"אני טעות מהלכת", אמר בסרט הדוקומנטרי אודותיו, שראה את אוויר העולם בשנה שעברה. אבל טעויות לא יכולות להלך רק ביחס לעצמן - הן הולכות ביחס למי שפעם היית, למי שרצית להיות, למי שאתה כעת, למי שכולם חשבו שאתה יכול להיות. על פניו, קני אנדרסון, שחוגג היום (שלישי) את יום הולדתו ה-48, הוא לא טעות בשום צורה: היתה לו קריירת NBA ארוכה ולא רעה בכלל, הוא הרוויח למעלה מ-63 מיליון דולר, בילה עם שלל נשים ועשה חיים משוגעים. אלא שהיה גם צד שני: קריירת ה-NBA הארוכה ולא רעה בכלל היתה כישלון ביחס לציפיות הבלתי אפשריות ממנו, את 63 מיליון הדולרים שהרוויח איבד ונאלץ להכריז על פשיטת רגל, וכן, הוא בילה עם נשים, אך הבילויים הללו הביאו איתם שמונה ילדים מחמש נשים שונות, וכן, הוא חגג ועשה חיים משוגעים, אך האלכוהול, שהיה לאחד מחבריו הטובים ביותר, גם תפקד על תקן שד פנימי שחיבל פחות או יותר בכל דבר שעשה.
זה לא אמור היה לקרות ככה, אבל קני אנדרסון יודע שעוד לא מאוחר מדי. כעת, כל מה שהטעות המהלכת רוצה בחייו החדשים זה להכות על חטא, להתחיל מחדש - והפעם, ללא טעויות.
בדיעבד אפשר להצביע על שני רגעים מכוננים שאמנם התרחשו בילדותו של קני אנדרסון, אך ליוו אותו גם בבגרותו וליוו אותו, ככל הנראה, כמו צל, בכל החלטה נכונה ולא נכונה שקיבל, בכל כדרור של כדור. כשהילד שנולד בקווינס שבניו יורק היה בן שמונה, עבר התעללות מינית על ידי גבר מהשכונה; שנתיים לאחר מכן, היה זה מאמן כדורסל שתקף אותו מינית. כל העצב, הכעס, האומללות שחש בעתיד נבע מצמד הרגעים הללו, כך טען.
על התקיפות המיניות לא סיפר לאף אחד עד 2013, כשמונה שנים לאחר משחקו האחרון ב-NBA. רק אז, ככל הנראה, הרגיש מספיק בנוח כדי לגלות פגיעות, כדי להבין שהצעד הראשון בריפוי פצע הוא לאוורר אותו. כילד, כנער, זרק את הטראומות הללו עמוק בתוך הארון, שאף אחד לא יראה. "זה יכול להרוס ילד מבחינה נפשית, אבל לי זה לא קרה", התעקש ואמר ל"ניו יורק פוסט". הפכתי לכדורסלן מצליח, זה מה שכיסה את זה. אבל מה אם לא הייתי? מה אם הייתי אדם פשוט מהרחוב?" התהייה הזו לא באמת רלוונטית - פצע הוא פצע הוא פצע, וכמו שקני אנדרסון תוהה מה היה קורה אילו לא היה כדורסלן מצליח, הוא יכול לתהות מה היה קורה אם לא היה עובר התעללות מינית מלכתחילה: האם היה היום חבר בהיכל התהילה? האם לא היה צריך לצאת לשקם את חייו? האם היה כוכב של סרט דוקומנטרי שמשרטט סיפור סינדרלה עם סוף טוב, ולא של סרט שעוסק בעיקר בשדים, בנפילות, במה שיכול היה להיות?
את הנסיקה מעלה החל כבר בגיל 8. בניו יורק, כדורסל רחוב אולי לא יותר חשוב מכדורסל מקצועני, אך יש לו מעמד נוצץ לא פחות, מיתי הרבה יותר, המקום בו אגדות נולדות, בו לעתים אגדות גם מתות בלי שזכו להגשים את עצמם. השמועה על עילוי חדש התפשטה במהירות ולפתע קני אנדרסון הצעיר הפך לילד פלא, כזה שמושך סקאוטים למשחקים שלו בכיתה ו', כזה שמופיע על שערים של מדורי ספורט בגיל 14. להיות ילד פלא בשנות השמונים אמנם הרבה יותר פשוט מלהיות ילד פלא היום, עם האינטרנט והרשתות החברתיות, אבל זה לא שקני אנדרסון משך תשומת לב באיזו עיירה נידחת בארצות הברית, אפילו בעיר תעשייתית עם כמה מיליוני אנשים. לא. הוא עשה זאת בניו יורק, בירת התקשורת של העולם, מכה של הכדורסל, וזה לא פחות גדול מיוטיוב ואינסטגרם. נערים רבים בוודאי היו קורסים תחת הלחץ - למעשה, נערים רבים קרסו תחת הלחץ, אך עבור אנדרסון שיחקו שני דברים עיקריים: הוא היה מוכשר מרובם ונואש מכולם. כדורסל היה כרטיס היציאה מהכלא, הדרך היחידה בה יוכל להצליח בחיים, בה יוכל להציל את עצמו ואת אמו העניה (את אביו לא פגש עד שהיה כוכב NBA מפורסם).
"התייחסתי אל קריירת התיכונים שלי כעבודה", אמר כשהיה בן 18. "ידעתי שאני צריך להתאמן מדי יום, לא יכולתי לפספס אימון כי אני מנסה לחסוך כסף לאמא שלי. ידעתי שאם לא אשיג מלגה, לא אלך לקולג'". הוא השיג, כמובן, אך עוד קודם לכן השיג דברים חשובים לא פחות: נניח, להיות השחקן היחיד בהיסטוריה שלא עונה לשם לו אלסינדור (או קארים עבדול ג'באר) שנבחר ארבע פעמים שונות ל"אול-אמריקן" של מגזין Parade (מייקל ג'ורדן, למשל, עשה זאת פעם אחת, קובי בריאנט פעמיים, לברון שלוש), או להיות השחקן הראשון בהיסטוריה שנבחר ל"אול-סיטי" בניו יורק ארבע פעמים שונות. תארים אישיים נערמו בקצב מסחרר כמעט כמו קצב הכדרור של הרכז התזזיתי, שקבע שיא כל הזמנים עם 2,621 נקודות בקריירת התיכונים שלו - שיא שהחזיק עד 2004, אז הגיע סבסטיאן טלפייר ושבר אותו. עיתונאים מקומיים נשבו בקסמיו, שילוב מהפנט של מה שיש כרגע ומה שעשוי להיות בעתיד. "הנער בן ה-16 לא ממש שולט במשחק כמו שהוא מעשיר אותו", נכתב עליו ב-1986 ב"ניו יורק טיימס". "הזריקה שלו, אותה הוא מוציא מצד הראש שלו, עם הפה פתוח לגמרי, רכה כמו נוצה, אבל הכדרור ויכולות המסירה הן שמפרידות אותו מכל היתר".
בכתבה ההיא צוטט גם סקאוט ניו יורק בשם טום קונצ'לסקי, שראה אלפי נערים, אך מעולם לא ראה מישהו כמו קני אנדרסון: "יש אולסטארים ב-NBA שלא מיוחדים כמוהו. הוא מתמודד עם היריבים שלו כמו בובות". את יכולות המסירה של אנדרסון, השווה קונצ'לסקי לאלה של לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, בסך הכל שניים מהמוסרים הטובים ביותר שאי פעם נראו. אנדרסון שמע וקרא את הדברים האלה, כי לא יכול היה לברוח מהם. הוא ידע מה מצופה ממנו, אך לא פחות חשוב - ידע מה היה מצופה מנערים שקדמו לו ולא הגיעו לשום מקום. הוא הכיר את אינספור הסיפורים על ילדי הפלא שעלו לגדולה לרחוב ומתו ברחוב; את אלה שבסופו של דבר העדיפו את הסם על פני הכדור; אלה שלא הצליחו לעשות את המעבר ל-NBA. "אני לומד התרסקויות", אמר ל"ספורטס אילוסטרייטד". "תמיד רציתי לדעת איך שחקן בפסגה צונח. ראיתי אגדות בפארקים, חבר'ה שהיו מסוגלים לשחק עם כולם, ולא לקחו את זה לשום מקום. תמיד חשבתי שאני לא היה כזה".
כל המכללות הגדולות ניסו לפתות את הרכז הטוב ביותר בתיכונים, אך רק ג'ורג'יה טק הצליחה, משום שלשם אמא של קני אנדרסון רצתה שיילך. אחרי שנתיים מצוינות מבחינה אישית (בשנייה העמיד ממוצעים של 25.9 נקודות, 5.7 ריבאונדים, 5.6 אסיסטים ו-3 חטיפות למשחק) נבחר במקום השני של דראפט 1991 על ידי ניו ג'רזי וזכה לשוב ולהתחיל את הקריירה המקצוענית שלו בניו יורק. הפתיחה היתה קשה: אנדרסון שימש כמחליפו של מוקי בליילוק, קיבל 17 דקות לערב ורשם את אחוזי השדה הגרועים ביותר בקבוצה (39%). לאחר שבליילוק עזב והמאמן ביל פיץ' התחלף בצ'אק דיילי האגדי, קיבל את המפתחות לקבוצה והראה שהוא ראוי להם, עם שנים מצוינות שהפכו אותו לאחד הרכזים הטובים בליגה, כפי שאמור היה להיות. בעונתו השלישית נבחר למשחק האולסטאר - בפעם הראשונה וגם האחרונה בקריירה - אחרי עונת שיא של 18.8 נקודות, 3.9 ריבאונדים ו-9.6 אסיסטים למשחק (רביעי בליגה), שכללה בין היתר גם שלושה טריפל דאבלים ומשחקים של 45 נקודות ו-14 אסיסטים מול דטרויט ו-42 ו-12 מול וושינגטון.
לכאורה, כל תשומת הלב שקיבל כילד וכנער ושיעורי הבית שעשה על האנשים שכשלו, היו אמורים להכין אותו לרגע הזה. אלא שבדיעבד, החזרה לניו יורק כמיליונר צעיר (החוזה הראשון עליו חתם ב-1991 עמד על 14.5 מיליון דולר לחמש שנים) ככוכב NBA של ממש, לא עשו עמו חסד. אנדרסון שב אל הרחובות בהם עלה לגדולה, וכשאנשים שפעם הכיר ביקשו כסף, לא יכול היה לסרב, בין אם היו מהמשפחה הקרובה, הרחוקה או לא היו מהמשפחה כלל. "הייתי נדיב", אמר ל"וושינגטון פוסט". "לא אמרתי לא. אנשים צלצלו אלי, בוכים, זה היה קשה". רואי החשבון ייעצו לו דבר אחד וקני אנדרסון עשה דבר אחר. "רצינו שהילדים והנכדים שלו לא יצטרכו לדאוג מכסף, רק שיילך לפי הכללים שלנו", אמר אחד מהם, "אבל הוא היה נדיב בצורה מגוחכת". מלבד הכסף שחילק לאחרים, היה גם המון כסף שהוציא על מכוניות יוקרה - בנקודת זמן מסוימת היו לו למעלה מעשר - ובאופן כללי, קני אנדרסון לא רצה להיות זהיר ומחושב; כל החלומות שלו כילד עני ברחובות קווינס מתגשמים, אז למה לא ליהנות מזה?
האמת היא שקריירת ה-NBA של אנדרסון היא הדבר הכי משעמם בסיפור שלו: במקום להיות אגדית היא היתה סבירה בלבד (ממוצעי קריירה: 12.6 נקוודות, 3.1 ריבאונדים ו-6.1 אסיסטים למשחק), לא התרסקות, חלילה, אבל גם לא קרוב אפילו למיצוי כלל הפוטנציאל שלו, בין היתר בשל חיבה לנשים ואלכוהול. אף שנאסר עליו, היה נוהג לשתות בלילות שלפני משחקים. "אלה היו חלק מהשדים של לעבור התעללות", אמר ל"ניו יורק פוסט". "התחלתי לנצל את התהילה שלי. הייתי קני אנדרסון, אנשים נתנו לי לעשות מה שרציתי והכל יהיה בסדר. בנוגע לרדיפה אחר נשים, כשאתה עובר התעללות אתה מנסה להגן על האגו שלך, 'אני משיג את כל הבנות, השגתי את כל הנשים'. שתיתי, ביליתי, אם הייתי ממתן את חלק מהדברים האלה הייתי מצוין'". אלא שהוא לא מיתן, ואחרי כל האלכוהול והנשים הגיעה תקופת דיכאון כל כך קשה, עד שהיה נועל את עצמו בחדר ולא יוצא החוצה. עד כדי כך אפל היה העולם שהקיף אותו.
מהנטס נשלח לשארלוט, והיו גם קדנציות כרכז ראשון בפורטלנד ובוסטון, לפני שהפך לשחקן מחליף בסיאטל, ניו אורלינס, אינדיאנה, אטלנטה והקליפרס. את הנעליים תלה עם סיום עונת 2004/05, אך למען האמת, פחות או יותר באמצע הקריירה שלו הבין שהוא לא ממש נהנה כפי שאמור היה. "לא הייתי שמח, אפילו לא ידעתי מהי שמחה", סיפר לאתר Mashable. "אתה לא יודע מי בצד שלך, כי יש המון עלוקות והמון אהבה מזויפת. שיחקתי כדורסל אבל כבר לא חייכתי, ואז הבנתי שמשהו לא בסדר". עם תום קריירת ה-NBA התגלגל לז'לגיריס קובנה לעונה אחת, אך לא באמת היה יכול להתרכז בכדורסל או בחיים בזמן שאמו הלכה לעולמה. יחסיו עמה עם היו סבוכים, אך בכל הזדמנות דאג להדגיש שחי, שיחק והתקיים קודם כל בשבילה. "המשפחה יכולה להיות האויב הגדול ביותר שלך", אמר בראיון באוסטרליה. "אמא שלי, שתנוח על משכבה בשלום, בזבזה הרבה מהכסף שלי, אבל היא אמא שלי. היא רצתה לחיות חיים נטולי דאגות, ויכולתי להעניק לה את זה במשך 20 שנה".
הכסף שנתן לאמו היה שום דבר לעומת הכסף שהוציא על מכוניות (כ-75 אלף דולר בשנה רק על ביטוח ותחזוקה), על הדירות שהיו בבעלותו ובעיקר על דמי מזונות. לאורך השנים הביא לעולם שמונה ילדים מחמש נשים שונות וב-2005, השנה בה סיים את קריירת המשחק שלו, השנה בה אמו הלכה לעולמה, נאלץ להודיע על פשיטת רגל, אף שצבר למעלה מ-63 מיליון דולר במהלך תקופתו ב-NBA. כעת הוא נשוי בשלישית ומנסה לשמור על קשר טוב עם כל חברי המשפחה, במידות שונות של הצלחה. ב-2006 טענו שתי נשים שהפסיק לשלם להן מזונות, אף שחוזהו בז'לגיריס קובנה (אותו הסתיר מהן, לטענותיהן) אמור היה להכניס לו כמיליון דולר בעונה. על פי מסמכי בית המשפט, אנדרסון הוציא באותה תקופה 41 אלף דולר בחודש רק על עצמו, בעוד שהיה חייב כמיליון דולר לנושים ונשים. אשתו השלישית והנוכחית, נטשה, טענה שצריך היה להגיע לקרקעית כדי לעשות שינוי בחייו. "הוא נשמה פגועה ואבודה", אמרה בסרט הדוקומנטרי Mr Chibbs, שעקב אחרי עלייתו ונפילתו.
ומתוך הקרקעית הזו, קני אנדרסון הבין שעליו לעשות שינוי מהותי בחייו. הוא עבר להתגורר בפלורידה, הנחה אינספור סדנאות כדורסל לילדים, השתתף באירועי התרמה ואימן במספר בתי ספר, כולל בתיכון יהודי בפלורידה - עבודה אותה איבד ב-2013, לאחר שנתפס נוהג בשכרות. אלא שגם מזה הצליח להתאושש ולהחזיר את חייו למסלול הנכון. בחודש שעבר מצא עבודה חדשה, כמאמנה של אוניברסיטת פיסק שבנשוויל, ועל אף פשיטת הרגל, הוא נוהג בקדילק, מתגורר בבית גדול וחי חיים של אדם בעל אמצעים. "מעולם לא נגמרו לי הבעיות, ומעולם לא האשמתי אף אחד בהן", אמר ל"ניו יורק דיילי ניוז". "נכשלתי. נכשלתי בנישואים. נכשלתי כאבא. אבל כישלון לעתים יכול להיות חיובי, הוא מאפשר לך לראות מה אתה צריך לעשות. אני רוצה לקום בבוקר וללכת לעבודה ולהיות מאושר. יכול להיות לך את כל הכסף בעולם ועדיין תהיה אומלל. אני הייתי אומלל בהרבה מהזמן שלי ב-NBA".
הוא לא מצטער על הדברים שלא השיג, לא מצטער שלא זכה לעמוד בציפיות של אחרים, שלא הפך לאגדה של ממש, כי אלה לא הדברים החשובים בחייו החדשים של קני אנדרסון. מה שחשוב הוא להיות אדם טוב יותר, אבא טוב יותר, בעל טוב יותר, שחקן עבר שמסוגל להזהיר שחקני עתיד שלא ייפלו לאותם בורות אליהם הוא עצמו נפל בשעתו. "כדורסל זה קל", אמר בסרט הדוקומנטרי אודותיו, "החיים הם אלה שקשים".
nimrodofran@walla.co.il
