עם יד על הלב: יואכים לב פוגע במורשת שלו כמאמן נבחרת גרמניה

בווידאו: יוגי לב במסע"ת אחרי ההדחה בשלב הבתים של המונדיאל

הנתון הכי עצוב במשחקה של גרמניה אתמול (שני) היה מספר הצופים. הקרחות ביציעים בלטו וזעקו, והתברר כי רק 42 אלף אוהדים טרחו להגיע ולראות את הקרב המסורתי הגדול מול הולנד בגלזנקירשן. לירוי סאנה חזר הביתה לאיצטדיונה של שאלקה, הפגין יכולת לא רעה והבקיע שער, אבל התלהבות לא היתה שם.

גרמניה כבר "הבטיחה" את המקום האחרון בבית לפני שריקת הפתיחה ושיחקה רק על הכבוד. במפגשים מול הכתומים, לכבוד תמיד יש משמעות אדירה, קל וחומר כעת, כאשר האוהדים הצביעו ברגליים. הם לא מתים על הנבחרת שלהם בימים אלה, וזה מדהים כאשר רואים את המרחש בזירה המקומית. כל המקומות היו תפוסים במשחק הליגה הביתי האחרון של שאלקה, על אף שהיא עוברת פתיחת עונה מזעזעת. ככה נהוג - האוהדים בגרמניה הולכים אחרי קבוצותיהם באש ובמים. לא צחוק, אפילו איינטרכט בראונשווייג שהתדרדרה למקום האחרון בליגה השלישית מצליחה למלא את האיצטדיון. ורק החבורה של יואכים לב הוזנחה.

עוד בנושא

גרמניה איבדה יתרון 2:0 מול הולנד וסיימה ב-2:2 בגלזנקירשן
תסכול בגרמניה: "המשחק הזה הוא השתקפות של השנה האחרונה"

על הספסל ישב מאמן מתוח ועצבני. שפת הגוף שלו שידרה תסכול וסבל, גם כאשר הוא ירד לחדר ההלבשה ביתרון 0:2. חיוך אחד קטן לא ראינו מיוגי במשך, וזה המצב כבר מזמן. הוא לא נהנה מעבודתו כרגע, ונדמה כי הציפיה לגרוע מכל מלווה אותו. הוא זהיר והססן. החילופים של שידרו פניקה ופחד. שלושה שחקנים מהירים וצעירים - טימו ורנר, סרג' גנאברי וסאנה - הציבו לא מעט בעיות פני ההגנה ההולנדית לאורך המשחק. הם היו יעילים בהתקפות מעבר, ומתפרצות עשויות היו להפוך לקטלניות כאשר האורחת שלחה את כולם קדימה בדקות האחרונות. אלא ששלושתם הורדו לספסל, ורונאלד קומאן היה אמיץ מספיק לשלוח את וירג'יל ואן דייק להתקפה. בלם ליברפול תופקד לפתע כחלוץ מרכזי ונגח את שער השיוויון בדקה ה-90.

והתמונה הזו של לב מדכאת, כי הוא הרי האחראי הבכיר מכולם לשינוי התדמיתי הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הגרמני. במשך עשורים היא נחשבה למכונה משעממת, גם אם לא תמיד בצדק אך מאז מונדיאל 2006 היא מזוהה עם כדורגל תוסס ושמח. האהבה למשחק היתה ממכרת. בעצם, זו סיבה מרכזית לכך שהבונדסליגה רק הלכה ופרחה. כעוזרו של יורגן קלינסמן בגביע העולם הביתי, הינדס לב את המהפכה התודעתית. כאשר תפס את הפיקוד בעצמו באופן מלא, הוא ביסס את המהפכה הזו. פעם היתה גרמניה האויב מספר אחת מבחינת הקהל הנייטרלי. היום יש לה מעריצים רבים בכל רחבי תבל. זכייתה במונדיאל בברזיל התקבלה בסיפוק, וזה היה גם סוג של פרס על מפעל חיים עבור המאמן. היתה סביבו הילה של חיוביות וחיוניות, והיא נעלמה כלא היתה. שחקניו סובלים, הקהל סובל, הוא עצמו סובל.

ואז נשאלת השאלה הטריוויאלית - בשביל מה הוא צריך את כל זה? אז נכון, לא קל למצוא את העיתוי הנכון לעזיבה. לא כולם מסוגלים לפרוש כמנצחים, ואפשר להבין מדוע לב נשאר בתפקידו גם אחרי שקיבל את מדליית הזהב ב-2014. ואפשר גם להבין מדוע המשיך אחרי ההפסד לצרפת בחצי גמר יורו 2016, על אף שבדיעבד זה היה אולי הרגע הנכון ביותר לסגור עשור מצוין בטעם טוב ולומר שלום. אבל למה לעזאזל הוא התעקש לשמור על הכיסא גם אחרי הפיאסקו ברוסיה? מה ההגיון שעומד מאחורי זה?

לראשונה בתולדותיה הודחה גרמניה בשלב הבתים במונדיאל. לראשונה בתולדותיה, היא סיימה במקום האחרון בבית - ועוד בית נוח יחסית על הנייר עם שבדיה, מקסיקו ודרום קוריאה. כל הקונספציה שלו קרסה, והוא אף הודה בכך פומבית אחרי שניתח את המפלה. הוא דיבר על שחצנות כבר במסיבת העיתונאים אחרי ההפסד הדרמטי לקוריאנים. כאשר הכריז כי נשאר בתפקידו, הוא ציין: "היינו בטוחים שהשיטה שלנו תאפשר לנו לעבור את שלב הבתים, ומשם נלך ונשתפר". אלא שהכישלון לא היה רק מקצועי. הוא היה בעיקר חברתי, והבעיות לא נעוצות בהשלכות הפגישה האומללה המפורסמת של מסוט אוזיל עם רג'יפ ארדואן. רבים הרגישו כי הוותיקים נהנו מחסינות מוחלטת אצל הבוס. התופעה אמנם לא חדשה, אך היא גרמה לראשונה לקרע ממשי בחדר ההלבשה, וזו סוגיה קשה יותר לטיפול בהשוואה להתאמות טקטיות נדרשות כלשהן.

לכל הפחות, התיקון הזה דורש זמן, אבל זה בדיוק המצרך שלא עמד לרשותו של לב. יכול להיות שהוא אפילו לא הקדיש לזה מחשבה מספקת - פשוט כי התרגל לחיים הקלים. בין טורניר לטורניר, תמיד היו למאמן שנתיים של שקט תעשייתי. במוקדמות גביע העולם האחרון, למשל, השיגו הגרמנים 10 נצחונות ב-10 משחקים מול צ'כיה, צפון אירלנד, נורבגיה, אזרבייג'אן וסן מרינו, וכבשו 43 שערים. לו היו מקבלים בחודשי הסתיו שוב יריבות בסדר גודל זה, אפשר היה להתחיל לדבר בתקשורת על בניה מחדש. אלא שאופ"א החליטה אחרת. ליגת האומות - הטורניר החדש שנועד להיות שיוויוני ותחרותי - הציב בפני לב אתגרים כבירים באופן מיידי. לא היה לו זמן להתאושש אחרי הקיץ הקטסטרופלי, והתשובות נדרשו כאן ועכשיו. התברר שאין תשובות, וגם אם הסגל עבר הצערה מסוימת, הוותיקים עדיין הועדפו ללא הצדקה.

לאור יכולתו של תומאס מולר בתקופה האחרונה במדי באיירן מינכן, בגרמניה לא הבינו מה הוא ממשיך לעשות בסגל, אך ללב לא היו ספקות. "תומאס ראוי לכבוד עצום. הוא כמעט ולא נפצע, ותמיד היה זמין, גם כאשר שחקנים אחרים אמרו שהם עייפים. הוא השקיע המון בנבחרת", אמר הבוס על הכוכב לקראת הופעתו ה-100 אתמול. וזה נכון, כמובן. מגיע למולר כבוד אינסופי, והוא גם היה שחקן אדיר ומנהיג. אולי הוא עוד יחזור לעצמו, אבל בנקודת הזמן הנוכחית זה לא משנה. ספציפית, אתמול היתה זו טעות לשלוח אותו לדשא בדקה ה-67, ואיתו ספגו הגרמנים את שני השערים. היתה זו גם טעות להמשיך לסמוך על מאטס הומלס שעובר תקופה אישית מזעזעת. בלם באיירן איטי יותר, וגם מחשבותיו איטיות מבעבר. הוא טען כי היה חולה במשחק העונה מול דורטמונד במחזור האחרון בבונדסליגה, אבל לב הלך איתו. התוצאה - הומלס איחר בסגירה על קווינסי פרומס שכבש את השער המצמק, ולא שמר על אף אחד כאשר ואן דייק בעט פנימה את השיוויון.

וזה רק קצה הקרחון. גרמניה גילתה תבוסתנות לפני חודש כאשר הובסה 3:0 באמסטרדם, ולב התמודד אז שוב עם שאלות לגבי עתידו במסיבת העיתונאים. היא לא שמרה על שער היתרון בצרפת והפסידה 2:1. סף השבירה המנטלי נמוך להחריד, וברור מי אחראי לכך. היו מעידות כואבות ברגעי ההכרעה גם בעבר, ולקלישאת "כדורגל משחקים 90 דקות, ובסוף גרמניה מנצחת" אין קשר למציאות. די להזכיר את ההפסד 2:1 להולנד בחצי גמר יורו 88' הביתי, בו הבקיע רונאלד קומאן - הוא ולא אחר - את שער השיוויון בפנדל, לפני הגול המנצח את מרקו ואן באסטן בדקה ה-88. הקריסה הזו היתה חשובה יותר מההתרסקות מול הנבחרת של קומאן אתמול, אבל זה לא הסיפור. הנקודה היא שהמשבר לא עובר אחרי המונדיאל. הוא מעמיק.

ואם קודם לכן היו קריאות להתפטרותו של לב רמות, הן צפויות להתעצם כעת. אם פולין לא תפסיד לפורטוגל הערב, תהיה גרמניה רק בדרג השני בהגרלת יורו 2020, ואם המזל לא יהיה לצידה היא עלולה למצוא את עצמה בסכנה של אי העפלה לטורניר. זה כבר לא תסריט דמיוני לחלוטין, ואפשר לשאול את ההולנדים אשר היו עד לא מכבר בטוחים שזה פשוט לא יכול לקרות להם. זה קרה - פעמיים ברציפות. כעת, כאשר נמצא סוף סוף המאמן הנכון, הכתומים בדרך לתחיה. עכשיו תורה של גרמניה למצוא את המאמן הנכון.

יש המחפשים סיבות נוספות לנפילה. במאמר של כריסטוף קנר בעיתון המצוין זודוייטשה צדייטונג, למשל, נטען כי יש כשל בשיטת טיפוח השחקנים בה התפארו הגרמנים עד לא מכבר. "שמו דגש על השכלה טכנית וטקטית, אבל שכחו את הבסיס. השחקנים יודעים למלא מגוון עמדות, אבל לא מתמקצעים בשום דבר. אין לנו חלוצים מרכזיים ברמה גבוהה. אין לנו קשרים אחוריים ברמה גבוהה - רק שחקנים התקפיים יותר בטבעם ממלאים את התפקיד", הוא כתב. האם יש בזה האמת? האם רבגוניות היא תכונה שלילית? זו סוגיה מעניינת לדיון פילוסופי, אך הנושא החשוב מכולם נמצא במישור אחר לגמרי.

יש לגרמניה סגל מצוין והמון כישרונות צעירים, והם צריכים לצאת לדרך חדשה, עם רעיונות חדשים, ללא משקעי העבר. הם צריכים מאמן חדש שיחליף את הדיסקט כפי שעשה יוגי לב לפני יותר מעשור. לב ייזכר כאחד המאמנים הלאומיים הגדולים בהיסטוריה בעולם, ואת מורשתו איש לא ייקח ממנו. רק צריך למנוע ממנו להרוס אותה עוד יותר, ולגרום לו לפנות באיחור את הכיסא. ואז גם האוהדים יחזרו לחייך.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק