פוטבול: סיכום השלב השני בפלייאוף

זה היה אמור להיות השבוע הכי טוב בלוז הפוטבול. תמיד הוא כזה, לא? ארבעה משחקים, שמונה הקבוצות הטובות בליגה. ואז אנחנו מקבלים שלושה משחקים לא קרובים בכלל ועוד אחד שהיה כביכול קרוב אבל גם זה - לא ממש (עוד מעט על זה).

אני חושב שהמסקנה הכי טובה מהשבוע הזה היא, כמו תמיד, להיזהר מלהסתמך על משחק אחד, בטח בשלב הווילד קארד. יצא לי לשמוע ולקרוא פרשנים השבוע שמדברים על אינדי כעל פוטנציאל ענק לאפסט על קנזס סיטי כי הם ניצחו את יוסטון בצורה מאוד משכנעת, כשאותם פרשנים שוכחים שאינדי הזאת נהנתה מלו"ז קל להחריד ושקנזס סיטי פשוט קבוצה מצוינת. וזו רק דוגמה אחת לשבוע שבו בווגאס כל ארבע האנדרדוגיות קיבלו את מירב הכסף על הליין שלהן. למה? באנגלית קוראים לזה Recency bias. קבוצות הווילד קארד שיחקו, קבוצות הביי נחו אז ראינו רק את הראשונות והתרשמנו מהם.

עכשיו, הנה נתון שחשוב לזכור: מאז 2012 לא הגיעה קבוצה לסופרבול עם ניצחון חוץ בפלייאוף. מאז 2010 (גרין ביי) לא הגיעה קבוצת ווילד קארד לסופרבול. יתרון הביתיות משפיע. מאוד משפיע. ושבוע ביי הוא בכלל יתרון מטורף. למעשה, ככל שאני חושב על זה, אני חושב ששבוע הביי הוא יתרון כמעט מוגזם. הוא "מעקם" את המגרש. הקבוצה האורחת צריכה לשחק בעליה. היתרון שזה נותן לקבוצה שנחה - הן ביכולת לתת מנוחה לשחקנים שלך והן ביכולת להתכונן בנחת לקבוצה הבאה - הוא פשוט עצום. אני יודע שככה השיטה בנויה כבר שנים ואני מבין את ההגיון מאחורה (לא הייתי רוצה לראות 16 קבוצות בפלייאוף ו-8 זה מעט מדי) אבל ההרגשה שלי היא שאם בעבר ראינו קבוצות ווילד קארד לוקחות אליפות (את גרין ביי הזכרנו, גם היו הג'איינטס ההם) הרי שעכשיו המצב הוא חד צדדי לגמרי. היכולת לזכות בשבוע ביי גדולה מכל יתרון אחר בפלייאוף. מה אגיד לכם - הקבוצה שאני אוהד נעזרה בשיטה הזאת כדי לקחת חמש אליפויות ועדיין הייתי מעדיף שהשיטה תהיה טיפה שונה.

המשחק הזה הזכיר לי קצת את מה שקרה עם הקולטס של 2006. הם אמנם לא הובילו את הליגה כמו הצ'יפס השנה, אבל הם כן סבלו מהגנה נוראית במהלך העונה הסדירה שגרמה לכך שמעטים העריכו שהם מסוגלים ללכת עד הסוף. ואז הגיע הפלייאוף, בוב סאנדרס חזר ופתאום ההגנה נראתה אחרת לגמרי ואף אחד לא הצליח לרוץ עליה. לצ'יפס, בניגוד לאינדי ההיא, לא היה איזה שחקן מסתורי שחזר מפציעה (דווקא היתה ציפיה שאריק ברי יוכל לחזור העונה ולתת תוספת רצינית אבל זה עוד לא קרה) ופתאום ראינו הגנה אחרת מזו שראינו במשך העונה. השינוי העיקרי היה בהגנת הריצה, עליה הצ'יפס שמו דגש רציני ובעצם מנעו מהקולטס להניע את הכדור על הקרקע בכלל. עוד דבר שעבד לצ'יפס מצוין היתה היכולת שלהם להגיע לאנדרו לאק ולהטריד אותו. במשך העונה טענתי שלאק של השנה הוא ק"ב יעיל אבל לא כזה שמסוגל לנצח משחקים לבד - וזה בדיוק מה שהקולטס ביקשו ממנו לעשות במשחק הזה. זה היה מוגזם.

אבל כמובן שהסיפור הגדול פה הוא התקפת הצ'יפס. כשאנשים דיברו על הסיכוי של הקולטס במשחק הזה, הם כנראה שכחו עד כמה התקפת הצ'יפס אדירה. אנחנו מדברים על ק"ב שמסר ל-50 ט"ד העונה, והולך לזכות ב-MVP, כן? צריך הרבה יותר מאשר ההגנה הנחמדה של אינדי כדי לעצור אותו (ויהיה מעניין מה הפטס ינסו לעשות שבוע הבא. כמו שרומו אמר בשידור - הם יהיו חייבים לבוא עם משהו מיוחד סטייל הסופרבול מול הראמס אם הם רוצים להאט אותו). וזה לא רק מהומס הנהדר כמובן, זה גם משחק הריצה שהיה נראה כמו משחק מאדן כשדמיאן וויליאמס חותך את הגנת הקולטס על ימין ועל שמאל ובעצם סוגר את הסיפור עוד לפני המחצית. אם לא פאנט שנחסם לט"ד, היה אפשר ללכת לישון כבר חצי שעה אחרי תחילת המשחק.

מי שעוד עזר לצ'יפס זה לא פחות מאשר אנדי ריד המושמץ. כן, אנדי ריד, האיש שהואשם לא פעם (גם על ידי ) בהתנהלות שמרנית מדי בפלייאוף הוכיח הפעם שהוא התקדם הלאה עם שתי המרות בדאון רביעי - בדיוק מסוג המקרים שפעם אנדי ריד לא היה הולך עליהם - שקבעו את הטון לכל המשחק הזה. כזכור, אנדי ריד אימן בדיוק בסופרבול אחד. שבוע הבא תהיה לו הזדמנות להגיע לשני. ואת מי הוא צריך לעבור בדרך לשם? כמובן, את זה שניצח אותו באותו סופרבול.

המשחק הזה היה טיפה יותר צמוד מקודמו, אבל לא באמת. כלומר, אם גוף לא רץ לדאון ראשון עם שתי דקות על השעון בדאון שלישי, אולי הקאובויס מקבלים את הכדור ומנסים להשוות, אבל באמת - זה לא היה קרוב בכלל. הראמס היו הרבה יותר טובים בכל צד של הכדור. בדיוק כמו במשחק הקודם, אפשר לסמן בקלות את ההבדלים - הראמס עם 273 יארד על הקרקע, דאלאס עם 50 בלבד. דאק דווקא היה לא רע וגוף היה בינוני למדי, אבל כשההבדלים הם כאלו גדולים במשחק הריצה, זה באמת חסר משמעות. אם היה לדאלאס סיכוי במשחק הזה הרי שהוא היה לשלוט בשעון ולדאוג שההתקפה של הראמס לא תהיה יותר מדי זמן על המגרש. מה שקרה זה בדיוק ההיפך. הראמס רצו חופשי ואילו ההתקפה של דאלאס ירדה לספסל מהר יותר ממה שהיתה על המגרש. זה בלתי אפשרי לנצח ככה במשחק חוץ, אפילו אם הוא בלוס אנג'לס כשחצי מהצופים הם אוהדי קאובויז.

אני חושב שמה ששני המשחקים הללו בשבת הדגישו לנו זה עד כמה עמדת הראנינג בק היא עדיין משמעותית ומאפשרת לקבוצה לשלוט במשחק. דווקא בשנה שבה התקפות המסירה שברו שיאים ושתי הקבוצות הללו שיחקו התקפות פלייסטיישן, זאת התקפת הריצה שלהן (ולא פחות חשוב - הגנת הריצה שלהן) שהכתיבה את הקצב.

עוד דבר שהיא הדגישה לנו שוב זה שאולי ראנינג בק זה חשוב - אבל הרבה פחות חשובה הזהות של אותו ראנינג בק. אצל הצ'יפס, דמיאן וויליאמס - שחקן שאני די משוכנע שאין אוהד פוטבול בעולם ששמע את השם שלו לפני כמה שבועות - לקח את המקום של קארים האנט ששוחרר ורץ ל-129 יארד. אצל הראמס, סי ג'יי אנדרסון שכבר עבר לקריירה הבאה שלו, הורם משום מקום לפני שלושה שבועות ורץ במשחק ל-123 יארד ושני ט"ד. מהצד השני, אליוט שנבחר גבוה מאוד בדראפט רץ בקושי ל-47 יארד. מה שצריך בסוף זה מחויבות למשחק הריצה, תכנון משחק נכון וקו התקפה שמוכן לחסום. עכשיו תנו את הכדור ביד של השחקן המהיר הבא ושלום על ישראל.

אם המשחק הקודם לא היה קרוב כמו שהתוצאה מרמזת אז זה על אחת כמה וכמה. 7:35 במחצית, וגם זה כי שחקן של הפאטס לא הספיק לצאת החוצה ונמנע ניסיון פילד גול. טוטאל דומיניישן.

לפני המשחק כתבתי בטוויטר שהמשחק הזה יהיה אולי הנקודה שבה נגמרת השושלת הגדולה של ניו אינגלנד. פוקסבורו תמיד היה המקום שבו הפאטס מנצחים גם כשהם לא טובים (ולראיה - מאזן נקי מהפסדים העונה בבית למרות חמישה הפסדי חוץ, כולם לקבוצות שלא עלו לפלייאוף) ואם הם לא ינצחו את המשחק הזה כנראה שזה באמת נגמר. מה ששכחתי ולא מעט אנשים שכחו (ולראיה, הצ'ארג'רס היו בחירה מאוד פופולרית בווגאס) זה עד כמה הפאטס נהנים לשחק מעמדת האנדרדוג כביכול. היה צריך לשמוע את בריידי מדבר אחרי המשחק פעם אחר פעם על זה "שלא ספרו אותנו" וש"אמרו שאנחנו כבר לא יודעים לנצח משחקים". זה די מדהים בעיניי שבן אדם בן 41 שכבר ראה וזכה בהכל עדיין צריך את המוטיבציה הזאת - אבל אם זה מה שעושה לו את זה, מי אני שאגיד משהו.

במשך העונה תהיתי האם הפטריוטס משחקים כל כך גרוע במשחקים מסוימים כי הם שומרים את הדברים הטובים לפלייאוף. מי שיסתכל על התוצאה אתמול אולי יחשוד שזה היה המצב אבל מי שראה את המשחק יודע שממש לא. הפאטס הריצו בדיוק את כל מה שהם עשו במהלך העונה. המון ריצה, המון סקרינים, המון ג'יימס וייט וכמובן המון אדלמן (ומעט מאוד גרונק, דרך אגב). אז מה עשה את ההבדל? קו התקפה בריא שלא נתן לפאס ראש של הצ'ארג'רס להתקרב בכלל לבריידי. תוכנית משחק נכונה שניצלה את החורים בהגנת הצ'ארג'רס (עוד שניה עליהם) והכי חשוב - בריידי בריא שעושה את התנועה הקטנה הזאת הצידה כדי לחמוק ממגן כאילו הוא בן 22 שוב. כשלא לוחצים את בריידי מקדימה (מה שהצ'ארג'רס לא עשו בכלל) והוא יכול לראות את המגרש, בטח ובטח מול הגנה איזורית כמו שהצ'ארג'רס הציבו מולו אתמול, זה עדיין בריידי של פעם שישלים ל-7 יארד פעם אחר פעם ויהרוג אותך ברכות.

אבל אני חושב שיותר מכל מה שהפאטס עשו, ומגיע להם על זה קרדיט, מירב האשמה נופלת על הצד השני. בלי להיות דרמטיים מדי, זאת היתה אחת מתצוגות האימון הכי מחפירות שראיתי בליגה זה הרבה זמן. בצד ההגנתי, הצ'ארג'רס שיחקו את הזון הרך שבריידי כל כך אוהב לחתוך מול פיטסבורג. אלוהים יודע מה הם חשבו שם. הם לא ראו את בריידי אף פעם משחק? עוד מסירה לאמצע ועוד אחת. ואלוהים ישמור, לא ראיתם את הסקרין שבריידי מריץ לווייט כל העונה לפחות שלוש פעמים במשחק? איך לעזאזל הוא מצליח לבצע אותו בהצלחה מולכם ל-30 יארד פעם אחר פעם? ואיך אתם לא מצליחים לייצר שום לחץ עליו?

וזה לא שבצד ההתקפי המצב היה יותר טוב. זה שההתקפה של הפאטס תיקתקה היה מרשים דיו אבל ההגנה של הפטס עצרה את ריברס פעם אחר פעם בקלות רבה - לא כי הסקנדרי שלה כזה טוב אלא כי הפאס ראש שלה הגיע אליו פעם אחר פעם. אמנם נרשמו לחובתו של ריברס רק שני סאקים אבל זה היה נראה שבכל מהלך יש לו שחקן של הפטס בפרצוף והוא נאלץ לשחרר כדור בשניה האחרונה או לברוח ולזרוק את הכדור החוצה. לא חשבת שניה לעצור ולהוסיף הגנה על הק"ב שלך או לשנות את שיטת המשחק? מאוד מאוד לא ברור ומוכרח לומר, אפילו שזאת הקבוצה שלי שניצחה, מאוד מאכזב.

לפחות היה לנו את המשחק הזה בשביל לקבל את האשליה של משחק אחד טוב, אבל לא יודע, מתקשה להגיד שזה באמת היה צמוד. נכון, אם פולס לא זורק את האינטרספשן ההוא (שממש לא היה באשמתו) בשתי דקות האחרונות אולי האיגלס מצליחים לעשות קאמבק ולגנוב עוד משחק, כמו שהם עשו מול הברס, אבל האמת היא שהסיינטס פשוט היו הרבה יותר טובים.

למעשה, הסיבה היחידה שהמשחק היה צמוד זה פתיחת המשחק בה בריס והסיינטס נראו מאוד חלודים והאיגלס ניצלו את זה כדי לעלות ליתרון 0:14 מהיר. צריך לזכור, מבין קבוצות הביי, הסיינטס הם היחידים שנתנו לפותחים שלהם לנוח בשבוע 17, מה שאולי גרם לזה שהם היו טיפה חלודים. יותר מזה, בתחילת המשחק נראה היה שהסיינטס מנסים להכריע אותו מהר. הם נקטו בכמה פעולות שלא התאימו לשיטת המשחק שלהם בשנה האחרונה כשבריס זורק פעמיים עמוק מאוד (פעם אחת נחטף, פעם שניה אינקומפליט), מה שהוביל ל-3 והחוצה מהיר והזדמנות לאיגלס להוביל. יאמר לזכות פייטון שהוא הבין מהר מאוד את הטעות שלו וכבר ברבע השני הסיינטס חזרו לשיטת המשחק שאפיינה אותם כל השנה - דרייבים מתודיים ארוכים, הרבה מסירות קצרות והמון מסירות לאמצע הרך של האיגלס, במיוחד למייקל תומאס שנראה חופשי ומשוחרר.

הדומיננטיות ההתקפית של הסיינטס היתה כל כך כך גדולה, למעשה, שבחצי השני האיגלס בקושי ראו את הכדור. הם הרחיקו את הכדור מהר בתחילת המחצית ולא קיבלו אותו חזרה עד שלוש דקות לסוף הרבע. והסיטואציה חזרה על עצמה עוד פעמיים. אחד הדברים היפים בספורט לדעתי זה שלפעמים אפשר לשים את האצבע בדיוק על הנקודה שבה ארעה התפנית במשחק. הנקודה הקריטית. המשחק הזה הוא דוגמא טובה כשהרגע המכריע במשחק מגיע בדאון רביעי קצר בפיגור 14:0 שבו הסיינטס הלכו על פייק פאנט שהומר על ידי טייסום היל. שתי דקות אחר כך הם הלכו על דאון רביעי ושלוש, הפעם בריס המיר אותו במסירה - ומאותו רגע הם לא הסתכלו לאחור. שון פייטון תמיד ידע להמר בנקודות קריטיות - זכורה כמובן בעיטת האונסייד שלו לפתיחת המחצית מול הקולטס בסופרבול של 2009 - ואתמול הפייק הזה היה מתבקש מאוד והחלטה שקשה לפקפק בה אפילו אם היא לא מצליחה.

בסופו של דבר, למרות התוצאה הצמודה, הסיינטס פשוט קבוצה הרבה יותר טובה, בטח ובטח בבית. לאיגלס אין יותר מדי משחק ריצה (כן, שוב) בעוד המפלצת הדו ראשית של הסיינטס החזיקה דרייבים בחיים. האיגלס לא ממש הצליחו להפעיל לחץ על בריס מרגע שזה נכנס לקצב ואילו בצד השני ניק פולס הוא אחלה אבל אם אין לו את הכדור ביד הוא יכול לעשות מעט מאוד. כמו שנאמר בשבוע שעבר אחרי שהאיגלס ניצחו את הברס - היכולת שלהם פשוט לא מספיק טובה לנצח קבוצה מגוונת כמו הסיינטס.

לדיון על הכתבה, היכנסו לבלוג של אריאל גרייזס באתר Debuzzer

- כשכלום לא עובד לך במשחק הריצה, למה אתה לא מנסה לתת לדאק פרסקוט קצת לרוץ, הא ג'ייסון גארט? קצת גיוון אולי? האיש היה ויישאר מאמן בינוני ומטה.

- שימו לב - בניגוד למגמה שהם בעצמם קבעו בליגה של לעשות differ בהטלת מטבע, הפאטס בחרו לקחת את הכדור בתחילת המשחק. לפעמים אתה מרגיש שאתה צריך להראות ליריבה מי האלפא דוג פה.

- אז ניו אינגלנד מגיעה לגמר חטיבה שמיני ברציפות ואני חושב ש-13 סך הכל. אני בטוח שזה הכל בזכות הבית הקל שלהם.

- כמו כן, בריידי מול ריברס (שהוא האחרון שאשם בהפסד של סן דייגו) עם מאזן 0:8 בקריירה. ריברס הוא גם הק"ב הראשון שבריידי מנצח שלוש פעמים בפלייאוף.

- מה שכן, הפעם האחרונה שהפאטס ניצחו משחק פלייאוף בחוץ? 2006, מול סן דייגו וריברס (עבדכם הנאמן אפילו היה בו). כמובן, מאז זה כמעט לא קרה - שני הפסדים בדנבר (הקריפטונייט של בריידי) וזהו. הולך להיות מעניין.

- זריקת הסיידארם של מהומס, מה זה הדבר הזה? אני לגמרי מאוהב.

- וינאטיירי מחטיא בפעם הראשונה אקסטרה פוינט בפלייאוף. כנראה שלכל דבר טוב באמת יש סוף. נכון גם לאגדה על שם ניק פולס.

- אני יודע שזכית בפלייאוף שנה שעברה, דאג פיטרסון, אבל תן לי לתת לך ככה עצה קטנה של אלופים - בפעם הבאה שאתה פוגש את הסיינטס, אולי כדאי לשים מישהו שישמור את מייקל תומאס.

- מה שלא יהיה, נקבל סופרבול מרתק. או קרב היסטורי של ותיקים בין בריס לבריידי (שיהיה מפגש הק"ב עם הגיל המשותף הכי גבוה בפלייאוף, שובר את השיא שבריידי וריברס קבעו השבוע) או קרב צעירים בין מהומס לגוף, או קרב דורות.

- שימו לב לארבעת המאמנים שהגיעו לשלב הזה - בליצ'יק, ריד, פייטון ומקווי. שלושת הראשונים נראים כמו הול אוף פיימרס, בעוד מקווי הוא הכי צעיר בליגה ועם פוטנציאל לא קטן להגיע לשם. אני חושב שכבר ציינתי השנה שאימון משפיע, לא?

רוצים להגיב? היכנסו לבלוג של אריאל גרייזס באתר Debuzzer