כבירת הנגב: הספר שהוא מזכרת לאוהדי הפועל באר שבע. השאלה אם לכל השאר

לספרי ספורט יש נטייה לצאת לאור אחרי אירועים גדולים, ולפיכך לא מפתיע שלאחר שלוש זכיות רצופות, גם הפועל באר שבע זוכה להנצחה. "אלופים - הסיפור המופלא של הפועל באר שבע", שכתבו אבינעם פורת, עדי גולד ועמיר רפפורט, הוא ספר המתאר את מסעה של הקבוצה משנות ה-50 ועד היום. כמו יומני זיכרונות אחרים בז'אנר ("אני אוהב אותך בית"ר", "מכבי תל אביב - מאה שנים ראשונות" ועוד), גם זה בולט בגודלו ומוגש בכריכה קשה, כאומר: אני כאן, על המדף, ואתם תמיד תזכרו את זה.

חוק לא כתוב בעולם הספרות הוא שמרכיבי ספר הם כמו יין - ככל שהם עשויים ממידע "ישן" יותר, טעמם טוב יותר וכשהם חדשים הם פחות מוערכים. לא במקרה יוצרים מתייחסים בחשדנות לחידושים טכנולוגיים - פייסבוק, למשל, לא יוצגה כמעט בכלל בספרים בעשור הראשון לקיומה ורק עכשיו, לאחר שתקעה יתד בתרבות הגלובלית, היא מתחילה להתקבל כקונצנזוס גם בתחום הזה. בהקשר של "אלופים", הרי שהטריגר לצאתו של הספר הוא התבססותה של הפועל באר שבע בצמרת ליגת העל וזכייתה בשלושה תארי אליפות רצופים, וכדי להבליט זאת הוא עוסק בחלקו הראשון דווקא בשנים האחרונות וה"חדשות" של המועדון. זה מה שגורם לו להרגיש יותר כמו סקירה ארוכה וחסרת נשמה ופחות כמו ספר שצריך לפלוש אל הנפש. החלק הזה נוגע בשושלת מכהנת, ואף על פי שיש חובה לעשות זאת, לא בטוח שהבחירה לשים את הפועל באר שבע 2015-2018 כאקספוזיציה היא הנכונה.

חשבו על זה כך: האם בעתיד יהיה איזשהו ערך לנוכחותם של תומאש פקהארט, דן אינבינדר או וובה בראון ב"אלופים"? מדוע הם מקבלים במה בולטת יותר מזו שקיבלו רפי אליהו ומאיר ברד? האם בעוד 10 ו-15 שנים, כשאוהד יציץ במבט נוסטלגי הוא יתייחס אל השחקנים הללו? העדכניות המוגזמת היא האויבת הגדולה של "אלופים", משווה לו מראה של פרויקט מיוחד לפתיחת העונה במקום שער לסקירה ההיסטורית של מועדון מפואר. יותר מכך, מי שאינו אוהד הקבוצה ויחזיק את הספר, יבחר כפי הנראה לדלג על 95 העמודים הראשונים כדי להגיע לקצפת: הסיפורים היפים והנוסטלגיים המקיפים את הפועל באר שבע.

ובכל זאת, הסקירה של פורת (אחיו של היסטוריון הקבוצה אריה, שרוב מהחומרים בספר הורכבו מהאוצר הארכיוני שלו), עמיר רפפורט (בנו של אריה) וגולד יפה ומקיפה. דרך תמונות וסיפורים הם מציירים פרופיל של מועדון, שהקסם שבו טמון בהיותו הפכפך ומתוסבך. מהרגעים הראשונים לקיומה נלחמה הפועל באר שבע על מקומה בדברי הימים של הכדורגל הישראלי. מאז ומתמיד הייתה מוקפת במלחמות, באינטריגות וברגשי נחיתות. ל"זרים" היה קשה להיכנס בשערי הנגב, וכדוגמה מביאים המחברים את מינויו של אברהם מנצ'ל למאמן הקבוצה ב-1969. "בעקבות ויכוח בינינו, הוא השעה אותי לשלושה חודשים", סיפר מוריס הנגבי, "אני לא הייתי היחיד שלא הסתדר אתו. כמוני היו רבים אחרים. היינו זקוקים למאמן אבהי, לא לאחד מתנשא".

סיפור זה הוא רק חוט בפסיפס הסבוך המרכיב את הפועל באר שבע. בספר ניתן למצוא אנקדוטות נוספות רבות, חלקן מוכרות ואחרות פחות. כך, לדוגמה, אלון בן דור המספר על הימים הקשים שחווה כשרעייתו נילי נחטפה במטוס אייר פראנס לאנטבה, או החיפושים אחרי שלום אביטן לפני חצי גמר גביע המדינה ב-1984, שבסיומם נמצא במיטתה של ריימונד אבקסיס בה היה מאוהב. ככל שנוקפים העמודים, כך ניתן לגלות עוד ועוד ראיונות ורגעים מרגשים, מצחיקים, עצובים ודרמטיים, כמו הסטירה של אביטן לוויקטור אוחיון ב-1983, שבעקבותיה הוצא החלוץ ממשחק ההפסד לבית"ר ירושלים. "הוא חושב שכאן טקסאס?" זעקה בעיתון הכותרת (עם א' במקור) מפיו של המאמן אליהו עופר.

ההישג של הקבוצה הנוכחית של הפועל באר שבע, על מנהליה, מאמניה ושחקניה, מתעצם עוד יותר ככל שמבינים כמה קשה היה לייצב את המועדון הזה, שנע סביב כל כך הרבה יצריות. כמובן שבאר שבע חוותה לפני כן את אותן שתי אליפויות בשנות ה-70 וזכתה לעדנה מחודשת בימי אלי גוטמן בשנות ה-90, אבל על פי רוב הספינה הזו היטלטלה מסיבות שקשורות בה וגם כאלה שלא. אם עוד קודם הפיכתה של באר שבע לכוח קבוע בצמרת ליגת העל לא הייתה מובנת מאליה, הקריאה ב"אלופים" רק מחדדת את הנקודה הזאת.

בסיכומו של דבר, את "אלופים" ניתן לחלק לשניים. ה"ספר" הראשון מיועד בעיקר לאוהדי הקבוצה, השני כבר נכתב עבור אוהדי כדורגל גלובליים, כאלה שפשוט מייחלים להמשך הלבלוב של ספרות הספורט שהתפתחה פה בשנים האחרונות והוציאה לנו כל כך הרבה מזכרות יפות.

הוצאת ארומדיה ישראל, 295 עמודים