פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מה אני אני רק בן אדם: על עזיבת אלי גוטמן את מכבי חיפה

        הביקורות על ההתנהלות, ההפסד להפועל חיפה וההערה לרותם ישראל הכריעו את אלי גוטמן, שהראה שוב את הצד האנושי של מאמני הכדורגל. עם זאת, צריך לזכור שגם הוא, כמו רבים אחרים, תרם להנצחת התחושה שהוא עשוי מחומר אחר, מה שהפך את הנפילה שלו לכואבת יותר

        מה אני אני רק בן אדם: על עזיבת אלי גוטמן את מכבי חיפה

        ההודעה של מכבי חיפה, שבישרה בשעת אחר צהריים מנומנמת על פרישתו של אלי גוטמן מכדורגל, זעקה למנה גדושה של ציניות. זה היה רגע קלאסי שבו האירועים האחרונים מתחברים למפץ גדול, הכי גדול שהיה למכבי חיפה בעשורים האחרונים, גם כשמדובר במועדון שמ-2011 הפך למאגר בלתי נדלה של סנסציות שליליות. פיטורי גיא לוזון? אפילו לא קרוב. יוסי בניון, שחר והאוהדים אחרי גמר הגביע? הצחקתם אותנו. רוני לוי ונומה קאליו? נו, באמת. שום דבר לא מתקרב להודעה של מאמן שהגיע רק לפני פחות מחודש ברעש גדול ועכשיו שוב מחזיר את אופציית רוני לוי לשולחן. יותר מהר ממה שאפילו רוני לוי עצמו ציפה לו.

        כך שהסרקזם שהופץ ברשת אולי מתבקש, אבל בריאות מחייבת רצינות. כשחושבים על מה שגוטמן עבר רק הדקות שאחרי סיום משחק ההפסד בדרבי, וכשמוסיפים למשוואה את ההיסטוריה הלבבית שלו, מבינים שזה באמת לא בשבילו. זה היה הפסד אחד יותר מדי, שאליו התלוותה הערה אחת יותר מדי. ג'ורג' סטיינברנר, הבעלים המיתולוגי של ניו יורק יאנקיז, אמר פעם: "ניצחון הוא הדבר הכי חשוב בחיים אחרי נשימה. קודם תנשום, אחר כך תנצח". גוטמן נצמד לתאוריה הזאת. הוא הרי היה בסרט הזה והחליט למזער נזקים, ולעזאזל מה שיגידו. אז עכשיו יזכרו לו איך עזב את מכבי חיפה אחרי שני משחקים. זה אולי כתם היסטורי, אבל יש בחיים דברים יותר חשובים. כמו לנשום.

        אלי גוטמן מאמן מכבי חיפה (יוסי ציפקיס)
        מבחינתנו המאמן שקוף. הוא לא אדם, הוא ישות שתפקידה להביא ניצחונות. גוטמן על הספסל בשבת (צילום: יוסי ציפקיס)

        אנחנו לא נוטים לראות מאמני כדורגל כבני אדם. מאמן הוא ישות שתפקידה לייצר ניצחונות. כשאתה מנצח הכול טוב, אבל לפעמים אפילו הכדורסלן הטוב ביקום לא עוזר לך, כמו במקרה טיירון לו בקליבלנד. כל הפסד עלול להביא אותך לסבול מתופעות שיכפו עליך להגיד "די! אני מיציתי". בעיני הציבור, למאמן הכדורגל אין משפחה ואין ילדים ואין אישה בבית. יש לו קבוצה ולה הוא צריך לדאוג. אפילו ברק בכר, איש המקצוע הישראלי הטוב ביותר שיש לנו היום, עם עבר מוכח של שלושה תארי אליפות, זע באי נוחות אחרי תיקו ביתי מול הפועל חדרה. עשרה מחזורים בינוניים מוחקים מהר את ההישגים המפוארים ביותר. אלה חיי המאמן.

        העניין הוא שגם המאמנים עצמם, ובכללם גוטמן, תורמים לתחושה הזאת. מאמן בכל מקום, במיוחד במדינה מיליטנטית כמו ישראל, חייב להפגין כוח. הוא צריך לעמוד בפוזת המאצ'ו ולשדר שבוורידים שלו זורם קרח. ההכאה של גוטמן על החזה אחרי הניצחון על הפועל חדרה הייתה מפגן כוח שבטי מהסוג הישן, כמו ריקוד ההאקה הניו זילנדי שנועד להפחיד את היריבה. ככל שאתה גדול יותר ההתרסקות שלך תהיה מפוארת יותר. העניין הוא שהמאמנים מחויבים להפגנת הכוח הזאת, הם זקוקים לסיסמאות ולקלישאות הנבובות, הם צריכים לשאת חן בעיני האוהדים והבעלים. אם ייכשלו במשימה, אם לא יכריזו מיד ש"תמיד חלמתי לאמן את הקבוצה הזאת", הריקושטים שיחטפו עלולים לחשוף את חולשותיהם בפני הבעלים.

        גוטמן לוקח הכול לאקסטרים. בגלל זה ניצחון קטן על חדרה הופך לחגיגה על-אנושית, ומהסיבה הזאת הפסד בדרבי מתעצם לטרגדיה יוונית. לטוב ולרע, היצריות הזאת הביאה אותו למקום שבו הוא נמצא - מאמן כדורגל מצוין בקנה מידה לאומי, אבל גם מערבב תירוצים וסיסמאות בקנה מידה אוניברסלי. כך, ההפסד בדרבי לווה בתחושה שהאדמה נשמטה מתחתיו, וההערה לרותם ישראל (שאפשר להתווכח אם הייתה או לא הייתה שוביניסטית, כולם מסכימים שפשוט לא הייתה במקום) רק ליבתה את האש. אחרי שהשריפה כבתה לא נשאר שריד מהתשוקה של גוטמן לחזור לאמן.

        אלי גוטמן מאמן מכבי חיפה (יוסי ציפקיס)
        מקיצון לקיצון. גוטמן אחרי הניצחון על חדרה (צילום: יוסי ציפקיס)

        הלך גוטמן, נשארה מכבי חיפה. בטוויטר צייץ עיתונאי "ידיעות אחרונות" איציק שאשו: "אם תסריטאי היה כותב את העונה הזאת של מכבי חיפה, העורך היה מחזיר לו את זה בטענה שזה מופרך מדי ולא אמין". זאת הקבוצה של יעקב שחר היום, מקום שבו המציאות כבר מזמן עולה על כל דמיון. עם שתי נקודות מעל הקו האדום, כשמתחתיה הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים, עוד שני מועדוני פאר שבורים, המציאות המוזרה של ליגת העל עשויה למצוא את עצמה במאי במקום שבו גם גדול המטורפים לא חשב עליו.