ילדה בת 6 עם רגלי איילה ארוכות ודקות, חזקות ושריריות, בריצה קלילה בגינה הציבורית, משחקת תופסת עם אבא שלה, טסה מצד לצד. כל הילדים מתרוצצים, כולם קופצניים ותזזיתיים, אבל הזריזות שלה בולטת לעין. הצעדים גדולים. מהירות הרגליים חריגה. התנועה שלה קולחת, קלה, מהפנטת, היא רצה ומרחפת. לא צריך סטופר, לא צריך למדוד זמנים, לא צריך השוואות, מספיק להביט בה כדי להבין שיש פה ילדה עם נתונים פיזיים נדירים. האבא די אתלטי, האמא הארוכה והדקיקה חובבת ריצה, ונראה שהילדה בת המזל הצליחה לקבץ בתוכה רק את הגנים המובחרים ביותר מהצמד.
אחר כך, במתקנים בגינה, מתברר שהיא גם גמישה. חזקה. קואורדינציה טובה. קופצת גבוה, בלי פחד. בביטחון. עושה בנונשלנטיות פעולות שילדים בגילה לא מעזים, בוודאי שלא מסוגלים. שולחת רגליים וידיים קדימה ומזנקת כמו פנתרה, כמו סימון ביילס על המקבילים המדורגים. הכל נראה כל כך טבעי, בלי מאמץ, אלה דברים שאי אפשר ללמד. יש לה את זה. הדבר האחרון שאפשר להגיד עליה זה שיש לה שריר קצר. מה ייצא ממך ילדה?
הראש של חובב הספורט מביט בה בהערכה גלויה, עוקב אחריה בהערצה, תוהה איפה זה יכול להיגמר. היא קצת גבוהה מדי להיות מתעמלת, נמוכה מדי לכדורעף. אולי כדורגל, או כדורסל, אולי היא טובה מדי בשביל לבזבז אותה על ענפים קבוצתיים. לאיפה נשלח אותה? לטניס? מה כדאי? איפה יידעו פה לנצל אותה הכי טוב, להוציא ממנה את המיטב? ג'ודו? "היא טובה בכל מה שהיא עושה", אומר לי האבא בצניעות, מנסה שלא להתרברב, שלא לפתוח עין, "אבל תאמין לי, אתה לא יודע כמה היא מהירה, עוד לא ראית כלום. חכה שהיא תוריד את הסנדלים". רק ריצה, הוא טוען, רק ריצה. הילדה סילון.
הוא לא יהיה מהאבות הלוחצים, לא ידחוף אותה בכוח לשום חוג, לשום מסגרת, לא אכפת לו במה תבחר, רק שתהיה שלמה עם עצמה, שתגשים את עצמה, שתיהנה. מצדו שתלך לבלט, ריקוד מודרני, או סתם לחברות, לג'ימבורי, שתשב ותצייר עם סבתא אחרי הצהריים, בכיף. חובב הספורט, כמובן, מסרב לקבל את זה. "הילדה עילוי פיזי", הוא אומר לאבא, "תרשום אותה למשהו, עכשיו. חבל, זה בזבוז". אבל הפרצוף של האבא מתעקם. לאן הוא כבר ירשום איתה? לחוג אצל מני במתנ"ס? בידיים של מי הוא יפקיד אותה, שלא לומר יפקיר? לא מספיק יום שלם במערכת עם אנשי מקצוע שחוקים וממורמרים?
אם היינו בסרביה. או בשבדיה, או בגרמניה, או בארה"ב. או בכל מקום שבו יודעים להעריך ספורט. הרי זה הזמן לרשום אותה לאקדמיה. איש מקצוע אמור ללוות את ההתפתחות שלה. חבל על כל רגע. אתה מדמיין את האופציות שיש לילדה כישרונית בקרואטיה, למשל, את חוגי הילדים המקומיים בהתעמלות, בכדורגל, באתלטיקה. אתה מדמיין את התשוקה של האבא הקרואטי לספורט, את הגאווה שלו בספורטאים המקומיים, הוא רק חולם שהיא תהיה עוד חוליה בשרשרת מפוארת. כמו האבא במשפחת ולאשיץ', שהילדה קופצת לגובה נערצת, והבן ניצח השבוע את ריאל מדריד.
אבל הילדה מלכתחילה לא רוצה להיות ספורטאית. אלה לא גיבורי התרבות שלה. זה לא בוער בה. מה מעניין אותה השטויות האלה? לילדים היום יש אין סוף אופציות, הספורט נאלץ להתחרות עם אלף אטרקציות אחרות, למה שהילדה בכלל תרצה לעסוק באתלטיקה? איפה בתרבות זה מוטמע כענף עילי? מה אמור לפתות אותה?
יותר מזה, איך ההורים אמורים להתלהב לשלוח את הילד דווקא למסגרות ספורט? כמה הורים בישראל התבשרו השבוע על מינויו של שינו זוארץ לתפקיד יו"ר ההתאחדות, והרגישו שהענף בידיים טובות, שהוא בדרך הנכונה, ששם כדאי להשקיע את העתיד של הילד? כמה הורים צפו השבוע בגביע ווינר, במשחקים הזניחים בבית מכבי, עם הזרים הלא מוכרים, והרגישו דחף לנסות להפוך את הילד לכדורסלן?
חובב הספורט מדמיין את הילדה על הפודיום במשחקים האולימפיים, מככבת מול אצטדיונים מלאים, מגשימה את עצמה ומוציאה מעצמה את המיטב, אבל האבא המודאג, הריאלי, הוא סקפטי. אלה הם הנזקים של שנים של יחס ציני לספורט, של אווירה שלילית וכותרות שליליות, עם תמהיל קטלני של כישלונות ועסקנות. "עזוב אותי", אומר האבא, "שתרוץ בשביל הכיף שלה", הוא מוסיף, "אני מאחל לבת שלי קצת יותר מהבינוניות הזאת", הוא אומר, בזמן שהיא חולפת על פנינו בטיסה.