עקב הנסיבות: אלירן עטר מקבל סופית את המרות של איביץ'

ברוב האצטדיונים בארץ תנאי הצפייה סבירים עד טובים מאוד, זו הגישה אליהם שגוררת תלונות. באצטדיון רמת גן הסיפור הפוך: אין עוד מגרש בישראל עם דרכי גישה כל כך נוחות, חנייה קרובה ויציאה מהירה הביתה. הבעיה היא איכות הצפייה. רבים כבר דנו בנושא, ובכל זאת כל ביקור בו מעורר את הצורך להציף מחדש: ב-2018 אצטדיון כל כך מיושן, מוזנח וחסר חיות הוא לא מקום שראוי למשחק כדורגל בליגת העל.

בתנאים הללו, לא פלא שמכבי תל אביב הורידה אתמול הילוך ואפילו שניים. אחרי שבועיים שכללו משחקים מול מכבי חיפה, בית"ר ירושלים והפועל באר שבע, מפגש ברמת גן עם הפועל רעננה הוא מוקש מתבקש. הצהובים של איביץ' עמדו במשימה בלי הרבה קשיים, אם כי לכל אורך 90 הדקות ריחפה התחושה שזה יכול היה להיות אחרת. העניין הוא שבמכבי תל אביב של השנה כלום לא יכול להיות אחרת, אפילו אם היא משחקת מול רעננה בארבע אחר הצהריים (ד"ש לג'ורדי).

עברנו לא מעט השתפכויות על החילופים של איביץ', ובכל שבוע הוא נותן הצדקה למחמאות האלה. הפעם הבינגו שלו היה דור פרץ, עד כה הסוס המוביל במירוץ ל-MVP של העונה, אבל הזרקור מופנה דווקא לאיש שהכין לפרץ את הגול - אלירן עטר. בדקה ה-73 הוא היה במצב מובהק של בעיטה. אמנם ברגל שמאל החלשה שלו, ועדיין - הציפייה של כל האצטדיון במצב הזה הייתה שינסה לטווח את השער. במקום זה הוא השאיר בעקב לפרץ וההמשך ידוע.

על היכולת האישית של עטר יש סימני קריאה, על הקבוצתית עדיין יש, או לפחות היו עד אתמול, סימני שאלה. זה יותר עמוק מסוגיית הבישול - עטר רץ במגרש 90 דקות, מחלץ כדורים, דוחף, נלחם. במציאות שנוצרה במכבי תל אביב, כל שחקן, מלבד פרדראג ראיקוביץ' ואולי גם שרן ייני, עולה למשחק הנוכחי כדי להוכיח את עצמו למשחק הבא וכך גם עטר. אין לו מעמד מיוחד אצל איביץ', הוא לא יותר גבוה בהיררכיה מיונתן כהן. בתחילת העונה, במיוחד אחרי הדרבי עוד עלו תהיות כיצד הוא יגיב, לאיזה כיוון זה יילך. אתמול קיבלנו את התשובה הסופית לכך.

אם נגענו במכבי תל אביב וברעננה, זה המקום להזכיר שבספטמבר 2015, כשהצהובים במהלך קמפיין בליגת האלופות, נפגשו שתי הקבוצות בבלומפילד. המשחק הסתיים בסנסציה - רעננה ניצחה 1:2. על הקווים עמד אז חיים סילבס, שלאורך תקופה סומן כתקוות אימון גדולה. לאחר הערב ההוא, היה ברור לרבים שהקפיצה בקריירה מחכה מעבר לפינה.

היא לא באה, ואולי טוב שכך מבחינתו. מאמנים רבים הגיעו לארץ המובטחת מהר מדי, רק כדי להתרסק בה ולא להתאושש. הבעיה אצל סילבס היא שכיום, אחרי עונה וחצי לא מוצלחות בקרית שמונה, נראה שקריירת האימון שלו תקועה. ההצלחה עם רעננה התפוגגה, ובצפון לא נרשמה הצלחה. העונה שעברה הסתיימה עם פלייאוף תחתון, וכרגע עושה רושם שזה גם יהיה הדין השנה. גם סילבס עצמו הודה לאחר ההפסד 1:0 בנתניה שהוא עשוי לסיים את דרכו במועדון, מה שאכן קרה בבוקר יום ראשון.

אחרי הפרידה של סילבס מקרית שמונה, מעניין יהיה לעקוב אחרי הקבוצה הבאה שלו. הוא עדיין מאמן צעיר וחשוב מכך - אחד שלא "נשרף" בקבוצות המובילות. הקרקע שלו לשיקום הקריירה נוחה, אבל המשימה לא תהיה פשוטה, במיוחד בגלל נקודת המוצא שלה: למצוא קבוצה שאותה יוכל להפוך למנוף להצלחה.

מכבי חיפה רחוקה 4 נקודות מהמקום השני בטבלה. זו אזעקת אמת, לא תרגול. עם כל המחאות, המשברים, חילופי המאמנים, הטעויות והתוצאות המצחיקות, הירוקים יכולים לסיים את העונה עם כרטיס לאירופה.

בפעם הראשונה אחרי יותר משמונה חודשים, מכבי חיפה ניצחה שני משחקים ברציפות. האם לזקוף את ההצלחה למרקו בלבול? אפשר לטעון שזו התלהבות של חילופי מאמנים, שהמזל השתנה, שהעובדה שניקיטה רוקאביצה פתאום מוצא את הרשת לא בהכרח קשורה לבלבול. מה שקשור אליו בוודאות הוא הקידום של עופרי ארד להרכב. בלבול ראה בבלם הצעיר, שחזר מעונת השאלה בהפועל רמת גן, מה שארבעה מאמנים שונים לא ראו העונה לפניו: כישרון, קשיחות ובעיקר היכולת להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. אלמלא ארד מקבל כדורים לפרצוף במרכז הרחבה, מכבי חיפה לא יוצאת בשלום מהמשחק הזה. מסתבר שלפעמים מה שמפריד בין ניצחון להפסד הוא בלם צעיר ומזוקן.

אז ארד הוא עדיין לא בלם העתיד של נבחרת ישראל ומוקדם לקשור לו כתרים, אבל ההימור עליו בשני משחקי ליגה הוא דוגמה לקבלת החלטות עניינית ובעיקר לחשיבה מחוץ לקופסה, משהו שמכבי חיפה לא ממש הצטיינה בו בשנים האחרונות.

בתוך פחות מ-24 שעות נפרדנו מעמוס עוז ומשייע גלזר, כל אחד ענק בתחומו. קל להספיד שחקן שהכרת והיית עד לביצועיו במגרש. לכתוב על אדם שפרש מכדורגל יותר מעשור לפני שנולדת, זה כבר יותר קשה. את הספרים של עוז אפשר לקרוא בכל עת. את גלזר, לעומת זאת, אין אפשרות לראות בפעולה. מותר להמר שלמעלה מ-90 אחוז מקוראי הטור הזה לא צפו בו בזמן אמת. אולי שמעתם עליו לאורך השנים מההורים ומהסבים, אבל סביר להניח שרובכם המכריע לא ממש זכה לצפות בו כדי לקבוע האם המיתוס של הגדול מכולם שהתקבע סביבו אכן נכון.

על פלה אמרו שהיה הכי גדול, ואז על מראדונה ואז על מסי. כל דור מתבצר בדעתו, אבל בעוד מפלה, מראדונה, מסי ושאר ענקים יש לנו צילומים מובהקים, הביצועים של גלזר על הדשא לא תועדו במצלמות. מחוץ למגרש, לעומת זאת, הוא הפליא בלהטוטיו שנים רבות לאחר שפרש. זה היה איש שהומור היה עבורו דרך חיים. הוא לא התבייש לצחוק על עצמו ועם אחרים, ואת זה ראו גם ראו בראיונות. ב"חיים שכאלה" לכבוד יעקב חודורוב, בן זוגו הנצחי למיתולוגיה של שנות ה-50, הפגין את קסמו מיד כשנכנס לאולפן. באותה תכנית סיפר, בין היתר, שכשנשאל מדוע המגנים לא הצליחו לשמור עליו השיב: "אם אני לא ידעתי מה אני הולך לעשות, איך הם יידעו מה אני הולך לעשות?" וכשנטש הופעת בלט במוסקבה אחרי מספר דקות ונשאל מדוע, ענה: "תפסתי את הפרינציפ". הוא היה יוגי ברה הישראלי, רק שבניגוד למקביל האמריקאי לא היה מי שימנף את זה.

אתמול באצטדיון רמת גן פגשתי את העיתונאי הוותיק אשר גולדברג, היסטוריון כדורגל אמיתי שאצר בראשו ובביתו יותר מ-60 שנים של זיכרון במגרשים. "תגיד, אשר", שאלתי, "הוא באמת היה טוב כמו שמספרים?"

הוא לא השתהה אפילו לרגע והשיב ללא היסוס: "הרבה יותר טוב".

- מרואן קבהא פעמיים, בן שהר פעם אחת. במשך שלושה משחקים רצופים ברק בכר מוציא שחקן עוד לפני השריקה להפסקה. בגדול, זכותו של מאמן לעשות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, אבל לחילופים מקצועיים במהלך המחצית הראשונה יש משמעות גדולה. אפשר לטעון שהחילוף של האסלביינק נגד קרית שמונה ניצח את המשחק והחילוף מול מכבי תל אביב נבע מהיותו של קבהא חלש במיוחד. במקרה של החילוף של שהר כבר הייתה פה אמירה. בכר, כך נראה, התחיל להתאהב בשיטה, ומפגן דומיננטיות כזה לא בריא בקבוצה במשבר. באמת אי אפשר היה לחכות כמה דקות ולבצע את החילוף אחרי ההפסקה?

- אחרי פתיחת עונה חלומית, בני יהודה איבדה את הקסם. הקבוצה של יוסי אבוקסיס חזרה לממדים רגילים, ועכשיו היא צריכה להתרכז במשימה התפורה למידותיה: להישאר עד סוף הסיבוב בחלק העליון של הטבלה.

- משהו קטן על המשחק של בית"ר ירושלים מול חדרה ביום חמישי. למאור בוזגלו אין אופציה לשנה הבאה. מצד אחד, הוא סיכון מהלך, תרתי משמע. מצד שני, אין הרבה כישרונות כמוהו, וגם חצי עונה שלו יכולה לתת ערך מוסף גדול לבית"ר ירושלים, קבוצה שצריכה את השחקן הזה שייתן את הניצוץ. מבחינת בוזגלו, הניסיון מוכיח שלא כדאי להמר על העתיד. עידן ורד חתום לשלוש שנים, חן עזרא ופרדי פלומן, אם יגיעו, יחתמו גם הם מעבר לעונה הנוכחית. אם בוזגלו ובית"ר לא יגיעו להסכמה, שני הצדדים עשויים להפסיד מהמהלך. תחשוב על זה, חוגג. תחשוב על זה גם אתה, יעקב.