"ההחלטה לא הייתה מתוכננת. רציתי לשחק עוד שנה אחת. יצאתי למחנה האימונים עם הפועל חיפה, אבל אז ראיתי שזה לא מסתדר ואני לא אמשיך שם, אז החלטתי שאני לא ארד לקבוצות חסרות עניין או ללאומית. בחרתי לזכור את עצמי וגם שיזכרו אותי עם הקריירה שעשיתי בליגת העל ובחו"ל. לפעמים זה לא פחות חשוב מעוד קצת כסף".
חיים מגרלשווילי הודיע בסוף אוקטובר על פרישה מכדורגל בגיל 36. המגן הספיק לשחק לאורך הקריירה בהפועל חיפה, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים, מכבי פתח תקוה ומכבי תל אביב ועשה גיחות להולנד וקפריסין. כשלושה שבועות אחרי, הוא עדיין מעכל את הפרישה. "זה לא פשוט, זה משהו שאני עושה מהיום שאני מכיר את עצמי", הוא מספר בראיון גלוי לב לוואלה! ספורט. קמים בבוקר והולכים לאימון, הכול סביב הכדורגל, סביב האימון, המשחק. הכול סביב זה. אני עוד לא יודע מה אעשה. יש כמה כיוונים, אבל הכול בא בהפתעה כי לא הייתי מוכן לשנה הזאת. אני לא ממהר לעשות דברים בלחץ, יכול להיות שאמשיך בכדורגל כי זה כן משהו שחסר ביומיום, אני רוצה לעשות משהו שאני אוהב ויהיה לי כיף כמו בכדורגל. אני רק יכול להצטער שאני לא יכול לשחק עד גיל 60, זה הכי כיף בעולם".
אתה מסופק ממה שהשגת בקריירה?
"אם היית אומר לי בגיל צעיר שזה מה שאני אעשה בקריירה, לא הייתי מאמין לך. היו הרבה קשיים בדרך, ואני גאה במה שהשגתי. אני מסופק ממה שעשיתי ולא מתלונן, אבל חסרות לי כמה נקודות שיכולתי לעשות שם יותר וזה קצת צובט לי, כמו נבחרת ישראל. כבר הייתי ברמה של נבחרת וכמה מאמנים רצו לזמן אותי, אבל בגלל שלא השלמתי צבא שילמתי על זה. לא נלחמתי על זה, חשבתי שאם אשב בבית יעשו את זה בשבילי. עשיתי טעות בצעירותי ויצאתי מהצבא, אבל הייתה לי אפשרות לבוא ולתקן. יכולתי ללחוץ ולמצוא מסלול. מכבי חיפה ניסתה, אבל אף אחד לא ידפוק בשבילך על הדלת. הייתי צריך להפעיל את כל מי שהכרתי בשביל לגרום לזה לקרות וזה משהו שאני מצטער עליו. כמה שהקריירה יפה, נבחרת זה הטופ".
בגיל צעיר האמנת שתהיה שחקן?
"עד הרגע שעליתי לבוגרים בהפועל חיפה, בכלל לא האמנתי שיכול לצאת ממני משהו או שאגיע לליגה הבכירה. מאוד רציתי להיות כדורגלן, אבל בילדים ובנערים לא סימנו אותי ורק בנוער קצת בלטתי. גיא לוי העלה אותי לבוגרים, המשחק הראשון שלי היה בבאר שבע. בכלל עליתי כקשר כנף, זה היה התפקיד שלי בנוער. באימונים תורגלתי בקישור, אבל מרוב שהיו כל כך הרבה כוכבים שעולים למעלה לא היה נעים לי וכל הזמן נשארתי מאחור לעזור להגנה. ואז יום אחד גיא לוי החליט שאשחק מגן. תבין, פעם ראשונה בחיים ששיחקתי מגן, התפקיד שבסופו של דבר עשיתי איתו קריירה. אם אני לא טועה, נג'ואן גרייב נפצע והוא זרק אותי למים. אני יכול להגיד שזאת החלטה ששינתה לי את הקריירה, בוודאות לא יכולתי לעשות את אותה הקריירה כקשר".
המעבר המוקדם מהפועל חיפה למכבי חיפה היה קשה עבורך?
"לא היה לי קשה עם המעבר כי הייתי צעיר שרוצה להתקדם ולהצליח, לא כל כך הבנתי אז את המשמעויות של מכבי והפועל חיפה כמו שאני מבין היום. בסך הכול הייתי די בהלם שמכבי חיפה צירפה אותי, בקושי עיכלתי שזה אמיתי, אפילו עכשיו יש לי צמרמורות כשאני נזכר בזה. מכבי חיפה הגדולה לוקחת שחקן מהליגה הלאומית, זה לא דבר שבשגרה. זו עונה שרק במחזור ה-13 שלה עברתי בבקרה, שתבין את ההישג שלי שבעונה כזו מכבי חיפה לקחה אותי. עשינו עונה טובה גם בגביע ובלטתי, ופתאום הגיע המעבר למכבי חיפה. לא צפיתי את זה".
אתה יודע שהקריירה שלך בחו"ל תמיד תהיה מזוהה עם החילופים המהירים של אד דה מוס.
"פעם אחת זה היה אחרי כמה דקות ממש ופעם שנייה בסביבות דקה 20 (דקות 6 ו-16 - א.ס). זה פגע לי גם בהמשך הקריירה בחו"ל. הייתה לי התחלה ממש טובה בוויטסה, במחזורים הראשונים היינו במקום ראשון והכול התחיל מעולה. ברגע שאד דה מוס התחיל להסתבך עם ההנהלה, כל הקבוצה עברה למצב רע. היה קל לו ליפול על אחד כמוני מישראל שלא מעורבב. עם השנים הבנתי שהוא קצת מטורף, שלא צריך להתייחס לזה יותר מדי. מה שכן, לפחות נכנסתי לשיא גינס (צוחק)".
אחרי התקופה בוויטסה, מגרלשווילי החל לחפש את עצמו. השאלה למכבי תל אביב, חזרה להולנד, מכבי פתח תקוה, קפריסין, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים, חזרה לקפריסין וחזרה להפועל חיפה עד לסיום הקריירה. בכל החיפוש הזה, מגרלשווילי חזר לפרוח בשנה וחצי שלו בבירה. "בית"ר זה משהו מיוחד מאוד - הרגשתי כאילו הייתי שם עשר שנים, התחברתי למועדון ולקהל", הוא אומר. "הגעתי בתקופה רעה מאוד, יובל נעים התפטר, המצב בטבלה היה גרוע. ערן לוי ואני הגענו בינואר אחרי הפסד לסכנין בבית, ואז בא אלי כהן השריף ועשינו סדרה של שמונה ניצחונות רצופים והשארנו את הקבוצה בליגה.
"אחר כך היה קיץ רע, אף אחד לא ידע בכלל אם תהיה קבוצה. חשבתי שאנחנו הולכים להתפרק, לי היה חוזה במכבי חיפה. אני זוכר את השיחות עם איציק קורנפיין ואלי כהן, רבים על כל כמה שקלים כדי שתהיה קבוצה. עד ינואר היינו כמה נקודות ממקום ראשון ואחרי ניצחון על הפועל תל אביב בבלומפילד, הקהל היה בטירוף ואלפים ליוו אותנו לכל משחק. היינו קבוצה של 1-3, האמנו שאפשר לעשות משהו גדול... ואז הגיעו הצ'צ'נים".
סך הכול תקופה שפויה.
"ממש, הכול היה רגוע. וברצינות, לא חושב שהייתה תקופה כזאת בכדורגל. אני זוכר את הבוקר הזה שהיינו באוטובוס, כולם פותחים את האינטרנט ורואים שהביאו את הצ'צ'נים ומתחילים לדבר על ההשלכות. ישר הבנתי מה הולך להיות, לא היה לי ספק. תראה, אני לא ירושלמי ופחות משפיע עליי הרחוב, אבל בקבוצה היו תשעה שחקני בית: קובי מויאל, אופיר קריאף, מתן בראשי, אריאל הרוש, עמית בן שושן, אבי ריקן, טל כחילה, חן עזריאל ושי חדד. פתאום אין קהל, שריקות בוז, רק קללות. מפסידים לבני יהודה ומאז כדור שלג שאי אפשר לעצור אותו עד המחזור האחרון, בו הגענו לסכנין למשחק נגד הירידה. זו הייתה עונה שאי אפשר לתאר אותה".
אגב, יצא לך לדבר עם סדאייב וקדאייב בזמנו?
"קצת, לא יותר מדי, הם היו סגורים יחסית. ניסיתי להבין איך הם מרגישים. קדאייב הצעיר בכלל היה מבוהל. סדאייב היה יותר מבוגר ויותר קר, אבל השני היה ילד מבוהל שלא יודע מה קורה איתו ורק רוצה הביתה. הוא מסתובב עם שומרים כל היום, נותנים גול שורקים בוז, הם לא באמת מצאו את עצמם ולא הכי רצו להיות כאן. זאת באמת תקופה הזויה, לפעמים אני לא בטוח שזה היה אמיתי".
בוא נמשיך למכבי חיפה. כל מי היה שם ונשאל עליה, אומר שקשה להסביר. גם ממך נקבל תשובה זהה?
"אבל זה נכון, קשה להסביר. נכון להיום, מכבי תל אביב ובאר שבע קבוצות טובות יותר, גם מבחינת חומר שחקנים וגם המעטפת של המועדון. הם במקום אחר. מכבי חיפה חייבת לכוון לאליפות כל שנה ובשביל זה צריכים שם לעשות הכול כדי להביא את השחקנים הכי טובים, שיוכלו להוביל ולעמוד בלחץ. אין לה כאלה היום. בתקופה שלי, היו שם הישראלים הכי טובים והזרים הכי טובים, אז היה קשה לא להיות טוב".
אבל היו שם הכי טובים: איתי שכטר, אלירן עטר, חן עזרא, עידן ורד, יוסי בניון.
"בסדר, זה כמו שהיה במכבי תל אביב, גם לה היו שנים רעות שבאו כוכבים ואף אחד לא הצליח. יש תקופות ששום דבר לא הולך, לא משנה מי משחק אצלך. באו לחיפה בשנים האחרונות זרים שעל הנייר אמורים היו להיות כוכבים. קאיו הגיע עם רקורד של כוכב, קגלמאכר, ואליינטה ועוד כל מני זרים עם שמות, אבל כנראה שכל השחקנים ביחד לא ידעו להתמודד עם הלחץ. לא כל אחד מתאים לעמוד בזה. אני מאמין שזה ישתנה מתישהו, אולי אפילו עכשיו עם אלי גוטמן. יש לי תחושה שהוא יצליח לשנות".
שיחקת אצל השריף ורוני לוי בתקופות הכי קשוחות שלהם, היום כבר אי אפשר להתנהל כך.
"ברור, הרבה מאמנים מתאימים את עצמם לשחקנים. המצב היום הוא שונה, מאמנים עושים התאמות כדי לא לאבד את חדר ההלבשה. יותר שיחות, יותר חיבוק לשחקנים, מזהים מה הולך ומטפלים בזה. מאמן היום לא יכול להתנהל כמו פעם. לשחקנים היום יש יותר כוח ותקשורת לייצר רעשים, מאזן הכוחות קצת שונה מכפי שהיה. אנשים לא מבינים מה זה חדר הלבשה, זה הדבר הכי חשוב בכדורגל. זה היה הקסם של הפועל חיפה בשנה שעברה. חדר הלבשה טוב זה הכוח הכי גדול של הקבוצה, ומאמן היום משקיע המון כדי לשמור על זה".
יש הבדלים בין השחקן הצעיר היום לעומת לפני 15 שנה?
"היום המבוגרים מקבלים אותם יותר יפה. היום הכול יותר פתוח, יותר קליל, יותר חיוכים. כשאני עליתי הייתה תקופה אחרת לגמרי, הייתי מתבייש להגיד שלום. אז גם היו עולים פחות מהנוער, היינו אז יותר מכבדים את הבוגרים. היום שחקן שעולה מהנוער מרגיש ותיק לכל דבר ועניין, יש הרבה רעש סביבו. לפני 15 שנה היו זרים יותר טובים כאן וזה כל הקטע. במכבי חיפה היינו הישראלים הכי טובים יחד עם זרים כמו קולאוטי, דירסאו, בוקולי ואז הייתה קבוצה מצוינת. זה מה שקרה בבאר שבע עם הישראלים שהתחברו לוויטור, וואקמה ואוגו. השילוב הזה מנצח".
מה לגבי מגנים? לא גדלים יותר מדי.
"זה היה ככה גם כשהתחלתי, תמיד דיברו על מחסור במגנים. צריך לעבוד ולייצר אותם כי הטבע של כולם הוא להעדיף התקפה. גם אני התחלתי מבחירה כקשר תוקף, זה תמיד מושך יותר. לא אתחיל בביקור, אני רק יכול לומר שבגדול זה עניין של עבודה וצוות אימון כולל. בחו"ל צוותים שלמים עושים את זה".
איך השתנה הכדורגל ברמה הכללית?
"זה מרגיש קצת פחות אמיתי. אז לא היית עושה דברים בשביל שיראו ויכתבו, לא היית מתעסק במסביב. היום זה קצת מצועצע, אבל זה העולם שלנו. הכול התקדם ועבר למדיה, שחקנים רוצים אחרי משחק להעלות תמונות וזה חלק מהדור החדש והקדמה. פעם היית מפסיד משחק והולך הביתה ובוכה, לא רוצה לצאת מהבית, והיום אתה קודם כל מתעד את עצמך. אני לא התחברתי במיוחד, פייסבוק אין לי בכלל. אבל אני בדעה שזה לא משנה: תן מעצמך הכול באימון ובמשחק, מחוץ לזה תעשה מה שאתה רוצה".
מי שסומן במשפחה שלכם זה בכלל אחיך עקיבא, שבלט בגילאים הצעירים במכבי חיפה.
"בלי אחי לא היה לי אופי להצליח. הוא העביר לי את האופי שלו על המגרש. היינו משחקים בשכונה, הבן אדם היה מפסיד וצורח רק עליי פעם אחרי פעם: 'מה, לא אכפת לך להפסיד? לא מעניין אותך? איך אתה מסכים לזה?" ובאמת הייתי אדיש, עד שלאט לאט קיבלתי את האמוציות שלו והתחלתי כל יום לשחק ורק לרצות לנצח. קיבלתי את הטירוף והשיגעון שלו. הוא קיבל החלטות לא טובות בקריירה ונתקע בלאומית הרבה שנים, וכשנתקעים שם קשה לחזור לליגת העל. אבל הוא היה מאוד מוכשר. לפחות יש לו סיפוק מהקריירה שעשיתי, הוא יודע שיש לו חלק בה".
