הבוגד שהביא אליפות: ירוסלב ראקיצקי נטש את אוקראינה כדי לכבוש את רוסיה

בווידאו: מתן בכור על "דרבי היהודיות" בחצי גמר ליגת האלופות בין אייאקס לטוטנהאם

"ירוסלב ראקיצקי מת, כאדם וככדורגלן". זה היה המסר הנפוץ ברשתות החברתיות ובטוקבקים אחרי המעבר השנוי ביותר במחלוקת של השנה מבחינה פוליטית. ואולי לא רק של השנה. מבחינת האוהדים המעורבים רגשית, מדובר בבגידה של ממש. אפילו העריקה של לואיס פיגו מברצלונה לריאל מדריד מתגמדת אל מול ההחלטה של בלם שחטאר דונייצק לחתום בזניט. עבור האוקראינים, הוא חצה את הקווים ועבר לשורות האויב הגדול ביותר. הוא לא סתם נסע לשחק ברוסיה, אשר נמצאת כבר יותר מחמש שנים במצב של מלחמה עם אוקראינה. הוא הצטרף למועדון האוהב של ולדימיר פוטין בכבודו ובעצמו, ועשה זאת בעיניים פקוחות ובלב שלם.

הלך הרוח עלול לעתים להשתנות במהירות מסחררת. בתחילת 2014 נערך באצטדיון המושבה בפתח תקוה טורניר ידידות יוקרתי בין שתי הקבוצות הבכירות של רוסיה, זניט וצסק"א מוסקבה ושתי האוקראיניות, שחטאר ומטאלוג חרקוב. המארגנים, ובראשם מאמן צסק"א ונבחרת רוסיה לשעבר ואלרי גזאייב, קיוו שהאירוע יחזק את שאיפתם להקים ליגה רוסית-אוקראינית משותפת.

הגעגועים לליגה הסובייטית הישנה היו חזקים - לא בשל נוסטלגיה לברית המועצות אלא בעיקר כי היה זה מפעל חזק ותחרותי. היריבות הספורטיבית העזה בין הרוסים לאוקראינים, ובמיוחד בין ספרטק מוסקבה לדינמו קייב, הוסיפה לו המון טעם. הליגות הנפרדות אחרי פירוק האימפריה היו אטרקטיביות פחות בשל ריבוי קבוצות חלשות שלא עניינו איש. המועדונים הגדולים שפכו המון כסף ובנו סגלים לתפארת, אך נאלצו לקיים משחקי חוץ רבים על מגרשים עלובים אל מול יציעים חצי ריקים. לכן היו שראו באיחוד הכוחות פתרון לבעיה. מי יתנגד לקרבות מחודשים בין מוסקבה וסנט פטרסבורג לקייב ודונייצק?

והנה לכם, שבועות ספורים מאוחר יותר החלו קרבות אחרים לגמרי, ולא על כר הדשא. מלחמה אמיתית. צבאות, הרוגים, פצועים, שבויים. החלק המזרחי של המדינה, בו חלק ניכר מהתושבים הם רוסים אתנים, דורש עצמאות בתמיכת הכוחות הרוסים. אוקראינה מנסה לשמור על אדמותיה. במסגרת המאבק המזוין, כבר במאי 2014 נאלצה שחטאר לנטוש את דונייצק ועברה לערים זרות לה - בין היתר חארקוב, לבוב וקייב.

מימדי הטרגדיה היו גדולים במיוחד עבור שחקני הבית האמיתיים של המועדון. הזרים דאגו מאוד מהמצב הפוליטי, וחלקם אף ניסו לבטל את חוזיהם, וגם לשחקני הרכש האוקראינים המעבר לא היה פשוט, אבל הם לא היו קשורים רגשית לדונייצק עצמה. עבור ראקיצקי, שהתקבל לאקדמיה של שחטאר בגיל 13, העקירה היתה כואבת באופן קיצוני. "עבורי, דונייצק תהיה תמיד העיר היפה ביותר בתבל", הוא אומר, ומגדיר את עצמו בראש ובראשונה כפטריוט של האיזור הביתי שלו, דונבאס - זה שנמצא כעת במחלוקת וקרוע בין הכוחות במלחמה.

ובמלחמה הזו אף צד אינו נקי. ברור כשמש שהתוקפנות הרוסית היא פשע ומהווה עבירה בוטה על החוק הבינלאומי. מאידך, גם באוקראינה התעצמו מאוד הקולות הלאומנים על רקע זה, והתעמולה הרוסית לפיה מדובר בפוליטיקאים עם נטיות ניאו-נאציות אינה שקר מוחלט. אחרי הכל, גורמים לא מעטים באוקראינה שיתפו פעולה עם הגרמנים במלחמת העולם השניה, וניכרת כיום הזדהות לא מבוטלת איתם. ובאמצע, נמצאים האנשים הפשוטים שרק רוצים לחיות בשקט ובשלווה. חלקם היו מעדיפים שלטון אוקראיני, חלקם בעד עצמאות, ולחלקם לא אכפת - הם רק מייחלים לקץ הסיוט שמרגיש בימים אלה אינסופי.

המציאות המורכבת הזו מעמידה את שחטאר במבחן בלתי אפשרי. מצד אחד, המועדון שהוגלה השתוקק לשמור על קשר עם בסיס האוהדים בדונייצק. מצד שני, היה צורך מובהק לגלות נאמנות למשטר האוקראיני על מנת לשרוד. כי באוקראינה הנוכחית, כל מי שלא מביע התנגדות פומבית לכוחות הרוסים נתפס אוטומטית כבוגד. דוגמא לכך אפשר היה לראות בשלהי 2017, כאשר יוזמה "ציבורית", אשר אפילו לא אושרה בהתאחדות, הכריחה את כל הקבוצות לעלות למגרש לפני המשחקים עם ילדים הלבושים בחולצות עם כיתובי תמיכה בצבא האוקראיני, בסגנון "אבא שלי גיבור". שחטאר היתה היחידה שסירבה ליטול חלק במהלך, והזעם עליה היה עצום. זמן קצר לאחר מכן, עצרו בריונים את האוטובוס של הקבוצה ליד מתחם האימונים, התנפלו על השחקנים, איימו עליהם פיזית והאשימו אותם בחוסר נאמנות למולדת.

על מנת למנוע מראש תקריות מסוג זה ולשמור על יחסים תקינים עם המשטר, בשחטאר הוחלט עוד ב-2014, מיד אחרי הגירוש, להוריד פרופיל מבחינה פוליטית. משמעות הדבר - על השחקנים נאסר להביע הזדהות עם סבל האנשים בדונבאס. עבור ראקיצקי, השחקן הקשור ביותר לאוהדים, הגזירה היתה בלתי נסבלת. במשך כשנתיים, נסעה אישתו אולגה על מנת לסייע לקשישים ולהעביר תרומות בשם המשפחה כולה, אך בשלב מסוים גם זה הופסק בהוראה מגבוה. וכל שנותר הוא התמודדות יומיומית עם חוליגנים ביציעים אשר דרשו את ראשו בשל דעותיו - גם אם מעולם לא אמר אותם בפומבי.

בשלב מוקדם מאוד בקריירה, החליט הבלם להתראיין אך ורק לאתר הרשמי של המועדון, אבל השתיקה שלו היתה רועמת אחרי פרוץ המלחמה בכל המובנים האפשריים - כולל הסירוב המוחלט לשיר את ההמנון לפני משחקי הנבחרת. הלחץ הפוליטי והציבורי עליו היה כביר, אך הוא לא נכנע לתכתיבים ולא שר אפילו מילה. "אני מקשיב לשחקנים האחרים ומתכונן נפשית למשחק", הסביר. במצב הנפיץ במדינה, זה ממש לא הספיק, והקריאות להשעותו צצו בתדירות גבוהה.

המאמנים הלאומיים לא שמעו להם כי לא היה לראקיצקי תחליף. הוא אולי לא הכי מהיר בעולם, וגם לא גבוה במיוחד, אך אין שני לו בבחירת המיקום, בתזמון התיקולים, בראיית המשחק, וגם ביכולת לפתח התקפות. בוגר שחטאר מסוגל לשלוח מסירות ארוכות מאוד ומדויקות בסגנון רונאלד קומאן, ויש לו גם בעיטות אדירות ברגלו השמאלית. למעשה, עצם היותו שמאלי מעלה מאוד את ערכו בשוק שחקני ההגנה. פרשנים רבים הגדירו אותו כבלם האוקראיני הטוב ביותר בשני העשורים האחרונים. הוא השתתף באליפויות אירופה ב-2012 וב-2016, וצבר 54 הופעות.

במדי שחטאר, תרומתו לזכייה בשבע אליפויות ובשישה גביעים היתה משמעותית ביותר, אך ככל שחלף הזמן גברה תחושת המיאוס. הליגה האוקראינית נחלשה מאוד בעקבות האירועים הפוליטיים, נותרו בה רק שתי קבוצות ראויות, ומספר המשחקים ברמה תחרותית נאותה זעום. שריקות הבוז התמידיים מהחוליגנים הלאומנים לא הוסיפו למצב הרוח. הסיכוי לחזור לדונייצק אהובתו בשנים הקרובות נראה על פניו אפסי. בנוסף, חילוקי הדעות עם המאמן הפורטוגלי פאולו פונסקה דירדרו את מעמדו של ראקיצקי בקבוצה. בגיל 29, הכמיהה לאתגר חדש מובנת בתנאים אלה, והטלפון מזניט הגיע בעיתוי מושלם.

יוזם השיחה היה אנטולי טימושצ'וק, סמל שחטאר שעבר לזניט עוד ב-2007, כאשר הדבר היה טבעי וסביר ביותר. הקשר הפך לאגדה גם במועדון הרוסי, אליו חזר בהמשך מבאיירן מינכן לקדנציה נוספת, אולם הסכמתו להתמנות לעוזרו של מירצ'ה לוצ'סקו ב-2017 כבר התקבלה באופן שונה בתכלית באוקראינה. "הוא איכזב אותנו כאדם", אמרו עליו עיתונאים לא מעטים. טימושצ'וק, שעובד כיום עם המאמן סרגיי סמאק, הכיר לעומק את מצבו של ראקיצקי והמליץ לבוס ללכת עליו. לבלם הוצע חוזה ל-3.5 שנים בשכר שנתי בגובה 2.5 מיליון יורו, והוא הסכים מיידית. שחטאר, אשר ראתה בו בשלב זה נטל - הן בחדר ההלבשה והן תדמיתית - שמחה לקבל תמורתו 10 מיליון יורו. העסקה היתה כדאית לכולם, אך התגובה הציבורית והפוליטית הייתה צפויה.

לשם התחלה, הסירה ההתאחדות האוקראינית כליל את שמו מאתר האינטרנט והבהירה בכך שזימונו לא רצוי עוד - הקריירה הבינלאומית שלו הסתיימה. ההחלטה זכתה לגיבוי במשאלים הרבים שנערכו במדינה, לפיהם 77 אחוזים מהאוקראינים לא רצו לראות עוד את האיש שסירב לשיר את ההמנון ועבר לקבוצה של פוטין. המגן אטריום פדצקי הגיב: "אין לי מילים. ראקיצקי לא מכבד את מדינתו ואת עמו. הוא בגד בנו". העיתונאי איידר מוג'בייב כתב: "שחקן נבחרת אוקראינה נסע לשחק בקבוצתו של הפיהרר הרוסי. הוא מוכן ללכת לכל מקום בו משלמים לו יותר. שיברח. אוקראינה תסתדר בלעדיו". ברשתות החברתיות, האמירות היו בוטות הרבה יותר, ואתם יכולים לדמיין בעצמכם כיצד השתמשו בכינויו "ראק", אשר פירושו ברוסית "סרטן".

ראקיצקי הגיב בקור רוח אופייני. "אני ספורטאי, ולכן לא אכנס לדיונים פוליטיים. מבחינתי, עברתי מקבוצה גדולה אחת לקבוצה גדולה אחרת, אבל ברור שידעתי איזה צעד אני עושה. כולם הבינו אותו. לדעתי, הבחירה היתה נכונה. הגעתי למועדון נהדר ולעיר נהדרת. אבא שלי גר כאן כבר 20 שנה. הכל מתאים לי כאן, ואתן את כולי עבור זניט. באשר לנבחרת, אני לא מקבל את ההחלטות. הכל בידי המאמן אנדריי שבצ'נקו. אולי הוא יזמן אותי בכל זאת?", הוא חייך בפברואר. שבצ'נקו לא זימן אותו, כמובן. הפרק הזה נגמר, גם אם הפרשנים המקצועיים הודו כי יהיה לאוקראינה קשה מאוד למלא את החלל.

ובינתיים, דבר אחד בטוח - מבחינת זניט מדובר בבינגו. הקבוצה העשירה ברוסיה, הממומנת בידי קונצרן גזפרום הממשלתי, הפכה בשנים האחרונות ללוזרית. האליפות האחרונה היתה ב-2015, ומאז זניט קרסה תמיד ברגעי האמת ואיפשרה לצסק"א, ספרטק ולוקומוטיב לזכות במקומה. בשנתיים האחרונות היא אפילו לא העפילה לליגת האלופות. בתחילת העונה הנוכחית היו סימנים לאופטימיות עם סמאק על הקווים, אך לקראת פגרת החורף הארוכה רשמה זניט חמישה הפסדים בתשעה משחקים, ויתרונה בצמרת נמחק. התפרקות נוספת היתה ריאלית ביותר, וראקיצקי הובא על מנת למנוע אותה.

והוא עשה זאת בכל ההיבטים. האוקראיני לא רק יצר שיתוף פעולה טוב עם ברניסלב איבנוביץ' הוותיק במרכז ההגנה, אלא גם הפך לנשק קטלני מבחינה התקפית - הן במסירות זהב והן בכדורים נייחים. בכל הקריירה הארוכה בשחטאר, עמד שיאו העונתי האישי על שני שערי ליגה. בזניט כבר יש לו שלושה שערים בשבעה משחקי הליגה הראשונים. זה התחיל עם כדור חופשי שהביא ניצחון דרמטי וחיוני על אורנבורג בשלהי מרץ, נמשך עם כדור חופשי אמנותי נוסף ב-1:1 במגרשה של האלופה לוקומוטיב בחלוף שבוע, ואתמול היה שוב ראקיצקי הגיבור הגדול. במשחק העונה מול קרסנודאר, היריבה הגדולה ביותר בקרב על הכתר, הוא שלח כדור חופשי מזהיר נוסף לחיבורים, בדרך ל-2:3 מותח.

לו זניט הייתה מפסידה, קרסנודאר היתה מצמקת את הפער ממנה לשלוש נקודות בלבד. במקום זאת, הוא עלה לתשע נקודות. לוקומוטיב נותרה שנייה, בפיגור שמונה נקודות. שישה מחזורים לסיום, העסק נראה גמור, ורק נס ימנע מראקיצקי אליפות בחודשים הראשונים ברוסיה. השונאים באוקראינה ימשיכו לקלל אותו ולאחל למותו, אבל בדונייצק רבים דווקא שמחים מאוד בשבילו. עבורם, הבחור השקט והעקשן הזה הוא האלוף האמיתי.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק