כל מילה זהב, גם כשלא מבינים: על הקסם של איביץ' במכבי תל אביב

הרגע הזה, שבו ולאדן איביץ' פונה לשחקני הספסל של מכבי תל אביב, ומיד כשהוא מסיים לדבר איתי שכטר שואל את חבריו "הבנת מה הוא אמר?", ממחיש בצורה די נאמנה את עולם הכדורגל, מאמני הכדורגל, שחקני הכדורגל, אוהדי הכדורגל, את הקשר המורכב ביניהם, עד כמה פשוט המשחק ועד כמה הוא סוחף. כי בדיוק בימים אלה איביץ' מוגדר כגאון הדור, כמאמן פורץ דרך, כטקטיקן ממולח, כאיש מקצוע שכל החלטה שלו היא בינגו, כמאמן שמנהל את שחקניו בצורה מושלמת ומכין אותם היטב לכל קרב, כאיש של הפרטים הקטנים, שרק רוצה ללמד ולהסביר ולקדם את שחקניו; והנה הוא פונה אליהם במסגרת התפקיד שבו הוא כל כך מצטיין, במה שנראה כהערה טקטית סטנדרטית, כהסבר מקצועי לשחקני הספסל, בעוד שיעור קטן לחניכים שלו - ועם זאת, אחרי הכל, בסופו של דבר, אחרי שאותו מאמן גאון מסיים להרצות ולהסביר, אחרי שהוא עושה את הדבר הפשוט, הטבעי, הבסיסי, כמו להעיר וללמד, ולכאורה להשתמש ביכולות שמפרידות אותו מכל השאר - השחקן שמולו מהנהן, מחכה שהמורה יפנה את גבו לכיתה, ואז שואל את חברו: רגע, הבנת מה הוא אמר?

אין פה כוונה להמעיט בהצלחתו של איביץ', כלל וכלל לא, כמובן שההישגים שלו עד עכשיו מרשימים ואינם ניתנים לערעור; אבל זה היה רגע שמזכיר עד כמה פשוט הוא המשחק, כמה לפעמים אין צורך להכביר עליו מילים, ועד כמה קל וכיף לטפח בו מיתוסים. כי כרגע איביץ' מוגדר בישראל כמתת אל, כאיש שכל פעולה שלו היא זהב, מאמן שכל החלטה שלו, כל חילוף שלו, כל מילה שלו, מתבררים כפרץ גאונות, אבל פתאום מתברר שמדי פעם הוא פונה לשחקנים שלו, מסביר להם מה לעשות, מנסה לקדם ולפתח אותם, ואילו הם מהנהנים בהסכמה, ואחר כך תוהים לעצמם: רגע, מה הוא אמר?

מה זה משנה מה הוא אמר, העיקר שזה עובד. כמו אבא צעיר שקורא לתינוקת שלו לפני השינה כתבה על איגרוף מ"ספורט אילוסטרייטד", כי לא באמת משנה התוכן, לפעמים חשובים רק טון הדיבור, הצליל והרוך, הדרך שבה הדברים נאמרים. או כמו שקרלוס טבס הודה בעבר, שלאורך התקופה שלו במנצ'סטר יונייטד, הוא התקשה להבין מה לעזאזל אומר לו המאמן אלכס פרגוסון, גם בשיחות אישיות איתו, כי אפילו גם השחקנים האנגלים התקשו להבין את המבטא הכבד הזה, ועדיין הרגישו שכל מילה שלו קדושה והלכו אחריו בגאווה. או כמו שז'וזה מוריניו הודה לפני מספר שנים שאת שיחת המוטיבציה של שחקני צ'לסי במהלך המחצית לפני המהפך ערך בכלל המעסה הסקוטי, שאף אחד לא הבין מה הוא צועק, ועדיין כולם נסחפו אחרי האנרגיות שלו.

ושוב, אין הכוונה לרמוז שאין חשיבות למה שאומר המאמן, כדורגל הוא עניין טקטי מורכב מאוד, ואיביץ' מוכיח מדי שבוע את העליונות שלו בתחום (מה קורה ג'ורדי?). הרי אילו היו מספיקות בכדורגל רק שיחות מוטיבציה ודיבורי "טירוף", ישראל הייתה אימפריה, ושייע, יובל נעים וגיא לוזון היו מאמנים עכשיו בטופ העולמי. אבל כדורגל, כמו כל ענף ספורט, הוא בהחלט משחק של אנרגיות, וכרגע הקבוצה של איביץ' היא במה שמוגדר בשפת העם "ב-zone". באזור הזה, במקום הזה, ברגע הזה, תחת הערפול הקסום הזה, שבו הכל הולך.

לא מזמן הפועל באר שבע הייתה בזון כזה. בעונות שבהן כל מטאטא מבריק. אוחנה עולה מהספסל, אוחנה שם גול. יובל שבתאי עולה מהספסל בסאות'המפטון, יובל שבתאי מסדר סנסציה. לעזאזל, שלומי ארבייטמן כבש שם שער ניצחון דרמטי - במספרת! לא, זו לא טעות. ארבייטמן, שער ניצחון, במספרת. ועכשיו, בדיוק ההפך. בגלל זה אפשר להבין מה עובר על ברק בכר, ולהזדהות איתו בראיונות אחרי משחק, כשהוא אומר ש"זו תקופה כזאת", ויודע שלא מזמן הייתה תקופה בדיוק אחרת, כשהוא היה האיביץ', המלך, לשלוש שנים.

גם סטיב קר, אגב, להבדיל אלף הבדלות, מודה בימים אלה שגולדן סטייט שלו יצאה מהזון, שמה שהלך בקלילות לפני שנה-שנתיים פתאום לא מצליח, שכדורים חומקים החוצה, שהאנרגיות משתנות, שמה שהיה עד עכשיו היה חריג, ונגמר. ושוב, כמובן שגם בבאר שבע וגם בגולדן סטייט יש עניינים מקצועיים מורכבים, החלטות שגויות שהתקבלו, דברים שהם הרבה מעבר לאנרגיות, מעבר לשחיקה ועייפות החומר. ועם זאת, יש פה שני מאמנים שיודעים, מבינים, מרגישים, איך עד לא מזמן היו במצב אחד, ועכשיו בזון אחר.

ובינתיים, אי שם בקרית שלום, איביץ' שולט. הכל הולך למכבי תל אביב שלו, נדמה שהוא לא יכול לטעות. לא הגיוני שזה לא משנה אם הוא פותח עם עטר או צ'יקו, כי שניהם שמים גול. לא הגיוני שהוא מכניס את יונתן כהן, ותוך שנייה דווקא הוא כובש שער ניצחון דרמטי בטדי. הוא נהנה מהילה קסומה, שבה אף אחד לא מעז לערער אותו, אף שחקן ספסל לא מעז להתלונן על מעמדו, כולם לא רק מתמסרים אליו, אלא אף מגדירים את עצמם בגאווה "החיילים של איביץ'", שהולכים אחרי המפקד. זה לא מובן מאליו שכדורגלנים מלאי אגו, שחלקם כבר הוכיחו בעבר שהם לא בעלי אופי חזק במיוחד, נסחפים אחר המאמן ומצליחים לקלוט שהם חלק ממארג.

כרגע הם בזון הזה, במומנטום הסוחף הזה, ומתנפלים על כל כדור, רצים יותר מהיריבה, רוצים יותר מהיריבה, כל מחליף יורה צמד. סביר להניח שיום אחד כל יתהפך, אבל עכשיו, כרגע, הם כדי כך חזקים, שאיביץ' יכול לפנות אל שחקן שלו, לגעור בו, לדבר אליו, והשחקן לא יבין כלום, לא ישמע טוב את ההוראות, אבל רק מהאנרגיות של הקבוצה, רק מהכוח שלה, הוא יהנהן, יעלה למגרש ויכבוש. מתישהו זה ייגמר, כך שלאוהדי מכבי תל אביב אין ברירה אלא להתענג על כל רגע.