רגע אחרי שריקת הסיום באליאנץ ארנה, דייגו סימאונה ניגש לעמדת הראיונות. הקבוצה שלו, אתלטיקו מדריד, הציגה משחק הרואי במינכן, הפסידה אמנם 2:1, אך שער החוץ של אנטואן גריזמן הספיק כדי לשלוח אותה לגמר ליגת אלופות שני בשלוש שנים. "בקרב לא מנצח מי שיש לו יותר חיילים אלא מי שיודע להשתמש בחיילים שלו טוב יותר", הוא אמר מתנשף וסמוק לחיים והלך לחגוג עם השחקנים. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה האוהד הישראלי נחשף לקשר בין כדורגל לצבא. בכל משחק סטנדרטי בטדי, היציע המזרחי מקדם את שחקני בית"ר ירושלים בקריאות 'מלחמה' קצובות. יש יאמרו שהקהל הירושלמי מיליטנטי משהו, אבל ביטויים כמו "נילחם על המגרש עד המוות", שגורים בפי שחקנים רבים - בארץ ובעולם.
בצבא, בדומה לכדורגל, העבודה היא לא סוליסטית, בטח לא ביחידות המיוחדות. מדובר בצוות אורגני, מאומן ומיומן שפועל בסינרגיה מושלמת על כל חלקיו. בעיקרון, אפשר לומר שקבוצות העל של הכדורגל העולמי היו שמחות לאמץ מודל זהה. הסוד הוא הרי שלם העולה על סך חלקיו. אלא שקיים דיסוננס, כזה שהולך וגדל בעשור האחרון. יחידות העילית בצבא הישראלי אימצו לאורך השנים אג'נדה שמטרתה לקדם את האתוס הקרבי והמבצעי של היחידה: אין דבר כזה מצטיין אחד, כולם עושים את הטוב ביותר במידה שווה. אפשר לומר שזו גישה נאיבית, אוטופיה שאין לה אחיזה במציאות - אבל זו לפחות האמירה. מנגד, בעולם הכדורגל התגבשה תפישה חדשה באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000, ומאז היא רק מתעצמת. שחקן השנה של פיפ"א, שחקן השנה של אופ"א, כדור הזהב, נעל הזהב. פרסים אישיים הפכו להיות חזות הכל.
התופעה הזו לא פסחה גם על החיילים של צ'ולו סימאונה. בעונה בה יש מונדיאל, מדובר בבמה נוספת לזהור בה, כזו שיכולה להפוך שחקן שהיה בינוני במהלך העונה הסדירה למועמד לגיטימי לתואר כדור הזהב בשל סריית משחקים קצרה. מספיק להיזכר בפאביו קנבארו, שחקן ההגנה האחרון שהחזיק בתואר, בעקבות מונדיאל מבריק במדי האזורי ב-2006. גם גריזמן הבין את זה מצוין. אחרי עונה טובה במדי אתלטיקו מדריד, אך לא יוצאת דופן ועם תואר אחד בלבד, הכוכב הצרפתי כיכב במדי נבחרת הטריקולור בדרך לזכייה בגביע העולמי. לצד ההופעות הבינוניות של מסי ורונאלדו ברוסיה, גריזמן זיהה הזדמנות חד פעמית לנשל את השניים מהכדור המוזהב, לראשונה אחרי עשור. "אני חושב שכדור הזהב חייב ללכת לשחקן נבחרת צרפת", הוא אמר בראיון שנתן ל'מארקה' הספרדי, "זכינו באליפות העולם, להזכירכם". גריזמן לא עצר כאן, והמשיך לפזר רמזים. "אני ברמה של מסי ורונאלדו", הצהיר בגאון, "אם אזכה בכדור הזהב אהפוך לאגדה באתלטיקו מדריד".
קשה שלא לתהות, מה קרה בדרך שפרס אישי הפך להיות כל כך חשוב בספורט קבוצתי? כבר בגילאי ילדים בתי הספר לכדורגל מלמדים מהי קבוצתיות ושיתוף פעולה, אלה הערכים החינוכיים שמניעים את המשחק כבר מראשיתו. "בענף הזה יש גם את עניין הקבוצתיות, האחדות, ההגנה והבישולים. כל אלה הם גם חלק מהקורבן שאנחנו עושים", אמר פיליפ לאהם רגע אחרי הזכייה האחרונה של מסי בכדור הזהב ב-2015. "אין מקום לפרס אישי כזה בספורט קבוצתי כמו כדורגל", סיכם.
הרקע ההיסטורי לפרס והמאורעות בדרך למעמדו הנוכחי מספרים גם הם על הגלוריפיקציה שעבר, למורת רוחם של הרומנטיקנים בכדורגל. הפרס, שנחנך לראשונה ב-1956 ע"י המגזין 'פראנס פוטבול', התבסס על בחירת עיתונאים מכל רחבי אירופה, שקיבלו מנדט מהמגזין להצביע לשחקן המצטיין ביבשת. עד 1995 רק שחקנים אירופאיים הורשו להתמודד, ומאז הותר גם לשחקנים לא אירופאיים שמשחקים עבור קבוצות ביבשת הישנה. במקביל, ב-1991, נוסד פרס אחר, שחקן השנה של פיפ"א, שהוענק על בסיס בחירת קפטנים ומאמנים של נבחרות פיפ"א, וב-2007 כבר אוחד רשמית עם כדור הזהב. במונדיאל בדרום אפריקה ב-2010 הודיע ספ בלאטר, הנשיא דאז, על איחודם של שני הפרסים ליציר כלאיים: כדור הזהב של פיפ"א.
ההתעסקות הבלתי פוסקת בפרסים הללו - גם במסדרונות ארגוני הכדורגל החזקים בעולם - מבהירה דבר או שניים לגבי החשיבות שלו. קאקה, שהיה האחרון לזכות בפרס לפני ההגמוניה של מסי-רונאלדו, אמר בשנה שעברה: "עברו 10 שנים מהזכייה שלי, ומאז רק הם זכו. זה טוב, ככה זוכרים אותי". הברזילאי היה שחקן כדורגל מבריק ולצד זה חל גם קונצנזוס על היותו אחד מהשחקנים הצנועים על הפלנטה. אם גם הוא עסוק ביוקרה שמתלווה לפרס, עשור לאחר שהוענק לו, זה כבר מהווה גושפנקא שלא ניתן להתעלם ממנה.
בקיץ האחרון, שהיה מהלוהטים שידע שוק ההעברות בעשור האחרון, רונאלדו תפס את מירב תשומת הלב עם המעבר שלו ליובנטוס. בד בבד, באיטליה עסקו במעבר מתוקשר אחר, כזה שלבסוף לא יצא לפועל, הצטרפותו של לוקה מודריץ' למושבה הקרואטית באינטר. העיתונות האיטלקית הייתה בטוחה שהקשר שהצעיד את הנבחרת הקטנה שלו לגמר הגביע העולמי ינחת במילאנו, ושהליגה האיטלקית תחדש ימיה כקדם. על פניו, לא הזוי לחשוב שבשלה השעה עבור ריאל מדריד לשחרר את מודריץ'. בתום שלוש עונות מופלאות בהן הפכה לראשונה לרשום רצף זכיות בליגת האלופות, מאמן הקבוצה זינדין זידאן החליט להניח את המפתחות וגם כאמור הכוכב הגדול רונאלדו עשה את הדרך החוצה. מודריץ' כבר בן 33, שיאו כנראה מאחוריו ואולי הגיע העת לרענן את הסגל לעבר מחזור חדש של הצלחות.
פלורנטינו פרס אפילו לא העלה זאת בדעתו. "הסיכוי היחידי שמודריץ' יעזוב את ריאל מדריד הוא תמורת 750 מיליון יורו". ההתעקשות הזו של פרס, שהסכים לשחרר את רונאלדו תמורת 100 מיליון יורו, קצת לא ברורה. היכולת והחשיבות של מודריץ' לא מוטלות בספק, אבל זה לא שאי אפשר למצוא לו תחליף. ההסבר לכך, רבים מאמינים, טמון ברצון של הנשיא לראות את כדור הזהב נשאר במדריד. הקרואטי נחשב לפייבוריט לזכייה, אחרי שקטף את שלל התארים האחרים מוקדם יותר השנה, ופרס לא מוכן לאפשר ליוקרה של התואר לברוח מהבלאנקוס.
בחודש האחרון העיתונות האיטלקית, אותה אחת שהייתה בטוחה בבואו של מודריץ' לאינטר, יצאה למתקפה חסרת תקדים נגד פיפ"א ופרס. האתר הצרפתי 'לאקיפ' פרסם טיזר קצר לקראת טקס כדור הזהב, בו נרמז כי שלושת המועמדים האחרונים יהיו מודריץ', קיליאן אמבפה ורפאל וראן. בארץ המגף התרעמו. "שחיתות מבית היוצר של פלורנטינו פרס", כתבו, וגם "וראן מי?", בזלזול על המועמדות של הבלם. הכעס באיטליה נבע כמובן מאי-הכללתו של רונאלדו ברשימת המועמדים הסופית. אחרי שבמשך עשר שנים היה חלק בלתי נפרד מהטקס, פתאום עם מעברו לטורינו ולמרות עונה גדולה במדי הבלאנקוס ב-2018, שמו הושמט מהרשימה. איבן זזרוני, העורך הראשי של קוריירה דלו ספורט, אחד מהעיתונים הנפוצים ביותר באיטליה, אמר: "אני מודה שגם גריזמן יכול לזכות בכדור הזהב, לא פחות מרונאלדו, אבל הטעות היחידה שלו תעלה לו ביוקר - הוא בחר לשחק בצד הלא נכון של מדריד. הצד שפלורנטינו מתעב".
כשחושבים על זה לעומק, הדלק לכל התופעה הזו מגיע גם מהתקשורת, המסורתית והאלטרנטיבית כאחד. בתום כל משחק עולים ברשת נתונים על עוד שיא אזוטרי שנשבר, "השחקן הראשון מאז 1974 שכובש צמד ומבשל שלושה שערים באותו משחק בחודש אוקטובר". קשירת הכתרים הזו, המלכת המלכים היומיומיות והעיסוק האובססיבי בשיאים - נובעים כולם מאותו שורש. המרדף של השחקנים הגדולים אחר תארים אישיים לא מסתכם רק בפרסים עצמם. הרשתות החברתיות מאפשרות לכוכבים לפתח קשר ישיר עם האוהדים והמעריצים, אבל גם הם מבינים שרמת הקשב ותשומת הלב של האוהדים מוגבלת. ככל שתזכה ליותר תהילה מהמוסדות הרשמיים, פיפ"א ואופ"א למשל, כך גם היוקרה שלך בעיני המעריצים תגדל - ולהפך. הרשת החברתית היא פלטפורמה שנועדה במקור לפרופילים אישיים ולא קבוצתיים. בכדורגל זה הפוך, ונראה שהיוצרות קצת התבלבלו.