שנתיים של מאבקים בצמרת, שלוש עונות רצופות של אליפויות - אחת דרמטית, אחת עוצמתית, אחת על אדי דלק. אחרי כל אלה, העונה של הפועל באר שבע עומדת על התפר בין כישלון לפיאסקו, וזה לא ישתנה גם אם הקבוצה תתאפס על עצמה ותצליח להשיג כרטיס לאירופה, זה אפשרי בליגה המוזרה שלנו, אבל לא בהכרח סביר, ודאי שלא ממרחק של פחות מ-24 שעות מההפסד המביך ביותר של העונה, מול הפועל רעננה באצטדיון רמת גן המאמלל.
על הטעויות שבוצעו אפשר לכתוב מאמר של עשרה עמודים תחת הכותרת "איך אלופה קורסת אל תוך עצמה: עשרים טעויות שביצעה הפועל באר שבע בקיץ 2018", אבל רבים וטובים (מי יותר ומי פחות) כבר ניתחו לזרא את העונה הרעה הזאת. על הטעויות האלה הקבוצה משלמת בענק. המשימה כעת היא לתקן אותן. קשה מאוד לקחת אליפות רביעית ברציפות, לא סתם זה לא קרה פה מעל חמישים שנה. לא, הבעיה היא לא אובדן האליפות, הבעיה היא אובדן הפאסון המוחלט של כל הקבוצה.
מהו, בעצם, פאסון? יש כל מיני הגדרות מילוניות. מבחינתי המושג הזה מזוקק לרגע אחד, לא משמעותי במיוחד ואפילו לא זכור במיוחד על ידי רבים במהלך עונת 2016/17, העוצמתית במיוחד של הקבוצה. במשחק שידוע בפי אוהדי מכבי תל אביב כ"משחק רינשרייבר" (או: הפנדל הברור של דסה על מליקסון) בו באר שבע ניצחה 0:1 בטרנר וסגרה את ענין האליפות באופן מעשי. בדקה ה-38 נשרקה קרן לטובת באר שבע והחלה התגוששות ברחבת החמש בין ראיקוביץ' לטוני וואקמה. היו דחיפות, הוחלפו מילים ומיד הגיחו בריצה ויטור, אוגו, צדק ובעיקר הובאן, על מנת להסביר לאורחים הלא רצויים מתל אביב שאיתם לא יתעסקו. אי אפשר היה לשמוע מה נאמר שם, אבל כצופה במגרש גם אי אפשר היה להבין את זה אחרת. האלופה הגאה הסתכלה ליריבתה בלבן של העיניים ולא רק שלא מצמצה, היא דחפה חזרה. זה פאסון .
כמובן, הכדורגל הטוב קודם לכל דבר. בלי יכולת מקצועית פאסון לא שווה יותר מדי, אבל במקרה הזה הוא הטיס את הקבוצה רחוק. זה פאסון שאפשר למליקסון לחקות לוחם UFC כשחגג שער בבלומפילד מול מכבי תל אביב, פאסון שאפשר לוובה בראון להתרסק על שחקני אולימפיאקוס בלי פחד במשחק ביוון, פאסון שגרם לשחקני סלטיק לשקשק בגומלין בטרנר, פאסון שאפשר ניצחון יחיד בשני דורות מול מכבי חיפה בחיפה (בכל זאת, גם לפאסון יש גבולות).
אז מה עובר על הפועל באר שבע העונה? על הדשא מתרוצצת חבורת שחקנים שחלקם אולי מוכרים מהעונות הקודמות, אבל אין בינם לבין האלופות של השנים האחרונות שום קשר לקבוצה ההיא. אפילו השחקנים שהיו שותפים להצלחה שכחו שהם עדיין, לפחות רשמית, אלופים. הם שכחו שהם ווינרים, שיש להם צלחות אליפות שאף אחד לא ייקח להם. הדבר נכון גם להנהלה ולצוות המקצועי, שמנסה להראות כאילו הוא שומר על שקט וקור רוח, אבל למעשה משדר פאניקה.
ואני, כאוהד, לא מבין דבר אחד - למה? איך קרה שהדגל הלבן מונף כל כך גבוה עד שמנחם קורצקי ורעננה משפילים את הפועל באר שבע? מדוע הם לא מסוגלים לשחק כמו שחקנים שעשו דבר או שניים בחייהם, בלי קשר לתוצאה הסופית?
אני כן מאמין, בניגוד לספקנים רבים, שבאר שבע תשוב בקרוב להיות רלוונטית, אבל מהזווית של אוהד, ממש כשם שאנחנו לעולם נפאר את הקבוצה הנפלאה של שלוש האליפויות, כך נזכור את המפולת של העונה הזאת לרעה. להפסיד זה דבר אחד, להפסיד ככה זה דבר אחר. הפאסון המפורסם הלך לאיבוד. כרגע, אני חושש שיהיה קשה לתפוס אותו שוב.