פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        חוכמת היציע: מה אפשר היה ללמוד מאוהדי הכדורגל בתקופת הבחירות

        גנץ חוגג לפני הגול, נפתלי בנט הוא ניימאר, בית הדין לא יעזור, והשמאלנים מתבכיינים כאילו מעולם לא הפסידו בדרבי, במקום להשלים עם המציאות: אתם הפועל פתח תקוה

        חוכמת היציע: מה אפשר היה ללמוד מאוהדי הכדורגל בתקופת הבחירות
        עריכה: איתי עמרם

        בווידאו: בני גנץ חוגג לפני הגול

        סלחו לי על הקלישאות, אבל באמת, אי אפשר שלא. הרי ראינו את זה קורה. הכל כדורגל. בני גנץ עולה לנאום ניצחון, ואנחנו מזהירים אותו, לא צועקים יש לפני הגול. מה יש לך? זה בייסיק. הדבר הראשון שאבא מלמד את הבן שלו ביציע. שילוב של ניסיון חיים כואב ומומחיות במנחוסים. מיליון יועצים ואנשי תדמית, ואין שם אף אוהד כדורגל ליד גנץ? מישהו שיזהיר אותו לא לחגוג לפני השריקה האחרונה?

        וכל הנבחרת הזאת של כחול לבן, החיבור המאולץ הזה, כל זב חוטם שראה את הגלקטיקוס ידע שזה לא יעבוד. זה א'-ב' של כדורגל. קבוצה צריכה איזון, היא חייבת בסיס רחב, אי אפשר סתם לצרף בכוח כמה כוכבים, זה לא מספיק מול יריבה מנוסה. לנו היה ברור שבהפסד הראשון הכל יתחיל להתפורר. חוכמת היציע.

        והנפילה של נפתלי בנט, בחיאת, אתה לא רואה ספורט? על ניימאר שמעת? אתה לא יודע שאם זה לא שבור, לא מתקנים? שלא מחליפים הרכב מנצח? הרגשת שככה בחיים לא תוכל לזכות בכדור הזהב, אז עזבת ובגדת, וחשבת שזה לא יתנקם בך? ואחר כך הוא עוד מבקש ספירה חוזרת, נו באמת. גם אם הייתה טעות שכל המדינה ראתה בשידור חי, האם אי פעם בית הדין קיבל ערעור? האם אי פעם שונתה תוצאת משחק? אל תהיה ילד.

        עוד בנושא

        תגידו לנו את מי אתם אוהדים, ונגיד לכם למי הצבעתם בבחירות
        המגרש הפוליטי: האם זה ספורטאי ישראלי או מועמד לכנסת ה-21?

        דיוויד בקהאם עם ראול ועם זינדין זידאן במסע של ריאל מדריד למזרח 2003 (GettyImages , Alex Livesey)
        זוכר מה קרה בסוף לגלקטיקוס, בני? (צילום: GettyImages)

        ובכלל, אנחנו רואים אנשים שבורים מההפסד בבחירות, מתבכיינים, מחפשים תירוצים. דעו לכם, רואים שאתם לא אוהדי כדורגל. אוהדי כדורגל יודעים להוריד את הראש. לסתום את הפה. לברוח מהרשתות החברתיות. לא לחפור לעצמם בור עמוק יותר, לא להיקלע לוויכוחים ושרשורים, לא לתרץ, לא לחפש אשמים, לא להיות פתטיים, אלא לחכות שזה יעבור. רק ככה שורדים.

        רואים גם שלא חוויתם מספיק הפסדים כואבים בחיים שלכם. שלא פיתחתם עם השנים מספיק מנגנוני הגנה. אוהדי כדורגל, הלב שלהם שבור גם ככה. זה המצב הבסיסי שלהם, אהבה מהולה בתסכול. הם לא סתם מורגלים למפלות, זה כבר משהו מובנה באישיות שלהם, הידיעה שבכל שבת יכול לקרות אסון. הם רגילים להשפלות, להתרסות, לראות את היריב הכי שנוא חוגג להם מול העיניים - ולהמשיך הלאה. לקום בבוקר, להביט לצדדים, ולהבין שהחיים ממשיכים.

        כי עם כל הכבוד לגורל המדינה, יש רבבות אוהדי כדורגל שמאלנים בישראל שיום אחרי הבחירות אמרו לעצמם בשיא הרצינות: "וואלה, ספגנו הלילה הפסד צורב", ומיד נזכרו והוסיפו, "אבל לא צורב כמו שהיה הדרבי ההוא, ביום הארור ההוא!", ולפתע חייכו לעצמם ונשמו לרווחה: יש מכות קשות יותר. כי כבר למדנו, זה לא סוף העולם. תמיד יהיה עוד משחק. נכון, בחירות זה לא כל שבת אלא פעם בארבע שנים, אבל הי, אנחנו גם אוהדי נבחרות, אוהבים מונדיאל.

        הורדת שלטי כחול לבן, ראש העין, 10 באפריל 2019 (ראובן קסטרו)
        כל אוהד כדורגל שמאלני אמר לעצמו: "ספגנו הפסד צורב, אבל לא צורב כמו הדרבי ההוא" (צילום: ראובן קסטרו)

        מה שהשמאל צריך לעשות עכשיו זה להשלים עם המציאות: אתם קבוצה קטנה. עברו הימים שלכם. אתם הפועל פתח תקוה. DNA של אלופה, ההורים שלכם מספרים לכם על ימי הזוהר, בזמן שאתם אוכלים חרא בלאומית ורואים את הלוזונים משתלטים על העיר. תבינו שאתם ווסטהאם, שפעם הייתם אימפריה, עם כל הכוכבים, ועכשיו רואים תיירים באים ללונדון למשחק של צ'לסי. כלפי חוץ תשירו "האימפריה עוד תחזור", אבל בלב תבינו: אין יותר סיכוי לאליפות. אין.

        אבל יש גם יתרונות. נחמד להיות קבוצה קטנה. בלי ציפיות, אין אכזבות. נבנים מחדש, מלמטה. מפסידים כל הזמן, אבל מפתחים גאווה ייחודית. שומרים על קהל נאמן, רק המחויבים ביותר נשארים. הופכים לאופוזיציה לוחמנית. שכל מי שתבוא למגרש שלכם תצטרך לירוק דם. ותזכרו, הכל בחיים נעשה במעגלים, בא בגלים, בא והולך, סוחף ונעלם, כמו שקרה לבאר שבע, כמו שקרה לאלונה.

        לקראת הבחירות - הצבעה בבית הספר בליך, רמת גן, 5 במרץ 2018
אלונה ברקת (ראובן קסטרו)
        לפעמים מנצחים, לפעמים מפסידים, לפעמים נעלמים. תשאלו את אלונה (צילום: ראובן קסטרו)