ג'ון אוגו נקנס השבוע על ידי הפועל באר שבע בגלל נהיגה תחת השפעת אלכוהול, ושוב עולות השאלות כמה זה לגיטימי: למה מעסיק יכול לקנוס עובד על עבירת תנועה. למה מצפים מכדורגלן לקודים אחרים. מי מבינינו היה מוכן לשלם קנס לבוס שלו על עבירות תנועה שעשה מחוץ לשעות העבודה. מה זה עניינם.
התשובה היא מהותית: לא במקרה כדורגלן, כוכב ספורט, מחויב לקודים התנהגותיים. לא במקרה בחוזה שלו יש סעיפי משמעת, של התנהגות ייצוגית. הרי לא סתם ג'ון אוגו מרוויח מאות אלפי דולרים בשנה. המשכורת שלו מבוססת על היכולות המקצועיות שלו, אבל גם על הפופולריות של המשחק, על העובדה שכדורגל עדיין ממלא אצטדיונים וזוכה לאחוזי צפייה יפים. אוגו נהנה מהפלטפורמה של ליגת העל, מהמסורת הארוכה, מהקבוצה שלו שקיימת כבר עשרות שנים וצברה קהל גדול ונאמן. צריכה להיות לו לא רק אחריות מיוחדת, אלא גם מחויבות - למותג, לקבוצה, לקהל.
במקרים מסוג אלה זה נכון שבעתיים. עבירות תנועה הן הרבה מעבר לעבירות משמעת. גם לאחר לאימון זו עבירת משמעת. גם להפר את דברי המאמן זה עבירת משמעת. עבירות תנועה, לעומת זאת, מסכנות חיים של אחרים. לנהוג שיכור במהירות מופרזת זה פשע. זה זלזול בחיי אדם. לא סתם חוסר אחריות, אלא רשלנות פלילית. אז כן, טוב מאוד שאוגו נקנס, ולא רק כי הוא פוגע תדמיתית במועדון, אלא כי עשה עבירה חמורה. יותר מדי מקרים טרגיים קרו לאחרונה לכדורגלנים בליגת העל, ונדמה שהקבוצות מנסות רק להחליק את זה, להגן על השחקנים שלהן, במקום לנצל את המקרים כדי לשלוח מסר ברור: אנחנו נרתמים למלחמה בתאונות הדרכים.
וודי אלן אמר פעם ש"דמוקרט הוא רפובליקאי שעוד לא תקפו אותו", ונראה שגם אדם שלא נלחם בכל כוחו בתאונות הדרכים הוא אחד שמעולם לא היה קורבן לתופעה. מדובר באסון יומיומי, סתמי וטראגי, מוכר ובנאלי, שמדי שנה גובה את חייהם של מאות אנשים, ועם זאת נראה כל כך רחוק מהנהג הנורמטיבי, שחי באמונה הנאיבית הקלאסית ש"לי זה לא יקרה" ומאפשרת לו להמשיך להתנהג בפראות אלימה, חסרת התחשבות, שאומנם מודחקת, אך עם זאת מסכנת את חייו ואת חיי אחרים.
לכן כאב לראות השבוע את אוהדי הפועל חיפה מספקים מפגן תמיכה בשחקן הקבוצה גבריאל תמאש, שנתפס נוהג עם כמות אלכוהול גבוהה מהמותר, במהירות 200 קמ"ש, כשעשרות אנשים התקבצו מחוץ לביתו, הדליקו אבוקות וזיקוקים ועודדו את אהובם. מה הגבורה הגדולה של תמאש? את מה הם בדיוק מחזקים ומקדשים? האם אוהדי ספורט הם עד כדי כך פנאטים, שרק בגלל שמדובר במישהו משלהם הם מוכנים להשלים עם התנהגות אלימה שמסכנת חיי אדם?
אבל זה לא רק האוהדים, אלה גם הקבוצות. יצחק אספה פתח בהרכב מ.ס אשדוד שבועות ספורים אחרי שהיה מעורב בתאונת הפגע וברח שגרמה למותו של ארי נשר ז"ל. מדובר בנהג שהוגש נגדו כתב אישום על הפקרה, נהיגה בשכרות ושיבוש הליכי משפט. עוביידה חטאב פתח בהרכב אשדוד מספר ימים אחרי שנגזרו עליו 15 חודשי מאסר בעקבות תאונת פגע וברח קטלנית שבה נהרג אדם והואשם בהפקרה. כשהקבוצה ממשיכה להציב אותם בהרכב, היא משדרת מסר: זו עבירה שלא קשורה לכדורגל, ולא קשורה לקבוצה. אנחנו ממשיכים כרגיל. השחקנים כבר סבלו מספיק. זה לא מתפקידנו לחנך. מעניין איזה עונש היו מקבלים אילו היו יורקים על המנהל, ולא סתם מפקירים אדם בכביש.
מ.ס אשדוד היא קבוצה עירונית. היא אומנם ארגון מקצועי שמטרתו לגרוף רווחים, אבל אי אפשר להתעלם מהחשיבות הקהילתית שלה. באקדמיה שלה משחקים מאות ילדים ונערים מהאזור. יש למועדון תפקיד חינוכי. אפשר להבין הנהלה שתומכת בשחקן, ש"לא מזניחה אותו" ונותנת לו גיבוי כל עוד לא הוכחה אשמתו, אבל יש בזה גם זילות, הקטנה של העבירה, כאילו זה יכול לקרות לכל אחד, כאילו גם השחקנים הם קורבנות ולא עברייני תנועה.
רק השבוע בורוסיה דורטמונד הודיעה שתתרום מיליון יורו למוזיאון יד ושם, כי "זה כבוד וחובה עבורנו לחזק אותו, למען הדורות הבאים". האם זה מהלך תדמיתי? אולי. אבל עדיין חיובי. יש חשיבות סמלית לפעולות של מועדון, לתגובות רשמיות, למסרים שהוא מעביר. מנהלים ובעלים של קבוצות אוהבים לדבר על "דרך" וש"זה הרבה מעבר לכדורגל", אבל לפעמים רק רוצים לשרוד ולנצח. פה כולנו מפסידים.