מחקרים רבים שנערכו בנושא מגלים את האמת הפשוטה: הסיכויים להצליח בפוטבול בדאון רביעי קצר גבוהים מכפי שמאמנים חושבים. במאמר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" ב-2014, חישבו מערכות תכנות מאיזו נקודה במגרש כדאי לקחת את הסיכון. על פי התוצאות, אם יש לך דאון רביעי ויארד אחד, לך עליו בכל נקודה מעבר לקו 10 היארד שלך. אם יש לך דאון רביעי ו-2, 28 יארד מהאנדזון שלך הם מקום טוב לעשות את זה. אם יש לך 5 יארד? מרכז המגרש היא התשובה הנכונה.
כמעט כל מאמני ה-NFL יבעטו אם הגיעו לדאון רביעי בחלק המגרש שלהם, אבל מה קורה למאמנים שהולכים בכל זאת עם ההסתברות? ההחלטה של מאמן פיטסבורג סטילרס מייק טומלין ללכת בניו אורלינס על דאון רביעי ב-42 יארד שלו ולהוציא את הכדור מהידיים של דרו בריס הייתה על גבול ההגיונית, רק שעם ההיגיון הזה יש בעיה אחת: הוא מאוד "שטוח". הסטטיסטיקה מתייחסת למקרים שבהם מאמנים באמת הלכו על זה, לא ניסו "לרמות". טומלין הלך על תכסיס - והפסיד בגדול.
כמו כל מהלך טריקי ב-NFL, גם לטומלין עבר בראש שהטריק מתאים מכיוון שהוא הכי לא צפוי בסיטואציה הזאת. שון פייטון לקח סופרבול עם ניו אורלינס באמצעות בעיטת אונסייד עם פתיחת המחצית השנייה, מהלך משנה מומנטום. טומלין הניח שהסיינטס חושבים שהסטילרס יעשו ברגע כזה הכול, אבל הכול, מלבד fake punt. ובכן, אולי זה מה שהוא חשב וייתכן שזה היה נכון, אבל 5 יארדים (+2 היארדים של הוצאת הכדור לאחור) הם מרחק גדול מדי כדי שטריק כזה יעבוד. אפילו אם היריב הופתע, היה לו עדיין זמן להתעשת, וזה מה שקרה גם בסופרדום.
הסטילרס עשו מהלכי פייק השנה. הם הצליחו באמצעות פאנט מדומה למסור ל-40 יארד מול סינסינטי וגם להערים על הגנת דנבר ולמסור לטאצ'דאון במקום לשער שדה. זה העניין - שבשתי הפעמים הללו הם מסרו. הפעם, הכדור הגיע לידי רוזוולט ניקס, שרץ לתוך קיר של שני שחקני קו. הוא התחכך בהם ועבר אותם, אבל שבריר השנייה של ההיתקלות הספיק כדי להכשיל את המהלך. בריס קיבל את הכדור בחלק המגרש של הסטילרס במקום להתחיל עמוק בחלק המגרש שלו - והסוף היה ידוע לכולם מלבד לניקס, שחגג את ההצלחה רק כדי להתאכזב שניות לאחר מכן.
אפילו עם המהלך הכושל, פיטסבורג יכלה לצאת מניו אורלינס עם ניצחון שיציל לה את העונה, אבל אז שמט ג'וג'ו סמית' שוסטר את הכדור ומנע מהמשחק ללכת לסטילרס או, לכל הפחות, להארכה. ההפסד הזה מעלה את התהייה האם טומלין פעל נכון, ביודעו שלבריס בכל מקרה היה מספיק זמן על השעון להריץ דרייב. העובדה שאף מאמן אחר בעולם לא היה, כנראה, מקבל החלטה כזאת בסיטואציה כל כך עדינה הופכת אותו לאמיץ. השאלה היא אם אומץ שכזה הוא מצרך רצוי כשהעונה כולה מונחת על הכף.
האם העונה של פיטסבורג הסתיימה? כרגע זה בהחלט נראה ככה. הסטילרס צפויים לנצח את סינסינטי החלשה ביום ראשון, אבל לא ישחקו בינואר אם בולטימור תגבור על קליבלנד. הרייבנס, שהיו מאוד לא יציבים בחצי הראשון של העונה, התאוששו פלאים והוציאו ניצחון ענק בלוס אנג'לס על הצ'ארג'רס, כשהם מדמים את ימי ההגנות המעולות שלהם בהנהגת ריי לואיס.
מדוע, אם כך, אני לא משוכנע שהם ינצחו ביום ראשון? כי קליבלנד גילתה העונה שהיא חתיכת סוס שחור. בשקט-בשקט הבראונס רשמו שבעה ניצחונות (שבעה יותר מ-2017) ונראו כמו קבוצת פוטבול אמיתית. בהתחשב בשנאה ההיסטורית בעקבות מעבר הקבוצה מאוהיו לבולטימור לאחר 1995 ובעובדה שלחומים יש הזדמנות לסיים במאזן חיובי לראשונה מאז 2007, ללאמאר ג'קסון וחבריו מהרייבנס לא יהיה קל. האוהדים של קליבלנד, בכל מקרה, כבר חמים על האפשרות לתקוע לעורבים מקל במקור, גם אם המשמעות היא להעלות לפלייאוף את הסטילרס.
הקלפים שוב הסתדרו לניו אינגלנד, ואם לא יהיו תקלות מול הג'טס, הפטריוטס ינוחו בשבוע הראשון של הפלייאוף בפעם התשיעית ברציפות. העניין הוא שהבעיות שלהם שבו וצפו מול בפאלו. הפטריוטס רחוקים מאוד מהיכולת הדורסנית שאפיינה אותם, נראים חיוורים ועם החולשות בהגנה הם יצטרכו לשים הרבה יותר נקודות על הלוח, במיוחד אם יפגשו את פטריק מהומס או דשון ווטסון.
אם לא די לביל בליצ'יק בצרות, בשבוע שעבר שחרר ג'וש גורדון את עצמו מהקבוצה בגלל "עניינים מנטאליים". לאחר מכן התברר כי התופס הבעייתי בעצם הושעה בגלל "שלל בעיות", שברובן נגרמו מעישון של כל מיני חומרים אסורים. בהיעדרו, היעדים האוויריים האחרים של טום בריידי צריכים לתת יותר, והצרה היא שרוב גרונקובסקי לא ממש שם העונה.
גרונקובסקי, מהטייט אנדים הגדולים בכל הזמנים, לא קלט ביום ראשון מסירה (משחק ראשון העונה שזה קורה) והכדור נזרק לעברו 3 פעמים בלבד. נכון להיום, הוא עומד על 658 יארד בלבד ב-12משחקים בהם נטל חלק, 54.8 יארד למשחק, נמוך משמעותית מכל עונה אחרת שלו בליגה מלבד עונת הרוקי. הממוצע הבא בסולם עומד על 67.5 יארד בעונת 2016 (בה שיחק 8 משחקים), כשבשאר הקריירה עבר את ה-70 יארד. הדעיכה של גרונק בעונתו התשיעית בליגה צריכה להדאיג את בליצ'יק, בריידי והפאטס. בלעדיו, הם ייאלצו להסתמך על מהלכי התקפה גדולים של ג'וליאן אדלמן ומשחק הריצה של סוני מישל וזה ממש לא מספיק.
דאלאס אולי לא הבריקה העונה, אבל עשתה את שלה בתוך ה-NFC מזרח. עם מאזן 1:4, כולל שני ניצחונות משמעותיים על פילדלפיה, הקאובויס הבטיחו את ראשות הבית למרות מאזן אפשרי של 7:9. קשה להגיד שהם הרשימו התקפית, כשהם מדורגים רק במקום ה-23 מתוך 32 קבוצות הליגה. העוצמה של הבוקרים טמונה בהגנה - מקום 5 בהגנת הריצה, מקום 6 בהגנת המסירה ומקום 5 בהגנה כוללת.
ג'ייסון גארט הגיע כמאמן ראשי פעמיים לפלייאוף, בשתיהן הוא נעזר בהתקפה מוחצת. ב-2014 הוביל אותו טוני רומו למאזן 4:12, וכעבור שנתיים עשה את זה דאק פרסקוט, שיושב גם היום על כס הנהג, עם מאזן 3:13. בשני המקרים הקאובויס הודחו בשבוע השני של הפלייאוף.
במשחק הראשון של הקאובויס בפלייאוף הם יקבלו את סיאטל, מינסוטה או פילדלפיה, שלושתן קבוצות לוחמניות שיכולות להקיז דם לכל יריבה. אם עברו את השלב הזה, הם יצטרכו לתת הכול בניו אורלינס, בלוס אנג'לס או בשיקגו. כרגע זה נראה לונג-שוט, הקאובויס נחותים על הנייר משלוש המובילות של החטיבה ולא עולים גם על אף אחת מקבוצות הוויילד קארד שתתמודד איתן, אבל כבר 23 שנה לא עברו את שלב הדיוויז'ונל והספירה הזאת תסתיים מתישהו. אולי הגיע הזמן להאמין?