זו לא את, זו אני: על הבעיות של הפועל באר שבע ומכבי תל אביב לפני פתיחת העונה

ב-12 במאי ניצחה מכבי תל אביב את הפועל באר שבע 0:1. זה היה פסיק פורמלי בעונה, אבל הייתה לו משמעות סמלית עצומה - דווקא במשחק האליפות, דווקא בטרנר, שם באר שבע לא הפסידה לפני כן ב-51 משחקי ליגה, דווקא מכבי תל אביב, שהייתה אמורה לשמש קישוט ולצאת מובסת. האליפות נחגגה באופן מאולץ ומאופק אחרי משחק נרפה של כל מערכי האלופה.

החשיבות של המשחק הזה לא מסתכמת בסימבוליות. להפועל באר שבע היו בעיות לכל אורך העונה שעברה, ובאותו ערב הן צצו במלוא עוזן על הדשא בטרנר. באר שבע הייתה אמורה לרדת מנוצחת במגרש הביתי לפחות פעמיים לפני כן, אבל הפועל חיפה הצליחה לחרב את זה. ההפסד למכבי תל אביב חשף סדקים, שבקיץ האחרון החלו להיפער לתהומות.

מאז קום המדינה, רק קבוצה אחת, הפועל פתח תקוה, זכתה באליפות חמש פעמים ברציפות. שלוש קבוצות נוספות, לא כולל הפועל באר שבע הנוכחית, זכו שלוש פעמים ונעצרו. עידן הכסף הגדול בענף אמנם נותן את אותותיו בכל העולם, ולמרות הכול עדיין לא צמחה בישראל יובנטוס או באיירן מינכן שתלקט בקלות 6-7 תארים ברצף.

זה היה החזון של מיטש גולדהאר, ולמרות שנתיים שבישרו על מגמה כזאת, את האליפות השלישית הקבוצה שלו לקחה בכוח האינרציה. לרביעית היא דווקא היתה קרובה, אבל נתקלה בכוח החדש שצמח בדרום. משחק ההכתרה ב-12 במאי פשוט סיכם עבור באר שבע עונה דומה לזו של מכבי תל אביב ב-2014/15: היא לא זכתה משום שהייתה כל כך טובה, אלא מכיוון שלא היה אף אחד אחר בסביבה.

באר שבע נבנתה נורא ואיום לקראת העונה, אותה תפתח עם זר פעיל אחד בלבד שגם המשך דרכו בספק. טוני וואקמה תפס מסיבות מובנות את הכותרות בשנה האחרונה, אך קשה להתעלם גם מהעזיבה של מהראן ראדי, מהדעיכה של מאור מליקסון, מהמרמור הנצחי של בן (שהר) ובתיה (סהר), משכבת החלודה העבה ששיר צדק צריך להסיר ובכלל, מחוסר התיאום של ההגנה שלא נהנתה כבר הרבה זמן מהשקט של הפצוע הנצחי מיגל ויטור.

השחיקה בבאר שבע מובנת. אחרי ריצה של שלוש שנים הגיעה דעיכה מטלטלת וצפויה, אבל עדיין מצופה מהצוות הניהולי והמקצועי לעצור אותה. העול מוטל על כתפיהם של אלונה ברקת וברק בכר, כשההדחות באירופה על כל ספיחיהן הדגישו את העובדה שבאר שבע עומדת השנה בפני אתגר שונה וקשה יותר.

לא קל לבנות קבוצות חדשות תוך כדי תחרות. אלכס פרגוסון הצליח להעביר באופן חלק חילופי דורות ולחלוש במשך רבע מאה על הליגה הקשה בעולם, אבל לכל שאר האימפריות של אירופה היו עליות וירידות. ואף על פי כן, הפועל באר שבע נכנסת כפייבוריטית לעונה הזאת, קודם כל משום שאנשים נוטים להסתמך על כוחו של החזק, אבל גם משום שהאלטרנטיבה הראשית ואולי היחידה היא מכבי תל אביב.

במכבי תל אביב עברו מדיפרסיה למאניה ושוב לדיפרסיה בתוך זמן קצר מאוד. ביום חמישי שעבר המועדון כבר ראה את עצמו מתרחק מעונה נוספת בשלב הבתים באירופה, ביום ראשון חגגו לאחר הדרבי את "מהפכת הצעירים" והתחילו לראות בעיני רוחם את המודל החלומי של 1991/2, שדרס את הליגה דרך תשתית של צעירים רעבים. ואז הגיע המשחק בנורבגיה, שחשף הגנה מבולבלת, שוער שלא ממש שווה את מיליוני היורו שדורשים עליו והמון, המון ספקות.

היתרון הגדול השנה של מכבי תל אביב (לא ביחס לבאר שבע אלא לעצמה בלבד) הוא בעמדת המאמן. ולדימיר איביץ' הוא מנהל משחק טוב בהרבה מג'ורדי קרויף, והעובדה שהוא מגיע ללא דעות קדומות (טוב, חוץ מהקטע הזה של להרכיב את שוינפלד) מאפשרת לו להסתכל על השחקנים שלו לגופם, לנסות להוציא מהם את המיטב בלי לעשות חשבון ולקבל, לפחות בינתיים, את ההחלטות הנכונות.

ובכל זאת, מכבי תל אביב מעוררת חשד ביותר מדי גזרות. חוסר המחץ ההתקפי, חוסר היציבות של דור מיכה, הדלת שנפתחה לרווחה עבור קיארטנסון וראיקוביץ' והורידה את המוטיבציה שלהם לרצפה והאצטדיון משבית השמחות בנתניה הן רק חלק מהסיבות לספק הזה. סגנית האלופה למדה מהטעויות, החתימה מוקדם ועברה קיץ טוב בהרבה מזה של באר שבע, אבל עדיין מוקדם לקנות אותה כפייבוריטית.

לכל העונות של ברק בכר בבאר שבע היה נראטיב דומה - 7-8 מחזורים מהוססים ואז השתלטות על הליגה. בשנה שעברה זה בלט במיוחד, באר שבע נראתה פגיעה, עייפה ושבעה, אבל מכבי תל אביב שוב נתנה לכל הזדמנות אפשרית לחמוק ממנה. האלופה תהיה נרפית גם בתחילת העונה הנוכחית? תרשו לי להמר שכן. השאלה היא האם הפעם הסגנית שלה ערוכה להסתערות.