את העלבון, כלי תקשורת לא מעטים האשימו דווקא את מרוני בפיאסקו.

קטיעת הרצף של אינטר

אלא שהפרפר לא התייחס אליהם. הוא סיפק את העונה הטובה ביותר בעונת 1966/67, כבש תשעה שערי ליגה, ואחד מהם היה חשוב במיוחד. אינטר הגדולה של הלניו הררה לא הפסידה במשך שלוש שנים בסן סירו, עד שהגיע מרוני עם טורינו, והקפיץ כדור גאוני לחיבורים בדרך ל-1:2. נסטור קומבין, החלוץ הארגנטיני שיצר שיתוף פעולה נהדר עם מרוני והיה חברו הקרוב גם מחוץ למגרש, חיבק אותו ואמר: "נגד יובנטוס תכבוש שלישיה". בסיום העונה, אגב, התברר שהניצחון המפואר של טורינו על נראזורי איפשר לגברת הזקנה לזכות בסקודטו.

יובנטוס ממש לא רצתה שמרוני יבקיע לרשתה שלושער. אניילי, שהעריץ את הפרפר עד כדי כך שהלך לאצטדיון כדי לצפות במשחקי היריבה העירונית, הגיש את ההצעה הכספית המדהימה. אלמלא הלחץ התקשורתי הכבד עליו, הכוכב הגדול היה לובש את מדי הזברה, אולי בדרך לתהילה עולמית. מי יודע כיצד היה הכדורגל העולמי מתפתח אז? אולי איטליה היתה זוכה במונדיאל במקסיקו? אולי יובה היתה נותנת פייט לאיאקס ובאיירן מינכן בגביע האלופות בשנות ה-70'?

בכל זאת שלושער מול יובנטוס

איש לעולם לא יידע זאת. "בגיל 25 ג'יג'י יהיה שחקן מושלם", התנבא רוקו. מרוני לא הגיע לגיל 25. הוא לא זכה לשחק ביובנטוס, וגם לא שיחק עוד נגדה. עשרות אלפים ליוו את האמן בדרכו האחרונה, ואבל כבד נפל על העיר. כוכבי טורינו הבטיחו לנצח לזכרו של הפרפר, וקומבין לקח את המשימה על עצמו. הוא עלה למשחק חולה, עם חום של 39 מעלות, אבל זה לא הפריע לו לכבוש צמד בשש הדקות הראשונות. במחצית השניה הוא השלים את השלישיה – השלישיה שמרוני היה אמור להבקיע. בשער הרביעי התכבד אלברטו קארלי, שעלה לשחק באגף הימני במקום מרוני, עם החולצה מספר 7 שהיתה שייכת לכוכב המנוח.

הטרגדיה הזו מלווה את טורינו עד עצם היום הזה, ביותר ממובן אחד. באופן בלתי נתפס, השתלט בשנת 2000 אטיליו רומרו, הנהג הפוגע שזוכה מכל אשמה בתאונה, על המועדון והפך לנשיאו. רומרו הפסיק את מסורת הנחת זרי הפרחים על קברו של מרוני ביום הולדתו, ודרדר את הקבוצה לשפל עמוק – היא ירדה ליגה מהמקום האחרון ב-2002 ופשטה את הרגל ב-2005. רק אחרי שהועזב, ובהמשך גם נכלא בגין עבירות שחיתות, שבו השוורים למקומם הטבעי, וגם הפרחים שבו לקברו של ג'יג'י.

2005 היתה, אם כך, שנה לא קלה עבור טורינו, אבל דבר אחד לפחות שימח את ליבם של האוהדים. כריסטינה חזרה לאיטליה אחרי גלות ארוכה בקוסטה ריקה עם תמונותיו וארגנה את התערוכה הראשונה של יצירותיו. את החלום הזה הוא הגשים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully