האם זוהי השנה שבה נפסיק להתייחס ללוס אנג'לס צ'ארג'רס בבדיחות הדעת ונתייחס לקבוצה כמועמדת לגיטימית לאליפות? לא הייתי מתחיל לתכנן חגיגות פתיחת שמפניה בקבוצה מספר שתיים בלוס אנג'לס (כשעבורי היא תמיד תישאר סן דייגו) אבל הניצחון הכביר בפיטסבורג, 33:30, עם קאמבק מהסרטים ועם סיומת שלא כתובה בשום תסריט בהחלט מסירה מהצ'ארג'רס את תדמית הלוזרים הנצחיים שהשתרשה סביבם בשנים האחרונות.
מייקל ווילבון מתוכנית הטוקשואו המצוינת PTI ב-ESPN מסתלבט על הצ'ארג'רס במשך שנים וקורא להם NAPPERS, כשהוא מתייחס לעובדה שבדרך כלל בחצי הראשון של העונה הם פשוט ישנים בעמידה, לא מנצלים את הפוטנציאל ועושים "STUPID THINGS TIME AFTER TIME" ובכך יורים לעצמם ברגל. אז מה השתנה העונה שגורם לנו להתייחס ל-LAC כקבוצה לגיטימית?
הסיבה הראשונה לשינוי המומנטום היא כמובן המשחק של פיליפ ריברס, שבגיל 37 (חוגג יומולדת השבוע) מנפק את אחת מעונותיו הטובות אי פעם. ריברס שבדרך כלל מוסר כמות דו ספרתית של אינטרספשנס לעונה עומד השנה על שש בלבד, לצד 28 טאצ'ים, 3,418 יארדים באוויר ורייטינג קווטרבק של 115.7, הטוב ביותר שלו מאז 2013.
נזכיר רק כי ריברס הוא היחיד ללא טבעת מבין שלושת הקווטרבקים שנבחרו ראשונים בדראפט 2004. את אחד מהם, בן רות'לסברגר, הוא ניצח אמש. את השני, איליי מאנינג, הוא החליף למעשה בצ'ארגר'ס אחרי שמאנינג הודיע שבשום פנים ואופן לא יחתום בסן דייגו אחרי שנבחר בבחירה הראשונה באותו דראפט. הג'איינטס והצ'ארג'רס עשו את הטרייד המפורסם ואיליי זכה בשתי טבעות עם ניו יורק. רות'לסברגר יהיה כנראה בהיכל התהילה, יש סיכוי טוב שגם איליי. ריברס? ממש לא בטוח.
הפעם האחרונה שבה הצ'ארגר'ס הגיעו לפלייאוף היתה אחרי עונת 2013, שם הם נעצרו בחצי הגמר מול דנבר ברונקוס של פייטון מאנינג. ההישג הגדול ביותר של ריברס עם הצ'ארגר'ס הגיע אחרי עונת 2007, בה העפיל למשחק גמר ה-AFC מול טום בריידי הבלתי נגמר והפטריוטס. זה נגמר בהפסד, מה שמנע מריברס לשחק בסופרבול הראשון בקריירה שלו.
סיבה נוספת לעונה המוצלחת עד כה של הצ'ארג'רס היא המאמן אנתוני לין, שבעונתו הראשונה כמאמן ראשי ב-NFL עושה עבודה נהדרת ומקנה ביטחון רב על הקבוצה הלוזרית בדרך כלל. לין הוא אחד משלושה רצים אחוריים שקיבלו משרה של מאמן ראשי ב-NFL אחרי שסיימו את קריירת המשחק שלהם. המאמן השחור שקריירת המשחק שלו כללה בעיקר תפקיד מחליף בדנבר ובסן פרנסיסקו, שימש בתפקידים שונים כמאמן רצים אחוריים במספר קבוצות, כולל תפקיד מאמן ראשי זמני במקומו של רקס ראיין שפוטר מבפאלו בעונת 2016.
קשה שלא להתרשם מהעבודה שהוא עושה עם הרצים של הקבוצה (שהיסטורית נשענה על היד המוסרת של ריברס), אשר רושמים מעל 1,500 יארד בשניים עשר המשחקים ששוחקו העונה, ממוצע של 125.2 יארד למשחק. מלווין גורדן בדרך לעונה נוספת של 1,000 יארד וזאת למרות פציעה בברך שהשביתה אותו במשחקים האחרונים. בפיטסבורג ראינו את הפוטנציאל של ג'סטין ג'קסון שנכנס לנעליים של גורדון ורשם טאצ'דאון חשוב לצד 63 יארדים על הקרקע.
וכמובן אי אפשר בלי תזכורת על ההגנה שמדורגת בין עשר הראשונות ברוב הקטגוריות ושביעית בקטגוריה החשובה של ספיגת נקודות במשחק, עם 20.8 בלבד. אמש ראינו איך החוליה הזאת עוצרת את הסטילרס על שבע נקודות בלבד במחצית השניה ומאפשרת לריברס לרשום את אחד הקאמבקים המרשימים שלו במשחק חוץ, במקום שהיסטורית קשה מאוד לנצח בו. ג'ואי בוסה, דרווין ג'יימס (81 תיקולים ו-3 אינטרספשנס) ומלווין אינגרם מובילים את החוליה.
קשה מאוד לראות איך הצ'ארג'רס משנים את התסריט לחלוטין ומגיעים עד הטבעת כשלפניהם שלושה משחקים קשים מאוד בעונה הרגילה נגד קנזס סיטי (כנראה על ראשות הבית המערבי), בולטימור ודנבר ואחר כך כמובן מפגשי פלייאוף פוטנציאלים נגד בריידי, רת'לסברגר ומהומס. למרות זאת, אין ספק שרואים את השינוי בקבוצה הכל כך מאכזבת עם הפוטנציאל הגדול כל כך. הייתי קונה מפגש בין ריברס לבריידי בגמר AFC נוסף, ואולי הפעם פיליפ יהיה זה שייצא עם נס קטן שיביא אותו לסופרבול ראשון בקריירה.