מי צריך כדורגל כשיש את ליגת העל: כך נראתה הפגרה לאוהד הישראלי

ליגת העל בכדורגל חוזרת אחרי שלושה שבועות, שבמהלכם אומנם לא קרה כלום, אף כדור לא נבעט, אף שער לא נכבש, אבל כמה השתנה פה, וכמה לא השתנה פה, אפשר כבר להשתגע מציפייה. שלושה שבועות אופייניים, קלאסיים, רגילים וייחודיים, ששוב ממחישים שלא רק שהמשחק הוא שולי, אלא עד כמה אין בו צורך אמיתי, כמה העניין המרכזי הוא בדמויות ובאינטריגות, שלמעשה אפשר היה להמשיך לקיים את הענף רק עם מסיבות עיתונאים, דיווחים מהאימונים, ציטוטים עלומי שם, ספקולציות מופרכות ורכבות מאמנים.

יובל נעים, למשל, מהטיפוסים הקלאסיים בז'אנר, מיודענו, חברו הוותיק של חובב הכדורגל המקומי, שב לזירה בגאווה, ושוב ניצבת בפניו משימה מאתגרת, שהוא לא נרתע ממנה, לא חושש, אלא מגיע באמונה גדולה. הרי יש פה חומר שחקנים שאפשר להוציא ממנו הרבה יותר. כן כן, יובל שלנו חוזר לקווים במ.ס אשדוד, ואומנם הרזומה שלו כמאמן שנוי במחלוקת, אף קבוצה לא מעזה לבחור בו כמאמן ראשי בתחילת העונה, אף אחת לא נואשת מספיק, כולן סבורות שמגיע להן משהו יותר טוב (עדיף הימור על מילבסקי אלמוני מאשר נעים המוכר), ובכל זאת יובל שלנו תמיד מוזכר כמועמד להגיע כמאמן מחליף. ואכן מתישהו הוא מגיע כמאמן מחליף, מדי פעם עושה עבודה טובה, מדי פעם פחות טובה, אבל מה זה משנה?

כלומר, מה זה משנה אם זה יובל על הקווים, או גיא לוזון על הקווים, או אולי זה קורצקי או אפילו רוני לוי, מה זה חשוב בכלל מלבד לפלפל שמוסיפה הדמות? הרי לכדורגל עצמו, למשחק על הדשא, לאירועים עצמם, אין להם שום השפעה למאמנים האלה. פתאום הקבוצה תשתנה? העולם יתהפך? מה כבר יעשה המאמן? יוציא את דני ויכניס את משה? בין אם זה נעים או חיים, לוי או כהן, בסופו של דבר זאת אשדוד באצטדיון הי"א. עם אותה תאורה חלשה ובניינים אפורים מסביב. עם ג'קי העבריין לשעבר שמסתובב על הקווים. עם אותו אצטדיון שלא סיפק רגעי קסם כבר שנים ארוכות, אצטדיון שמדכדך כל צופה, במגרש או בטלוויזיה. אז כן, לפחות שיובל יהיה על הקווים. שיצעק, שיתפרץ, שיקופח על ידי השופט. שהווריד בצווארו יתפקע, שהחולצה שלו תיספג בזיעה, שיגיע אמוציונלי לעמדת הראיונות, אולי יפלוט אמירה משעשעת. זה מה שנשאר, רק כמה רגעים של יובל.

ונגיד שיצליח להשאיר את אשדוד בליגה, או יירד איתה, מה זה משנה? מה זה חשוב אם זו אשדוד או כפר סבא? מה ההבדל בין הקבוצות? מה הציפיות מהקבוצות האלה, אם לא לקצת גרוטסקה. בני סכנין, למשל, מינתה כמאמן את עמיר תורג'מן, ובטוחה שעם עמיר תורג'מן היא יכולה להגיע הרבה יותר גבוה, הרי יש פה חומר שחקנים שאפשר להוציא ממנו יותר. המטרה היא פלייאוף עליון, למה לא? זה לא בשמים. הרי עמיר תורג'מן זה לא בני בן זקן, זה משהו אחר לגמרי. כי איכשהו לעמיר תורג'מן יש הילה של מאמן כישרוני, אולי בגלל כמה חודשים טובים בבית"ר תל אביב רמלה. יש לו המון פוטנציאל. תמיד זה פוטנציאל. משהו היפותטי, שאולי ימומש, אולי לא.

כך או כך בסכנין אופטימיים, מאמינים בשינוי, מאמינים בתורג'מן, ובל נשכח שגם המינוי שלו הגיע אחרי דרמה במאבק על זהות עוזר המאמן: האם זה יהיה עודד קוטר או ארז בלפר. הרי מדובר בהחלטה דרמטית, כזו שיכולה לשנות גורל של מועדון, ותכריע האם סכנין תשחק מול 3,000 צופים מיואשים בדוחא, או שמא מול 3,000 צופים מיואשים בדוחא. אבל אילו סכנין הייתה חושבת על טובת הכדורגל הישראלי, הייתה משאירה את המאמן הקודם. מבחינת האוהד המקומי, בני בן זקן הוא דמות הרבה יותר מעניינת. הרבה יותר נלעגת. כזו שכיף יותר לעקוב אחריה. העונה בבית"ר הוסיפה לו עומק, קצת נפח, רצון לבדוק לאן זה יכול להתפתח, איך זה עוד יכול להידרדר. זה מה שנשאר.

בהפועל תל אביב מינו לתפקיד המאמן את אופיר חיים, עוד אחד שבמעומעם זכורים לו כמה רגעי קסם כמאמן (כנראה זו הקדנציה המרשימה שלו בעפולה), כך שברור למה אוהדי הפועל אופטימיים: הרי אופיר חיים הוא ממש לא קובי רפואה. זה משהו אחר לגמרי. הוא מאסכולה שונה לחלוטין. הוא גדל בתרבות אחרת, התחנך על עקרונות אחרים, מאמין בשיטה אחרת. הוא לא הולך עם ה-1:4:5 המיושן אלא דוגל ב-1:1:4:4 מודרני. הוא בא לעבוד קשה ולא מאמין בקיצורי דרך. מהסגל הזה לא רק אפשר, אלא גם צריך להוציא הרבה יותר. אבל בעצם, הסיפור של הפועל תל אביב העונה ממחיש במדויק את צורת המעקב של האוהד הישראלי, שמנוגדת לכל העקרונות הספורטיביים. מבחינתנו, באופן אירוני, שלא יהיו גולים במשחקים שלה בכלל! הרי 0:0 להפועל תל אביב זה הרבה יותר מצחיק מכל תוצאה אחרת. ככל שישעממו יותר, כך יהיה יותר כיף. והנה סיפורו של הכדורגל הישראלי ואוהדיו: אדם צופה במשחק, ומפלל שלא יהיו בו גולים. מפלל לשיעמום, ומתמסר אליו. למי אכפת מהכדורגל, רק תנו אקשן לפני ואחרי.

מי שמתמחה בז'אנר היא כמובן בית"ר ירושלים, הקבוצה שבמקום האחרון בליגה, שכאילו מרגישה מחויבת לספק לליגה סיפורים משונים ודמויות תמוהות. בימים אלה כל פיסת מידע חדשה שמגיעה על משה חוגג, כל ידיעה שחושפת את אופיו המסתמן, מעניינת פי כמה וכמה מהמשחקים של קבוצתו. במקביל ערן לוי שולח רמזים, קלינגר עונה לו במסיבות עיתונאים, ושוב מירב העניין בקבוצה הזאת הוא חדר ההלבשה, חוסר האיזון בין הגורמים השונים, הידיעה שעם טביב כבעלים היא הצליחה הרבה יותר, ובקיצור, האסון הבלתי נמנע שעומד להתרחש, בתקווה שלנגד עינינו.

אבל אין ספק שכמו תמיד בשנים האחרונות, מעל כולן ניצבת מכבי חיפה, שהוסיפה לקלחת הלוהטת גם ככה את אלי גוטמן, שהוא כמו זיקוק שנזרק למדורה. כל משפט שלו, כל מסע"ת שלו, הכל רק מצית ומדליק, גורם לאוהד לחכוך ידיו בהנאה ולצעוק "איזה קונצרט". השבוע, למשל, הנאום המשתפך על הקשר העמוק שלו למכבי חיפה היה עונג אמיתי, מסעיר הרבה יותר מהכדורגל. המשחק הראשון שלו הסתיים בניצחון, אבל אף אחד לא זוכר את הגולים, או את האירועים עצמם, אלא רק את התמונות שלו מודה לאוהדים ושם יד על הלב. אז באמת, זה נחמד שליגת העל חוזרת, אבל בואו ניתן למשחקים כבר להיגמר, ונעבור ישר לפולואים.