גור, אריק, יוסי והגאווה הלאומית

פעם, כשמכבי ת"א בכדורסל עוד היתה מנצחת משחקים באירופה (ובליגת העל), הקפטן לעתיד שלה, גור שלף, היה נוהג להתראיין אחרי המשחק לעיתונות הספורט הישראלית ולהכריז שבעקבות זריקת הניצחון שלו שנכנסה לסל בדיוק בשנייה האחרונה של המשחק (או לחילופין, עבירת התוקף שהצליח לסחוט, ריבאונד ההגנה שקטף... וכו'), "אני מאוד-מאוד גאה להיות ישראלי ברגע שכזה", באותה נשימה הוא לא היה שוכח להוסיף גם "שכולי תקווה שהניצחון הזה יביא קצת שמחה לעם ישראל בזמנים הקשים שעוברים עליו" (משפט שלצערנו אין עיתוי לא מתאים להגיד אותו, שהרי תמיד עוברים על העם הזה זמנים קשים).

כמובן שגור לא נושא לבדו בעול הנשיאה הגאה של דגל הפטריוטיות, בשנה שעברה התגייסו להעלאת המוראל הלאומי השפוף, בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה, שחקני הפועל ת"א בכדורגל (שגם הם "חיממו את הלב..." וכיו"ב), ואילו השנה היו אלה שחקני מועדון הכדורגל של מכבי חיפה שניסו להשכיח מאתנו את המציאות שטופת האלימות והשנאה של ישראל מודל 2002, ע"י זריקת שמיכה עבה של לאומיות על להבות "המצב".

יש כאלו, אנשים ציניקנים וקטנוניים שכמותם, הגורסים כי הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל. אולם בהכירנו את התבטאויות הכנות (בדר"כ, יש להוסיף) של מספר תשע בצהוב, מספר חמש באדום או מספר ארבע בירוק, ניתן להניח, בלי להסתכן יותר מדי בנאיביות פושעת, שאכן ליבם הוצף בזמנים הטובים ההם ברגשות לאומיים זכים וטהורים.
אבל גם אמונה ברגשות הכנים של האדונים שלף, גרשון או בנאדו, לא מספיקה כדי למנוע כמה פירורי מחשבות מעט מדכדכות מלעשות את דרכם אל מקלדת המחשב שלי: מה ערכה של גאווה לאומית התלויה בג'אמפ-שוט המפוקפק של שחקן הספסל המכביסטי? מה, אם הוא היה מחטיא, אז הוא היה מתבייש להיות ישראלי? מה בין נגיחה של אבוקסיס לרשת ובין המוראל הישראלי? והאם באמת השכיח השלושער של יעקובום מול אולימפיאקוס, ולו במעט, איזו תעוקת-לב של מובטל אחד באיזור חיוג 08?

אל תבינו אותי לא נכון, כמובן שאין כל פסול בחגיגת ההישגים האינדיבידואלים או הקבוצתיים של נציגי הספורט הישראלי בחו"ל, מותר להתגאות בהישגים היחסיים בגביע אופ"א, בליגת האלופות וכמובן שגם בזכייה של מכבי ת"א בגביע אירופה* (*הגביע עם הכוכבית). זה לגיטימי לגמרי לעקוב בעניין מיוחד אחרי תהפוכות הקריירה של ברקוביץ' באי הבריטי, ולאמץ ללבנו בהתאמה קבוצות צמרת סקוטיות וקבוצות תחתית אנגליות. זה אפילו לא מגוחך מדי להגיד שבגלל הסכסוך הכספי של רביבו בטורקיה "כולנו המבורג עכשיו" (או מונאקו, תלוי בעיתון).

באמת שזה בסדר גמור (כאילו שבכלל חיכיתם לאישורי), רק שזה קצת מוזר לבלבל בין הרצון האנושי שלנו בהצלחה של אלו שאנו מרגישים שלמדנו להכיר היכרות אינטימית (הם נראים כמונו, מדברים באותה שפה שלנו, ואפילו אוהבים חומוס, בדיוק כמונו!), לבין סיבה אמיתית להתרוממות רוח ספורטיבית-לאומית (כמו למשל ניצחון מרשים של הנבחרת... מתי באמת היה לנו דבר כזה?).

לכן יש להעריך הערכה מחודשת את הצניעות והמתינות שבה תחם יוסי בניון את ההישג המשמעותי הראשון שלו באירופה. הוא דיבר על מה שהתצוגה שלו מול סלטה תעשה למעמדו בקבוצת ראסינג סנטאנדר ולקריירה העתידית שלו בספרד, הוא התגאה (בצדק) בשער היפה שכבש ואיחל לעצמו עוד הרבה משחקים כאלה. שימו לב, אף מילה על מצב הרוח הלאומי, על התגייסות, מטעם עצמו, לתפקיד שגריר ישראל בניכר ועוד מיני מטרות לאומיות נשגבות שכאלו. אולי זו הענווה שרק שלושה-עשר מחזורים ביכולת בינונית ומטה יכולה להכניס בלבו של הספורטאי הישראלי, או שאולי זו הכרה אמיתית בערכו ובתפקידו של הספורט בחיינו ההזויים כאן. כך או כך, דווקא יוסי בניון במודל החדש-השפוי והאלטרנטיבי שלו יכול להיות מקור לגאווה. גאווה של כל עם-ישראל... אופס!

בהרכב הפותח של סלטה ויגו במשחקה אמש מול ראסינג סנטאנדר, לא שיחק ולו שחקן אחד שנולד על אדמת ספרד. ניתן היה למצוא שם חמישה ארגנטינאים, חמישה ברזילאים וצרפתי אחד), תופעה חדשה למדי בנוף הליגה הספרדית (באנגליה כבר מכירים מזמן והיטב את העניין הזה), שיכולה לשפוך עוד אור על המידה הראויה של חשיבות פטריוטית ממשית שניתן לשייך לכדורגל האירופאי המודרני.

מה חשבתם, שאיזה חיבור קצרצר על הזיוף והארעיות שברגשות פטריוטים במגרשי הספורט תמנע ממני לבחור ב"יהלום הישראלי" לכוכב המחזור? תשכחו מזה, תוך מספר דקות קצרות הצליח בניון להיות מעורב בשער אחד ולכבוש את שני השערים הראשונים שלו בליגת הכוכבים (השני מביניהם גם ראוי להתחרות בכבוד על תואר שער המחזור). לך תדע, אולי בפעם הבאה אפילו יאייתו נכון את השם שלו בעיתון...

ימים לא קלים עוברים על ז'ואן גאספרט, הנשיא השנוי במחלוקת של בארסה. גורמים אופוזיציונים בהנהלת המועדון הקטאלוני עמלים על גיוס חתימות של חברי-המועדון (סושיוס), כדי להביא להקדמת הבחירות לנשיאות המועדון. המאמן ההולנדי שלו מסתכסך עם שחקניו, עם העיתונות ועם כל שאר העולם ואשתו, והופך להיות רלבנטי פחות בתחום אימון הכדורגל וניהול המשחק שלו, ורלבנטי הרבה יותר בתחום בריאות הנפש.

אמש, ספגה בארסה עוד תבוסה ביתית צורבת (3-0), הפעם לקבוצת התחתית מסביליה. ואן-חאל כבר ירד מזמן לחדר ההלבשה, השחקנים של בארסה כבר היו בוודאי באמצע המקלחת שלהם, ורק ז'ואן נותר כמעט לבדו ביציע הכבוד. הוא הישיר את מבטו אל הקהל, שנפנף לעברו במטפחות הלבנות הידועות לשמצה של קמפ-נואו, ולא אמר מילה. פניו שיקפו תערובת כמעט בלתי אפשרית של ייאוש והתרסה, של עלבון וגאווה, ורק לאחר דקות ארוכות של קללות, תנועות מגונות וזריקת חפצים, הוא נעתר להפצרות חבריו להנהלה ועזב את האצטדיון, לא לפני שסידר את חבריו בטור עורפי, כשהוא במאסף.

אין ספק שהיתה בסצינה הסוריאליסטית הזאת מידה לא מבוטלת של סמליות, אולם השאלה שצריכה להישאל היא מה בדיוק מסמלת העמידה האמיצה הזאת שלו, אמונה בצדקת דרכו? ניסיון אחרון ונואש לזכות בכבוד? ברחמים? בשניהם גם יחד? כך או כך, התמונה של גאספרט וחבריו, במעילי החורף הכבדים שלהם, הזכירה יותר מכל את ראשי המפלגה הקומוניסטית במהלך המצעדים האחרונים של הראשון במאי, הם ידעו שכל העניין הולך ומתפרק בין הידיים שלהם, אבל הם (כמו החבר'ה בבארסה) ניסו עדיין לשמור על מעט פסאדה, ולו רק בשביל התמונות בעיתון ובטלוויזיה, ולו רק בשביל הדעה של הדורות הבאים.

במשחק הניצחון של ריאל מדריד מול רקראטיבו דה-הואלבה, לא שותף רוברטו קרלוס, בגלל פציעה קלה שהוא סוחב. למגן השמאלי של נבחרת ברזיל זה היה בסה"כ המשחק השביעי בשבע העונות שלו במדי ריאל מדריד שהוא החמיץ בגלל פציעה. רקורד מדהים לשחקן בקבוצה עמוסת-משחקים כמו מדריד.

1. מקאיי (דפורטיבו)- 10 שערים
2. קובאצ'ביץ' (ריאל סוסיאדד)- 9 שערים
3. פנדיאני (מיורקה)- 8 שערים
4. אורזאיס (בילבאו)- 7 שערים
5. חוליו אלבארס (ראיו)- 7 שערים

1. קבאז'רו (סלטה)- 12 שערים
2. פראטס (בטיס)- 15 שערים
3. ביסארי (ויאדוליד)- 17 שערים
4. קונטרראס (מלאגה)- 19 שערים
5. לאו פרנקו (מיורקה)- 22 שערים