יש כל מיני סוגים של פרשנים - הפרשן הממלכתי, זה שאומר את מה שצריך ומצפים ממנו להגיד, הפרשן המלמד, זה ששם דגש על חוקי המשחק ומנסה לחנך ולהטיף, וגם פרשן ה"כל האמת בפרצוף", פרשן ה"אמרתי לך", הפרשן המתלהם, פרשן המובן מאליו ועוד כהנה וכהנה.
אם אתם עוקבים העונה אחרי פוטבול ואחרי טוני רומו, בוודאי גיליתם זן חדש של פרשן פוטבול: זה שאומר לך מה עומד לקרות, ומה שהוא אומר אכן קורה.
לרומו יש תדמית של ליצן, של שטותניק. הוא הרוויח אותה ביושר. לא אחת הוא זורק בדיחות לא מצחיקות, הדציבלים שלו גבוהים מדי והתחושה לעתים היא שהוא מפריע לאיכות הצפייה. אם אתה אוהד פוטבול, כל זה שווה מסיבה אחת: רומו פשוט יודע לספר לך מה יקרה במגרש מנקודת המבט של אחד שחי את המשחק. היו קוורטרבקים פרשנים לפניו ויהיו גם אחריו, אבל לרמות חיזוי כאלה עדיין לא זכינו.
כדי להבין במה מדובר, תריצו את הסרטון שלמעלה לדקה האחרון של התקציר - דרייב הניצחון של ניו אינגלנד. רומו צופה שתי מסירות לאמצע לג'וליאן אדלמן, אחת הצדה לרוב גרונקובסקי ולבסוף גיחה לאנדזון (זה אולי היה הניבוי הקל מכולם, ועדיין, בהתחשב ברצף הוא היה מרשים).
יש בכך אלמנט אירוני. לו רומו כשחקן היה יודע לבצע את מה שהוא עושה כפרשן, אולי דאלאס בתקופתו הייתה מגיעה להישגים גדולים יותר, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שאם רומו ראה את כל זה מגיע, גם מתאם ההגנה של קנזס סיטי בוב סאטון היה צריך לראות את זה מגיע. אולי סאטון ראה את זה ופשוט היה כבר מאוחר מדי. ההגנה של הצ'יפס הייתה מרוטה והחזיקה מעמד שני מהלכים בכל דאון. בשלישי היא התפרקה לרסיסים.
מה שמדהים הוא שטום בריידי לא התפרק. בגיל 41 הוא עדיין עושה מה שעשה בגיל 24, אז, בסופרבול הראשון שלו מול הראמס, אותם הראמס (טוב, כמעט אותם הראמס) שיפגוש בעוד שבועיים באטלנטה. על בריידי אמרו כבר במהלך עונת 2007 שהוא הקוורטרבק הגדול בהיסטוריה. 11 שנים חלפו מאז, ובינתיים הוא ממשיך לנפץ שיא אחרי שיא. עם ארבע הופעות בסופרבול בחמש שנים ותשע בסך הכול, הוא כבר לא הגדול בהיסטוריה. הוא ההיסטוריה.
לפעמים אתה נמדד בפעולה אחת. אולי יותר מכל הדברים המרשימים שפטריק מהומס עשה העונה, ולא חסרים כאלה, מסירת ה"Side-arm" לסמי ווטקינס בפיגור 17:7 ברבע השלישי מעידה על יכולותיו של הקוורטרבק הצעיר. בדאון שלישי ו-2 יארדים, כשאדריאן קלייבורן עומס לדרוס אותו כמו משאית שעולה על סנאי, מהומס הצליח לשחרר בצד היד לייזר לסמי ווטקינס. המהלך הזה הציל לצ'יפס את המשחק, לפחות עד ההארכה.
מה שמהומס עשה השנה חצה כל היגיון אפשרי. 5,097 יארד ו-50 טאצ'דאונים בעונה השנייה הם שורה סטטיסטית חולנית. לגמר ה-AFC הוא עלה עם רעד בידיים. המעמד, יחד עם ההכנות של הפטריוטס, נראה גדול עליו. במחצית השנייה הוא חזר להיות מהומס שהכרנו. העובדה שלא קיבל את הכדור בהארכה היא רק תולדה של חוקי משחק מעוותים. מי יודע איך זה היה מסתיים לו הייתה לו הזדמנות נוספת.
כתב ESPN ג'ף דרלינגטון דיווח כי בסיום המשחק ניגש טום בריידי לחדר ההלבשה של הצ'יפס וביקש לדבר עם מהומס. אם בריידי מבקש לדבר אתך מתוך כבוד למה שעשית נגדו על המגרש, כנראה שעשית משהו נכון.
זה יכול ואמור היה להיות קרב הקוורטרבקים הזקן ביותר אי פעם ב-NFL. ב-15 בינואר החליף דרו בריס קידומת וחגג 40, והתכנון היה שיפגוש את בריידי באטלנטה. לשון מקווי, ג'רד גוף והשופטים בניו אורלינס היו כוונות אחרות.
הסיינטס היו השנה קבוצת אול-אראונד. בנוסף לבריס והיכולות ההתקפיות המוכחות שלו, הייתה להם את הגנת הריצה השנייה בטיבה בליגה, מה שהכריח את היריבות לזרוק נגדם. במחצית הראשונה של העונה הם היו המסננת שהתרגלנו לראות מהם לאורך השנים, אבל בין שבועות 10 ל-14, שמיצבו אותם כקבוצה בעלת המאזן הטוב ביותר ב-NFL, לא ספגו יותר מ-17 נקודות במשחק. ניו אורלינס ידעה לנצח משני צדי הכדור - בהתקפה ודרך ההגנה. כשהייתה צריכה את המזל, כמו במשחק מול פיטסבורג בשבוע 15, הוא שיחק לידיה. היא נראתה כמו הקבוצה השלמה ביותר.
עם זאת, היה דפוס כמעט קבוע בניו אורלינס בחודש האחרון. כל שלושת ניצחונותיה האחרונים, שניים בעונה הרגילה על קרוליינה (9:12) ועל פיטסבורג (28:31) ואחד בפלייאוף על פילדלפיה (20:24) הסתיימו בפער נמוך מטאצ'דאון. הסיינטס מתחו את החבל עד שהוא נקרע. כשאתה מקבל בבית 48 יארד מהרצים שלך ולא מסוגל לאכול את השעון, אתה הופך את המשחק לחד ממדי. הדרייב הראשון והאחרון של ניו אורלינס בהארכה כלל שני ניסיונות מסירה של בריס (אחד תורגם לדאון ראשון בגלל עבירה), גיחת הפסד של 6 יארדים של מארק אינגרם ומסירה שהפכה לאיבוד גורלי. ניו אורלינס פשוט לא הצליחה להזיז את השרשראות. אפשר להאשים את השופטים באיבוד המשחק - לזה אין קשר לשיפוט.
בועט בפוטבול הוא תפקיד כפוי טובה, אפילו יותר משוער כדורגל. ההערכה שלה אתה זוכה מועטה, בדרך כלל. בהקבלה לקולנוע, בועטים הם כמו קומיקאים, משתייכים לז'אנר נחות. לא בכדי לא הייתה לאורך ההיסטוריה קומדיה שזכתה בפרס האוסקר ולא בכדי בהיכל התהילה חברים היום ארבעה בועטים נייחים ופאנטר אחד, מספר זעום ביותר ביחס לשאר העמדות.
בין הבועטים הפעילים, היחיד שכנראה ייכנס להיכל הוא אדם וינאטיירי האגדי, אבל מה שגרג זורליין עשה אתמול בניו אורלינס יקנה לו מקום של כבוד בדברי הימים של הליגה. רק בסוף השבוע נזכר יוסי כהן בבעיטה של גארי אנדרסון שהוחמצה בגמר ה-NFC לפני 20 שנה. אתמול זורליין העלה במו רגליו, או יותר נכון רגלו, את הראמס לסופרבול, פעם אחת בבעיטה מ-48 יארד ופעם אחת מ-57 יארד.
זה קרה, אמנם, באולם סגור שנותן הנחות משמעותיות לבועטים (מרבית הקריירה של זורליין עברה בדום), ועדיין - זה לא מה אלא בעיקר איך. שתי הבעיטות של גרג "דה לג" היו נכנסות גם מ-65 יארד. הסיבוב של הכדור בבעיטה הראשונה, הדיוק למרכז בשנייה - אמנות צרופה. זה המקום להזכיר שגם המשחק הבא והאחרון העונה של הראמס ייערך בדום. לזורליין עשוי להיות תפקיד מכריע בקביעת הזהות של זוכת הסופרבול.
