שתיים - אפס לסאנטוס

בראשית היה פלה. כלומר, עבור בני הדור שלי הוא היה הראשון. פלה, שקראנו לו במלוא הטבעיות פלא, כי הוא היה שחקן פלא, ולכן מה הפלא שקוראים לו פלא. פלה, היהלום מברזיל, שמחייך אליך בטור שיניים לבנות מתוך מדבקה 390 באלבום התמונות הירוק "עולם הספורט". פלה, שבמשך ימים כלילות היית חוזר ומשנן את שמו המלא: אדסון אראנטז דו נאסימנטו. אדסון אראנטז דו נאסימנטו. אדסון אראנטז… עד שהיית נרדם.

לא הרבה פרטים ידענו עליו אז, בעידן מועט הטלוויזיה: הוא זכה שלוש פעמים ב"גביע העולמי", הוא כבש בנגיחה את השער הראשון בגמר מול איטליה, הוא הבקיע יותר מאלף שערים בקריירה, ולקבוצה שלו קוראים סאנטוס. תמיד סאנטוס. שם רחוק, לא דומה, מצטלצל להפליא: סאנ-טוס. איזה יופי. ריח של ארץ רחוקה. לונבגולו מלך זולו, אלה קארי הילדה מלפלנד, פלה שחקן סאנטוס. אלא מה. בסוף הקריירה, אחרי מיליון שנה בסאנטוס, פלה עבר לשחק בקוסמוס, מהליגה האמריקאית. קוסמוס. מסאנ-טוס לקוס-מוס. מה הפלא.

אחר כך פלה פרש, ואחריו נעלמה לנו גם סאנטוס. הלכה והתמוססה, ואת מקומה בתודעה תפסו קבוצות אחרות מברזיל - פלמנגו ופלומיננזה וואשקו וסאו-פאולו וקורינתיאנס ועוד הרבה שמות קסומים – אבל אף אחת, אף אחת, לא שרקה יפה בשיניים כמו סאנטוס. סאנ-טוס. אם הכדורגל של ברזיל.

לא לגמרי נעלמה. מדי פעם קפצה לנו המלה הזו, סאנטוס, מאיזו ידיעה פצפונת בעיתון, ניתרה ישר אל העיניים, ואנחנו הבטנו בה קצת בחשאי, כמעט בחשד, לראות אם אין פה איזה תעתוע. אבל ליתר ביטחון גם בדקנו, בתקווה, האם סאנטוס שלנו ניצחה הפעם, ואולי היא תתגלה בשולי צמרת הטבלה, ואולי… אבל לא. והתנערנו ואמרנו לעצמנו: די, תתבגר כבר, עברו כל-כך הרבה שנים. ומי בכלל חוץ ממך זוכר שרק אתמול זו היתה הקבוצה הכי טובה בעולם. הכי טובה בעולם! כך ממש! טוב תתעורר כבר.

והנה, פתאום, שוב סאנטוס. כמו ברק היא באה. ולא סתם, אלא שאתה מוצא אותה משחקת בגמר הכפול של אליפות ברזיל – גמר האליפות! – מול קורינתיאנס הגדולה. ולא רק זה, אלא שאתה מגלה שסאנטוס שלך היא הסנסציה הצעירה והמרגשת של הכדורגל בברזיל, קבוצה שהכוכבים המזהירים שלה הם ילדים בני 17 ו-18, ממש כמו פלה, שבגיל הזה לקח במו רגליו את גביע העולם, ואתה גם שומע, לצערך, שהאיצטדיון של סאנטוס קטן מלהכיל את הקהל, אז היא תשחק פעמיים בחוץ, ב"מורומבו" של סאו-פאולו, וזה יהיה קשה מאוד - אבל מי יודע, אתה אומר לעצמך, מי יודע, אולי בכל זאת יתרחש הפלא.

והנה הם עולים למגרש, הילדים של סאנטוס, ומשחקים כדורגל מלהיב ומרהיב וחצוף ובטוח שרק בניו של פלה יכולים לשחק. והפנים שלהם רכים, העצמות עוד לא סגורות סופית, ממש כמו הפנים של פלה בתמונות ההן מגביע העולם ב-58' בשבדיה, והם כולם אומרים תמימות ואהבת הכדורגל, ובאורח פלא הם כובשים ועולים ליתרון מול קורינתיאנס, ונלחמים עליו בשיניים עד לדקה התשעים, ומשחקים בלי שמץ של חשש מהגדולים. איזה ילדים. ילדי פלא.

ופתאום עוד מסירה לרחבה, ומי יגיע קודם השחקן שלנו או השוער, והשחקן שלנו נושק לכדור, שמדלג לכיוון השער, ומקפץ אל הקו, והנה הוא בפנים, וזה שתיים-אפס. שתיים-אפס לסאנטוס!, אתה צועק לעצמך בלב, שתיים-אפס לסאנטוס! ולאט לאט הקריאה הזו מחלחלת פנימה, היא נשמעת מוכרת, ובראש מתחילה לעלות תמונה רחוקה מאוד, דקה, מעורפלת, ובה מגרש גדול של חול, ויש שם גם שער מעץ, וילד אחד קטן, אולי הוא בן חמש או שש, והוא בועט בכדור אל תוך השער, וקופץ באוויר ומרים את שתי הידיים, וצועק לעצמו בקול של שדר של רדיו: פלאאאא! איזה שער! שתיים-אפס לסאנטוס! שתיים-אפס לסאנטוס!

לנו. לסאנטוס. והשחקנים כמו בחלום, והאוהדים ביציעים בחלום, וגם אתה. ממש כמו בימים שפלה היה האורח הכי מוכר בחלומות שלך. הימים בהם למדת להכיר את פלא הכדורגל.