פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אבל המפלה שלי היא לא המפלה שלו: על השבוע הקשה של רונאלדו

        מה עובר לרונאלדו בראש בזמן הדעיכה ביובנטוס, ומה זה אומר על מודריץ' וסלאח? למה הפתיחה האדירה של ליברפול רק מלחיצה את אוהדיה, ואיך נבחרת הכדורסל קיבלה חיבוק במקום סטירה? פז חסדאי על אירועי השבוע

        שחקן יובנטוס, כריסטיאנו רונאלדו אחרי שספג כרטיס אדום (AP)
        הוא פגיע? רואה מה שכולם רואים? איך העולם נראה מבעד לעיניים שלו? רונאלדו (צילום: רויטרס)

        1. רונאלדו

        מה עובר לרונאלדו בראש? איזה סיפור הוא מספר לעצמו? הוא מרגיש את הסוף? את הדעיכה? הוא חושש, חרד? לחוץ, מתוח? יש לו בכלל רגשות כאלה? אומר לעצמו שכלום לא הולך לו, או שהוא בטוח שאוטוטו הכל יסתדר והוא יתחיל לכבוש מלא שערים ויחזור לעצמו? יש בו ספקות, פקפוקים עצמיים? הוא מתחרט? תוהה אם הוא עשה טעות במעבר ליובנטוס? הוא פגיע? רואה מה שכולם רואים? איך העולם נראה מבעד לעיניים שלו?

        התחושה היא שהוא סובל/נהנה מכזאת הפרעת אישיות, שהוא כזה נרקיסיסט, שכלום לא נוגע בו. התחושה היא שהוא בכלל לא מתעסק בתחושות, אלא משנן לעצמו מנטרות וקלישאות של ראיונות אחרי משחק: אמשיך לעבוד הכי קשה שאפשר, זה בסוף יגיע. התחושה היא שהוא מסתכל על עצמו במראה, ויודע שהוא הטוב מכולם, עדיין. יודע שהוא הכי טוב, והכי יפה. ביטחון עצמי, שמגובה בהישגים, במספרים, בקמפיינים.

        אבל הנסיבות, על המגרש, מכרסמות. הוא לא כובש מספיק. פתאום מורחק, מקבל אדום. סובל מחוסר מזל, אולי אפילו חוסר כבוד. משהו לא זורם. הוא בלופ שלילי. זה מצליח לגעת בו? עד כמה הוא חזק? מישהו באמת חושב שהוא גמור? שהוא לא יחזור לעצמו?

        שחקן ריאל מדריד לוקה מודריץ' (רויטרס)
        קצת עייף, וזה נורמלי. מתקשה לשחזר את השיא, וזה טבעי. לא כולם רונאלדו. מודריץ' (צילום: רויטרס)

        במקביל, לוקה מודריץ' ומוחמד סלאח, שני השחקנים הנוספים שמועמדים לכדור הזהב, גם הם קצת מתקשים. שניהם כמובן עדיין כדורגלנים נהדרים, עם פתיחת עונה לא רעה, אבל לא בטוח שהם יכולים לשחזר את השיאים שלהם, לא בטוח שהם עומדים בסטנדרטים המצופים מהם. או לפחות, בסטנדרטים שהציבו כדורגלני השנה הקודמים. נראים קצת עייפים, וזה נורמלי. קצת שחוקים, אבל ברמה אנושית. כלומר, הדעיכה שלהם - לא רק שאין בה את הדרמה והעוצמות של זו של רונאלדו - היא מתקבלת על הדעת. היא סבירה ומובנת. הרי אי אפשר להמשיך לככב כל כך הרבה זמן רצוף, להיות ב-100 אחוז שלך כל הזמן.

        זה פשוט המעמד שגדול עליהם. נעליים עצומות למלא. כשאומרים שיום יבוא ונעריך עד כמה חזקים היו ליאו מסי ורונאלדו - כמה עונות ברציפות הצליחו להחזיק בטופ, בלי מעידות, עם מספרים בלתי אפשריים, עם תפוקה עקבית - ניזכר ברגעים האלה של סלאח ומודריץ'. טובים, מצוינים, אבל לא רונאלדו ומסי. רונאלדו ומסי יש רק אחד. שנה טובה, אשרינו שזכינו.

        רוברטו פירמינו שחקן ליברפול (רויטרס)
        בואו נירגע, הכל כל כך שביר. פירמינו (צילום: רויטרס)

        2. ליברפול

        אני בעד ליברפול, אוהד של ליברפול, מת על ליברפול, מת שתצליח, אבל הפתיחה הזאת מפחידה, מערערת כל אוהד. הכדורגל טוב מדי. מאזן מושלם בליגה, ניצחון על טוטנהאם בחוץ, ואחרי זה פריס בבית, 2:3 - איזה יום עבר עליי. זה קצת יותר מדי. חייבים להירגע.

        זו אופוריה מסוכנת, אבל אי אפשר שלא להיסחף. זה היה ניצחון של כדורגל משמח, שממלא את הלב, בתקוות. לא סתם כדורגל מלהיב, אלא אירוע שבגללו בכל אירופה (או לפחות באסיה ובמדינות ערב) ליברפול מריחה כמו סיפור, כמו ה-סיפור, האטרקציה המרכזית. קבוצה עם הילה מיוחדת (לא מרגשת!), הרגשה של עונה בלתי נשכחת, שצריך לחיות בה כל רגע, להתמסר.

        הבעיה היא שאוהד ליברפול ותיק, כזה שחווה על בשרו את הימים הטובים, סובל ממאבקים פנימיים בין כוחות מנוגדים. מצד אחד, ההיסטוריה המפוארת. המסורת, הגאווה, אנפילד. הכוחות המיוחדים, הביטחון, הגנום הליברפולי. הכל מפעפע בו. מצד שני, עשורים של בינוניות. ההחלקה ההיא. מפחי נפש, חרדות. פחדים, לחצים. צלקות שנצרבו בקיבה.

        מה שקורה באנפילד נראה כל כך חיובי, שהחרדה מעין הרע משתלטת. ליברפול כל כך נוכחת בחייו של אדם, שהוא מאבד היגיון ונסחף למחוזות של מנחוסים. מעטים הדברים שמניבים רמה כזאת של לחץ. מעטות ההצלחות בחייו של אדם שיגרמו לו להרגיש שפותחים עליו עין.

        עכשיו, על פניו, הדאגה היא ברורה: על פניו, הניצחון על פ.ס.ז' פותח את התיאבון על ליגת האלופות, ומסיח את הדעת מהליגה, אוי ואבוי. על פניו, הם עלולים להגיע נפוחים ושאננים מול סאות'המפטון, אוי ואבוי. אבל האמת היא שהדאגה היא יותר מורכבת. אוהד ליברפול ותיק - עם לב שהתקהה עם השנים, ופתאום מרגיש אותו שוב פועם - יודע שהוא לא יעמוד בעוד מפלה. הוא רואה שזה עומד להתפוצץ, ולא יודע לאיזה כיוון. הסיוט רק התחיל.

        עודד קטש, מאמן נבחרת ישראל (אתר רשמי , אתר פיב"א)
        הכל שידר הפסד. האווירה, הסגל, הפציעות. תחושה של ויתור מראש, אמירות נרפות ופנים רפויים. נבחרת ישראל (צילום: אתר פיב"א)

        3. נבחרת הכדורסל

        כנראה שאני מבוגר מדי אם עובר לי בראש המשפט "אני זוכר ימים בהם נבחרת הכדורסל ניצחה בקלת את גרמניה וגיאורגיה", אבל מה לעשות, זה נוכח. כבר הרבה זמן שני הפסדים לא התקבלו בכזאת חמלה והזדהות. זה הרגיש כמו חיבוק של רחמים, לילד הבעייתי, בניסיון לעודד: כל הכבוד, עשית את המיטב, אבל בתאכל'ס בני המוגבל, היה ברור שתפסיד, מראש לא היה לך סיכוי. הכל שידר הפסד. האווירה, הסגל, הפציעות. תחושה של ויתור מראש, אמירות נרפות ופנים רפויים.

        ברור שלא נשכח את הדקות האלה, הטובות, של כדורסל חלומי, דקות שבהן בלאט נראה ארואסטי וזוסמן נראה בודירוגה. דקות ארוכות שלא היה ברור מאיפה הגיעו, התגשמות של פנטזיה על מה שיכולנו להיות: חכמים וחצופים, נועזים וחסרי פחד; אבל אי אפשר להכחיש שברקע הייתה תחושה שהכל שביר. הרגשה שברגע שהיריבה מחליטה להתרכז ולהתפקס, אין לנו סיכוי. שזה רק זמני. שבמאני טיים זה ייגמר.

        צריך לומר את האמת: בהפסד לגרמניה היו כמה רגעי ליצנות אומללים, רצף של טעויות מגוחכות ומביכות, שזה עוול לעבור עליהן בשתיקה או לקבל אותן בחמלה. זה משחק שחמק מהידיים בגלל שלומיאליות, נאיביות ואימון קלוקל, טעויות שבנבחרת אמיתית וחזקה, שוחטים אותה בתקשורת בגללן. לא מרחמים. לא מעודדים. לא מתנחמים ב"אקח מפה את הדברים הטובים". אפילו לא הייתה את הסצינה הקלישאתית, של עצבים וקללות בחדר ההלבשה, של שחקן שבועט בשולחן וצועק "אנחנו חבורה של לוזרים". לא נכנסו בהם, לא לעגו להם, רק הורדת ראש וצער על "פספוס", כמו גורל שנגזר. נבחרת ישראל בכדורסל קיבלה השבוע חיבוק כל כך חם, שצריך כבר ממש להדאיג אותה.