פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הגאון העקום: וים ואן האנחם, הגיבור המיוחד של הולנד, חוגג 75

        את משימת חייו - לנקום בגרמנים על מות אביו ואחיו - הוא לא הצליח להגשים בגמר המונדיאל ב-1974, אבל מעבר לכך היתה לאמן בעל הרגל השמאלית האימתנית קריירה מדהימה בכל מובן. מיכאל יוכין על אדם נדיר, מלא בסתירות וניגודים

        הגאון העקום: וים ואן האנחם, הגיבור המיוחד של הולנד, חוגג 75
        עריכה: מתן חדד

        בווידאו: התגובות אחרי אתלטיקו - יובנטוס

        ב-11 בספטמבר 1944 יצאו בעלות הברית למבצע חשוב לעצירת הכוחות הגרמנים בדרום הולנד. יאקובוס ואן האנחם חזר באותו יום שחור עם בנו איזק כדי לאסוף חפצים משפחתיים מביתם בעיירה ברסקנס. כאשר חצו גשר מעל התעלה, הם ראו מתחתיו באישה תופסת מחסה עם תינוק בן תשעה חודשים. "מה את עושה כאן? זה מסוכן. בואו נרוץ לאסם ההוא שם", צעק לעברה ואן האנחם, בעודו מבחין במטוסים בריטיים שהתחילו בהפצצה מאסיבית. הוא אסף את התינוק, והם דהרו לבית הקטן. בחלוף זמן קצר, ספג האסם פגיעה ישירה. איזק נעלם, וגופתו לא נמצאה מעולם. יאקובוס ואן האנחם נפגע מרסיס בגבו ומת במקום. האישה נפצעה ברגליה. התינוק, בן דה פאוב, יצא ללא פגע. יאקובוס גונן עליו בגופו.

        וים ואן האנחם לא זכה להכיר את אביו. הוא נולד בפברואר 1944, והיה בן חצי שנה כאשר התרחש האסון. פרט לאחיו איזק, הוא איבד במלחמה אח נוסף ואחות. ברסקנס נהרסה כמעט כליל, כעשירית מתושביה נספו. הצלקות העמוקות נותרו במשפחה לתמיד. לכן, גמר המונדיאל בין הולנד למערב גרמניה ב-1974 היה הרבה יותר מכדורגל עבור הקשר בכתום. הוא היה קרב חייו, ההזדמנות לנקום באויב, ועוד על אדמתו. "אני שונא את הגרמנים", הכריז לפני שריקת הפתיחה. הוא ניסה להחדיר בחבריו מוטיבציה עילאית, כאילו היה צורך בכך באירוע כה מכונן. והוא הפסיד. את תחושת הריקנות שחש כאשר פרנץ בקנבאואר הניף את הגביע אי אפשר לתאר במילים. זו לא היתה סתם טרגדיה ספורטיבית.

        "בדיעבד אני מבין שזו היתה טעות. לא הייתי צריך לטפח בתוכי את השנאה הזו לפני המשחק. היה עדיף להשאיר את משקעי העבר בצד ולהתרכז בכדורגל, אבל באותו רגע זה היה פשוט בלתי אפשרי. הייתי חלש מדי בשביל זה. אולי עם גישה שונה הכל היה נגמר אחרת", העיד ואן האנחם לפני מספר שנים, כאשר פירסם את ספרו.

        עשרת השערים הגדולים בקריירה של וים ואן האנחם

        הכוכב הכי איטי בהיסטוריה?

        והספר הזה נחטף כמו לחמניות חמות כי אין בכדורגל ההולנדי הרבה דמויות צבעוניות ממנו. מבחינות רבות, ואן האנחם שני רק ליוהאן קרויף. הוא גדול שחקני פיינורד בכל הזמנים. הישגיו כה מרשימים ואופיו כה מיוחד שמישהו היה חייב לעשות עליו סרט. אז עשו סרט, והבדיחה המקומית מספרת שעלותו היתה נמוכה יחסית כי לא היה צורך לעבד את הווידאו להילוכים איטיים. ואן האנחם היה איטי מאוד בעצמו, אולי כוכב העל האיטי ביותר אי פעם. למעשה, זו הסיבה בזכותה הגיע לפיינורד. ב-1968 היתה אייאקס פייבוריטית להחתימו, אבל המאמן רינוס מיכלס הטיל על כך וטו. "הוא בקושי זז ומשחק רק בשמאל", טען הגנרל. זה לא הפריע לו לבנות בחלוף שש שנים את הנבחרת הכדורגל הטוטאלי החלומית סביב ואן האנחם ויוהאן נייסקנס במרכז המגרש.

        כי איכשהו, למרות איטיותו, ואן האנחם הספיק להגיע לכל פינה במגרש. ורגלו השמאלית? אפילו אריאן רובן יכול לקנא בה. היא הוציאה מסירות בדיוק של מילימטר לכל הטווחים, וגם שלחה טילים אדירים שהותירו שוערים חסרי אונים. עוד כילד, כאשר השתעשע בכדור ברחובות אוטרכט, החליט ואן האנחם להיות שונה ולנסות בעיטות בחלק החיצון של כף רגלו. לקח לו זמן ללמוד את האמנות, אבל כאשר זה קרה התוצאה היתה מדהימה. הכדורים טסו בסיבוב בלתי ניתן לחיזוי ובעוצמה. הסיבוב הזה, לצד הצורה המיוחדת של רגליו, העניקו לו את הכינוי De Kromme, "העקום". הכוכב לא נעלב כלל. הוא אהב את זה. היה לו חוש הומור יוצא דופן.

        ביום רביעי חגג את יום הולדתו ה-75. חשבון הטוויטר המנציח את יוהאן קרויף העלה תמונה משותפת

        התבטל באימונים, התעלה במשחקים

        בעצם, כל דבר אצל ואן האנחם היה יוצא דופן. הוא אישיות מורכבת באופן קיצוני, מלא בניגודים שהגיעו למימדים אבסורדיים. מצד אחד, הוא הצהיר לא פעם: "אין לי כשרון בכלל". מצד שני, הוא חש עליונות, עשה על המגרש ככל העולה על רוחו, ולא התחשב בדעות אחרות. את המאמנים הוא בדרך ללא ספר. "אם אני מקבל הוראות שלא מתיישבות עם השכל הישר, למה שאבצע אותן? צריך לשחק כפי שאני רואה לנכון", הוא אמר בגלוי, ולא היסס לבקר את הבוסים. על טייס ליברכטס, שאימן את פיינורד לקראת סיום הקריירה של ואן האנחם על הדשא, אמר הקשר: "אני לא מעריך אותו. אני זוכר אותו כשחקן, והוא היה עצלן כמו חזיר".

        עצלן? ומה עם ואן האנחם עצמו? גם כאן הסתירה היתה מדהימה. מצד אחד, לא היה לוחם חסר פשרות, מחוייב לקבוצתו בכל רגע נתון, ירד לתיקולים ללא הפסקה, הנהיג ודירבן. הוא שנא להפסיד והתחבר נהדר לאוהדי פיינורד, בני מעמד הצווארון הכחול. הם היו מוכנים לנשק את האדמה עליה דרך אלילם. מעריציו הישוו את הכריזמה שלו לזו של פרנק סינטרה. ומצד שני, ואן האנחם זילזל באימונים באופן שהיה מוגדר בימינו כחוסר מקצועיות מוחלט. כאשר חבריו נשלחו לריצות של קילומטרים, הוא הלך כמה מאות מטרים ואז הלך הצידה. כאשר כולם עשו ספרינטים, הוא ישב על הכדור בצד. אם נושא האימון לא היה לרוחו, הוא העדיף פשוט להישאר בבית. ערב לפני המשחק, הוא הכין את עצמו נפשית כפי שמצא לנכון, כלומר באמצעות כוס בירה וסיגריה.

        וזה הרי תמיד עבד, אז מה הטעם לשנות? גם לפני גמר גביע האלופות מול סלטיק ב-1970 הוא עישן בנחת והלך לישון מאוחר. זה לא הפריע לו להיות השחקן המצטיין בסן סירו, בעוד ההולנדים מנצחים 1:2 עם שער דרמטי בדקה ה-117 בהארכה. המאמן הסקוטי האגדי ג'וק סטין התרשם מהסגנון האלגנטי של ואן האנחם והלך לברך אותו אישית אחרי שריקת הסיום. רק אותו. הוא בלט מעל כולם למרחקים.

        מיטב ביצועיו בפיינורד

        הבריון האלגנטי

        כן, הוא היה אלגנטי מאוד, אבל גם זה היה בדרכו המיוחדת, מלאה בסתירות. ואן האנחם היה בעל מבנה גוף רחב מאוד, ובצעירותו הכריחו אותו לעשות דיאטה כדי להוריד את משקלו מתחת ל-90 קילוגרמים. לא במקרה הוא היה השחקן האיטי ביותר שאפשר לדמיין, אבל במקביל היו נגיעותיו בכדור עדינות ומהנות מבחינה אסתטית. הוא ראה בכדורגל סוג של אמנות ורצה להעניק לקהל שואו. כאשר זכתה פיינורד באליפות בעונתו הראשונה ברוטרדאם ב-1968/69 עם כדורגל משעמם והמון נצחונות בתוצאה 0:1, הוא פשוט סבל וביקר בחריפות את הגישה. תארים נטו לא עניינו אותו. הוא רצה לעשות את הכל בסטייל. "אני חולם לעשות דברים מטורפים", אמר.

        ומנגד, הוא היה מטורף גם בהיבטים אחרים. קשה לחשוב על שחקן קשוח יותר, ואולי אף אלים. לא לחינם נכנס ואן האנחם להיסטוריה של הכדורגל ההולנדי וספג את הצהוב הראשון אי פעם ב-1972, כאשר הכרטיסים הוכנסו לכיסיהם של השופטים. אזהרות והרחקות היו מנת חלקו, והוא לא ריחם גם על חבריו הטובים ביותר. הקשר ההדוק עם נייסקנס בנבחרת ומחוץ למגרש לא הפריע לו לשלוח מרפק לפניו בקלאסיקר אחד מול אייאקס. יריבים פחדו ממנו, תרתי משמע. רגלו השמאלית האימתנית בעטה לא רק בכדור. היא יכלה בקלות גם לשבור רגליים. הוא היה גם אמן וגם בריון.

        שחקן נבחרת הולנד וים ואן האנחם בגמר מונדיאל 1974 (AP)
        ניגוד מהלך. ואן האנחם בגמר מונדיאל 1974 מול גרמניה (AP)

        גם קרויף העריץ אותו

        כאשר מתבוננים בו, קל לומר שזה בחור שלא כדאי לפגוש בסמטה חשוכה. אבל האמת היא שכדאי, כי יש לוואן האנחם לב רחב מאוד, והוא לא היה מסוכן מחוץ לדשא. הוא אהב לעזור. במקרה מפורסם אחד, הוא עמד וחתם ליותר מאלף אוהדים ברצף, גם כאשר אצבעותיו החלו לכאוב, כי לא יכול היה להרשות לעצמו לאכזב איש. כאשר פגש עניים, נדיבותו לא ידעה גבול, גם אם לא היה עשיר כשחקן. והוא לא היה עשיר, בין היתר, כי לא ראה בכדורגל כיף ולא מקור הכנסה. כאשר הגיע לפיינורד, הוא חתם על חוזה בשכר נמוך באופן שערורייתי, אך לא ידע שזה המצב. רק בחלוף שנים, כאשר קיבל במקרה מידע על הכנסות שחקנים בקבוצות אחרות, הוא זעם וביקש העלאה גדולה מאוד. הוא גם איים לעזוב אם דרישותיו לא ייענו. בסוף הוא נשאר, גם כאשר קיבל ב-1973 הצעה שמנה מאוד ממארסיי. ההחלטה התקבלה בעזרת כלבו האהוב שנשאל באיזו קבוצה לבחור. הכלב שתק כאשר נאמר מארסיי ונבח כאשר הוזכרה פיינורד. נביחתו התקבלה.

        הסיפור החמוד הזה נכון, כמובן, רק אם מאמינים לואן האנחם עצמו, כי הכלב לא דיבר עליו עם התקשורת. ההולנדי אוהב את העיתונאים מאוד, לא סירב לראיונות, ותרם המון לבניית התדמית המיוחדת. במובן מסוים, הוא יצר אותה, ולא תמיד קל להבדיל בין הדמות האמיתית למותג. הוא חיפש תשומת לב, יצא בציטוטים נפלאים על בסיס שבועי, שיבח, קילל, ביקר. הוא לא סתם את הפה לרגע. "אין לי ספק שאני שונה מכולם", הוא אמר. והוא היה שונה. אפשר לחלוק עליו, אבל אי אפשר להתעלם ממנו, במיוחד על המגרש. אפילו קרויף העריץ אותו. "וים חכם מאוד, ומסוגל לעשות כל דבר עם השמאלית שלו", אמר המאסטרו. וגם קרויף הרי לא סתם את הפה, אבל הם הסתדרו מצוין בנבחרת. הסמלים של איאקס ופיינורד היו שונים בתכלית בכל דבר, אבל אולי זה גם קירב אותם.

        ב-1974 הוא אפילו ניצח על תזמורת

        אלוף גם כמאמן

        קרויף ידע תמיד שיהיה מאמן. ואן האנחם ידע תמיד שלא יהיה. "זה לא בשבילי. אני לא רוצה חיים כאלה", הוא הקפיד לומר בימיו כשחקן לפני שפרש בגיל 38. ואולם, הוא איש של ניגודים, אז באופן טבעי הוא הפך למאמן, כי הבין שלא יכול לחיות בלי כדורגל. והוא היה מאמן מצוין. בעונתו הראשונה על ספסל פיינורד, ב-1992/93, הוא צירף אליפות נוסף לארבע בהן זכה כשחקן, על חשבון איינדהובן של רומאריו ואיאקס של דניס ברגקאמפ. פטר בוס היה שחקן המפתח שלו בקישור. בהמשך, דעכה הקריירה שלו בגלל סכסוכים בלתי פוסקים עם הסביבה, כי הוא לא יודע להתפשר.

        אז בעשור האחרון הוא בעיקר מביע את דעתו בטורים עוקצניים בעיתון, ואנשים קוראים אותם בשקיקה, כי דעתו של ואן האנחם תמיד מיוחדת. הוא היה ונשאר אגדה, וביום רביעי שמחו ההולנדים לציין את יום הולדתו ה-75 של "העקום". ואן האנחם עצמו התלהב קצת פחות מהתאריך - הוא בעיקר הביע סיפוק מכך שהוא עדיין בחיים, אחרי שהחלים מסרטן הערמונית. אחד המברכים היה בן דה פאוב, שחגג 75 שלושה חודשים קודם לכן.

        התינוק שניצל בזכות של יאקובוס ואן האנחם הכיר אישית את בנו של הגיבור רק ב-1992, אבל מאז הם שומרים על קשר חם. דה פאוב הוא פרופסור לרפואה, ואחד החוקרים החשובים בהולנד בתחום הסרטן. ואולי הוא לא אחראי ישירות לבריאותו של וים ואן האנחם - אין לדעת - אבל עצם המחשבה על האפשרות כזו מחממת את הלב. לגורל יש דרכים מיוחדות מאוד לסגור מעגלים.

        הברכה של רפאל ואן דר וארט