בווידאו: אחד הקרבות של מייק דנטון ב-NHL
"הסיפור שלי עדיין לא גמור", כתב בבלוג שלו בפברואר 2012, שנתיים וחצי לאחר ששוחרר מהכלא, קצת פחות משמונה שנים לאחר שנכנס אליו ובמקביל גם אל התודעה האמריקאית כאדם מסוכן, כאדם תמהוני, כפושע, כמטרה של ה-FBI. לתקופה מסוימת, מייק דנטון היה צריך לעלות על מטוסים ואוטובוסים ברחבי העולם, היה צריך לברוח כדי למצוא את עצמו מחדש. וזה עבד: כיום הוא נשוי באושר, אב לשני ילדים, מדי פעם הוא מרצה בפני הדור הבא, מדי פעם מעביר קייטנות הוקי, ואין לו שום כוונה או רצון לברוח מהאדם שפעם היה. זה לא גן עדן, אבל בהחלט לא גיהנום. "שחקן NHL לשעבר. אסיר לשעבר", כתוב בחשבון הטוויטר ובאתר הרשמי שלו, ומילת המפתח היא לשעבר. פרק המשחק מאחוריו, פרק הכלא מאחוריו, והם היו טראומתיים ומלמדים כמעט באותה מידה.
אז לא, לסיפורו של מייק דנטון עדיין אין סוף, לשמחתו, אבל יש לו חתיכת אמצע.
הזיכרון הראשון שלו מחג המולד דומה לזיכרונות הראשונים שיש לו מכל הילדות המצלקת שעבר בברמפטון, אונטריו: אביו, לטענתו, היה שיכור, והוציא את כל הזעם שלו על עץ האשוח. בבלוג שלו לא מתייחס דנטון אל אביו ואמו כ"אבא ואמא", כי אם כ"סטיב וסו". למען האמת, שם משפחתו בתקופה ההיא לא היה דנטון אלא ג'פרסון, כמו של סטיב וסו ואחיו טום. כשכבר יכול היה לעמוד על דעתו בחר להחליף את שם המשפחה, שכן את המשפחה עצמה לא באמת היה יכול להחליף, אלא רק לנתק את עצמו ממנה, להתכחש אליה, לרעות בשדות זרים. אם כל מה שמייק דנטון סיפר לאורך השנים על ילדותו היה נכון, כל מה שקרה בבגרותו היה נורמלי לחלוטין. לטענתו, למשל, אמו היתה מעשנת סמים כל היום, אביו היה שיכור והיכה אותו פעם אחר פעם, הבית נראה כמו דיר חזירים ואף אחד אפילו לא לימד אותו כיצד לצחצח שיניים.
על נשיקות או חיבוקים אין מה לדבר בכלל: המגע היחיד היה המכות שחטף מאביו, שלעתים אסר עליו ללכת לבית הספר, מחשש שמישהו יביט בבנו וירים גבה. לטענת דנטון, אביו היכה גם את אמו. על כן, כל מה שרצה לעשות היה לברוח, להימלט מהסיוט הזה ולא משנה לאן. כיאה לילדים קנדים אחרים, הוא מצא מפלט בהוקי, כי הוקי הוציא אותו מהבית, וזה לא ממש מה שהיה בו, בענף הספורט הזה בו החל להתמקצע, כמו מה שלא היה בו: אבא, אמא, סמים, אלכוהול, הזנחה. "נהניתי מהאימונים, כי שמחתי לא להיות בבית", כתב. "שנאתי את המשחקים. בימים של משחק היו לי צמרמורות. לא הבנתי למה אני ממשיך לשחק את המשחק ממנו כל כך רציתי לפרוש. רק מספר שנים לאחר מכן הבנתי ששיחקתי מתוך פחד".
הפחד הוחלף בהנאה רק בשנות העשרה. כשהיה בן 11 פגש לראשונה את האיש שישנה את חייו, קצת קשה לקבוע האם לטוב או לרע. דייויד פרוסט היה מאמן ילדים, שניהל מספר קבוצות בהצלחה חלקית ולאחר מכן הפך לסוכן של חלק מהשחקנים שפרצו, אך שיטות העבודה שלו היו מפוקפקות במקרה הטוב, ופליליות במקרה הרע. גייר ג'ויס, עיתונאי שפרסם ב-ESPN תחקיר אודות המאמן, ציין שהיה זקוק למקלחת אחרי כתיבת הכתבה, כמו גם אחרי שיחות הטלפון שניהל עם פרוסט מספר שנים לאחר מכן. על פי ג'ויס, הקבוצות הללו של פרוסט הזכירו לא פעם כתות של ממש, עם יחסי כוחות ברורים בין המנהיג לעדת המעריצים הכנועים.
דנטון דווקא נהנה מהשנים ההן. הוא ברח מהבית, היו לו חברים חדשים, חלום ה-NHL לפתע נראה מציאותי, והיה מי שעודד את סגנון משחקו האגרסיבי - סגנון שבוודאי נוצר מהסביבה הסטרילית בה יכול היה להביע את כל הזעם שאצר בתוכו לאורך השנים. "בפעם הראשונה בחיי, אני זה שהרבצתי", כתב בבלוג שלו. אבל לא כולם היו ברי מזל כמוהו. בקיץ 2000 הגיע לקבוצת הילדים טום, אחיו בן ה-13 של מייק, וכמו יתר השחקנים, גם הוא התגורר בבקתה בה התגורר גם דייויד פרוסט. כששב הביתה, סיפר טום להוריו שנאלץ לרקוד עירום במשך שעות, שנקשר עירום למיטה, שנאלץ לטפס עירום על עץ שעה שהמאמן ירה עליו עם רובה אוויר. מספר חודשים לאחר מכן קיבלו ההורים תמונה שתיעדה את אחד הרגעים הללו ומיד פנו למשטרה, שנותרה חסרת אונים: הילדים והמאמן טענו שמדובר בטקס חניכה, ושכל מה שנעשה בבית או בקבוצה היה בהסכמת כולם.
כעשר שנים לאחר מכן, במהלך 2006 נחשפו פרטים מטרידים הרבה יותר מהנעשה בתקופה ההיא: פרוסט הואשם ב-12 סעיפי ניצול מיני על מעשיו בשלוש נערות וארבעה נערים בגילאים 14-16, בין 1995 ו-2001. המתלוננים והמתלוננות שהופיעו למשפט טענו שהמאמן לא רק דרש משחקניו לקיים יחסי מין עם הנערות הצעירות, אלא גם ישב בצד, הסתכל והעביר הוראות, ולעתים אפילו לקח חלק בשלישיות. גם דנטון, על פי עדויות, היה חלק מאותן שלישיות. פרוסט עצמו, שבשלב המשפט כבר לא אימן אף קבוצה שכן חבט באחד משחקניו מספר שנים קודם לכן ופוטר, לא נקרא לדוכן. שורה של שחקני עבר העידו בעדו, הפרקליטים אותם שכר ב-200 אלף דולר טענו שכל הסיפורים שהושמעו על ידי המתלוננים והמתלוננות היו בדויים, ובסופו של דבר השופט חרץ כי אין די בראיות כדי להרשיע את המאמן. פרוסט, קבע, אולי היה "קולני, וולגרי, תוקפני, אגרסיבי מאוד, בעל אופי מתעלל ומאיים, אבל אני לא מוכן לקבוע שרמת השליטה היתה כל כך קיצונית כפי שנטען כאן". בו בזמן, "נחשף כאן צעד חשוך ומאוד לא בריא של הוקי שחייבים להוקיע".
באין ציפור שיר, גם דייויד פרוסט יכול לשמש כדמות אב, וזו דמות האב שהיתה למייק דנטון. מה שהופך את הפרק הבא בסיפור הזה למוזר עוד יותר.
חלום ה-NHL התגשם כשנבחר במקום ה-135 של דראפט 2000 על ידי ניו ג'רזי. ההתחלה, לדבריו, היתה "רכבת הרים". בעונתו הראשונה סבל מדיכאון, בילה לא מעט זמן בליגות הנמוכות ולא חש שהוא ברמה של יתר השחקנים. ב-2002 החליט לשנות את שם משפחתו מג'פרסון לדנטון - שם משפחתו של ילד שהכיר באחת הקייטנות של דייויד פרוסט, ושנשמע לו "מגניב".
על הקרח השחקן הצעיר מעולם לא ממש הצטיין, אבל גם לא פחד ללכת מכות עם שחקנים גדולים וחזקים ממנו, ועל פי רוב היה אהוב ומוערך בחדרי ההלבשה. לאחר שרב עם מנהל הקבוצה והושעה, נשלח בטרייד לסט. לואיס, בשורותיה רשם ב-2003/04 את עונתו הטובה והפורה ביותר. בתקופה ההיא כבר ניתק את עצמו לגמרי מהמשפחה שגידלה אותו ודייויד פרוסט לא רק היה מאמן העבר שלו - הוא היה סוכנו, החבר הכי טוב שלו, האיש שניהל באופן מעשי את חייו, עד הפרטים הקטנים ביותר. בזמן שבנות זוג של השחקנים היו מקבלות את פניהם אחרי משחקים, את פניו של מייק דנטון קיבל דייויד פרוסט. השניים אף חלקו לא פעם את הדירה של שחקן ה-NHL.
ואז, בדמדומי מה שתהיה לעונתו האחרונה בליגת ההוקי הטובה בעולם, דנטון החל לאבד את זה. כן, הוא הרוויח חצי מיליון דולר לעונה, היה אהוב על ידי הקהל ומוערך מקצועית, אך מצבו הנפשי גם ככה לא היה אופטימלי, והשילוב של משככי הכאבים והכדורים האחרים שנטל ככל הנראה לא תרמו לכך ורק החמירו את הפרנויה ממנה לעתים סבל. בימים ההם, האחרונים של עונת 2003/04, מייק דנטון היה משוכנע שמישהו הולך לחכות לו בדירה ולרצוח אותו. הוא יצא למועדון חשפנות והבטיח למאבטח בשם רון ג'ונס 10,000 דולר, אם יתנקש באיש שרוצה במותו.
כשג'ונס לא ענה להודעות הבהולות והמפוחדות שדנטון השאיר במשיבון הקולי שלו, שחקן ההוקי פנה לזוגתו בתקופה ההיא, קייטי וולמפאייר בת ה-19, סיפר שרוצח שכיר קנדי מחפש לסיים את חייו, ושאל אם היא מכירה במקרה מישהו שיוכל לבצע את הג'וב. היתה לו גם תכנית לגרום לכל הסיפור להיראות כמו פריצה שהשתבשה - הוא אפילו שם 3,000 דולר בכספת, אותם הרוצח השכיר שלו אמור היה לגנוב, ולקחת לכיסו כמקדמה. וולפמאייר נזכרה בגבר זר בשם ג'סטין ג'ונס, אותו פגשה באחד מבילוייה הליליים. מייק דנטון חייג את המספר.
ג'ונס - שוטר, למרבה הצער - הקשיב בסבלנות, ניתק, ומיד צלצל ל-FBI.
בשמונה בבוקר של ה-16 באפריל 2004, יומיים לאחר שהודח מהפלייאוף, מייק דנטון נעצר בשדה התעופה בסן חוזה על ידי סוכני FBI. הוא הודה שתכנן לשכור רוצח שכיר שיתנקש במישהו, אך לא הסכים להגיד במי. זה לא ממש שינה, כי כולם - מהתקשורת, דרך משפחתו הביולוגית ועד ה-FBI - קבעו במי מדובר: דייויד פרוסט. רבים העריכו כי שחקן ההוקי רצה להשתחרר מהקשר המעוות והכובל עם סוכנו, וזו הדרך היחידה שהכיר. אחרים גרסו כי למערכת היחסים בין השניים היה אלמנט רומנטי - שמועה אותה גם דנטון וגם פרוסט דאגו להכחיש שוב ושוב - אף שבאחת משיחות הטלפון בין שחקן ההוקי והאיש אותו רצה לשכור, כשנשאל מדוע הוא חפץ ברציחת המטרה, השיב שהוא חושש כי זו תעזוב אותו. זאת ועוד: שבוע לאחר המעצר, צלצל דנטון לפרוסט, שדרש ממנו להודות בהאשמות המיוחסות לו. השיחה מסתיימת בחילופי הדברים הבאים:
פרוסט: "אתה אוהב אותי?"
דנטון: "כן".
פרוסט: "תגיד את זה".
דנטון: "אני אוהב אותך".
"אני משוכנע שאני לא הייתי המטרה שלו", אמר פרוסט שוב ושוב. לטענתו, דנטון היה פרנואיד בשל כדורי השינה שלקח. "ניתן לו עזרה. יש לו הרבה עניינים משנות ילדותו איתם הוא צריך להתמודד. ברגע שנקבל את כל העובדות, נבין מה באמת מה קרה. הוא ילד טוב. הוא עדיין לא מבין מה קרה. הוא נואש, הוא זקוק לעזרה באופן מיידי". רשויות החוק לא חשבו כמו פרוסט. העוזר לתובע המחוזי דרש שדנטון יישאר במעצר עד המשפט, שכן "אם ישוחרר, יכול להיות שהוא ינסה פעם נוספת לרצוח את פרוסט".
רוב מכריו של דנטון הופתעו מרצף האירועים, אך לא כולם. "מכל מי שהכרתי בהוקי, יכולתי לראות שמשהו משוגע שכזה יקרה לבחור הזה", אמר ל"Outsports" חברו לקבוצה לשעבר ריאן אוקיף. "תמיד ניתן היה לראות שהוא פצצה מתקתקת".
במשפט עצמו דנטון לא הכיר במשפחתו הביולוגית שישבה כמה שורות מאחוריו. "אני מקווה שיקבל את העזרה לה הוא זקוק", אמרה אמו, בעוד אביו היה סלחן הרבה פחות: "כל זה קרה אך ורק בגלל דייויד פרוסט. לא דיברתי עם מייק תקופה ארוכה מאוד. דייויד הוא מפלצת, מניפולטור. אני ומייק הסתדרנו עד שהוא הגיע. אני רוצה שהוא יתרחק ממנו".
בסופו של דבר, כאמור, מייק דנטון הודה באשמה, ונשלח לכלא לשבע שנים וחצי. "ב-18 שנותיי על הכיסא הזה מעולם לא נתקלתי בתיק מוזר יותר", הודה השופט שגזר את הדין, מבלי לדעת שארבע שנים לאחר מכן, יתברר שעורך דינו של דנטון מעולם לא סיים בית ספר למשפטים, ולא החזיק ברישיון לעסוק בתחום.
בלי לדעת באופן מלא את מצבו הנפשי כשנכנס לכלא, ברור לגמרי כי המאסר שינה את מייק דנטון, ושינה לטובה, לדבריו. זו לא היתה סטירה שהחזירה אותו למציאות - יותר כמו סדרה של אגרופים קטנים, יום יומיים. "להיות מוקף בגדרות תיל, פושעים, קטטות על רקע גזני ושוטרים גזענים מכניס דברים לפרספקטיבה הנכונה", כתב בבלוג שלו. את הפעם ההיא שניסה לתלות את עצמו בתא המאסר לא הזכיר, אך כן הזכיר דברים אחרים. "איזה מין בנאדם חרא הייתי צריך להיות כדי להגיע למקום כזה? תמיד חשבתי שאני חסר ערך ולא ייצא ממני כלום, רק כשנכנסתי לכלא הבנתי את החשיבות של חיי. הייתי סגור בבידוד למשך חודשים. לא היה דבר סביב מלבד בטון וסורגים. לבלות 22 חודשים בבידוד חיזק אותי נפשית יותר משיכולתי לתאר. השוטרים מנסים לשבור אותך שם, הם מנסים להרוג את הנפש שלך, אתה חרא, אתה חסר ערך. אבל הם לא מצפים לאסירים כמוני, אסירים שמנצלים את כל הזמן הזה בחושך כדי להתחזק. ניצלתי את הזמן כדי להבין מה אני באמת רוצה מחיי, והבנתי שיותר מהכל, כולל הוקי, אני רוצה משפחה".
וזה אכן קרה. אבל עוד קודם לכן, בנובמבר 2009, בקשת השחרור המוקדם של מייק דנטון התקבלה והוא יצא לחופשי - ומיד חולל דרמה נוספת, כמובן. במהלך השימוע שנערך לו, התייחס בפעם הראשונה לניסיון הרצח וסיפר שהיעד לא היה דייויד פרוסט.
היעד, לטענתו, היה סטיב ג'פרסון - אביו הביולוגי.
דנטון דיבר על הפרנויה שהשתלטה עליו, על כך שהיה משוכנע שמישהו יפרוץ לדירה שלו וירצח אותו, אולי ירצח גם את דייויד פרוסט, ואם כך, מוטב להקדים תרופה למכה. "למה, למען השם, שתאמין לדבר כזה?" תהה אחד מחברי ועדת השחרור. דנטון הסביר, וחבר הוועדה סיכם: "זה ברור שחשבת שאבא שלך הוא האיש שעלול לפגוע בך". בדיוק, דנטון אמר, ויצא לחופשי. לא כולם בארצות הברית קנו את הסיפור הזה, והדעה הרווחת אצל מרבית האנשים שלא עונים לשם מייק דנטון או דייויד פרוסט היא עדיין ששחקן ההוקי ניסה לרצוח את סוכנו, ולא את אביו הביולוגי. כחלק מתנאי השחרור שלו, נקבע שאסור לו ליצור קשר עם סטיב ג'פרסון, ואסור לו להיפגש פנים אל פנים עם דייויד פרוסט.
כך או כך, דנטון יצא לחיים חדשים, הקים משפחה וחזר להוקי - לא בארצות הברית, אבל פחות או יותר בכל מקום אחר. לאחר שנרשם ללימודים בקנדה ושיחק באוניברסיטת סיינט מרי נדד גם לשבדיה, אוסטריה, סלובקיה, קזחסטן, רומניה, פולין, ושוב קנדה. בשבדיה גילה שהכישורים שצבר בכלא יכולים להועיל לו גם בחיים האמיתיים. זה קרה ב-18 בספטמבר, 2011, במשחקו הראשון בקבוצת אורה. מרכוס בנגסטון, אחד מחבריו לקבוצה, ספג מכה קשה, התרסק עם ראשו על הקרח והחל לפרפר במשך דקות ארוכות. דנטון, שעבר קורס עזרה ראשונה במהלך המאסר שלו, חשב במהירות, חיכה שפיו של בנגסטון ייפתח, ואז מיהר להכניס את ידו פנימה ותפס את לשונו. בכך מנע ממנו להיחנק, והציל את חייו. השחקן השבדי בן ה-21 הובהל לבית החולים, שם אובחן כסובל מזעזוע מוח בלבד. בחזרה במגרש, מייק דנטון לא הפסיק לבכות. "לקחתי את ההוקי כמובן מאליו", אמר לתקשורת הקנדית. "לקחתי הרבה דברים כמובנים מאליהם. הכלא שינה את צורת החשיבה שלי. היינו 10 שניות או 10 דקות מלאבד את מרכוס. פשוט התחלתי לבכות".
לקראת סוף 2017 פרש מייק דנטון ממשחק מקצועני, והחל לשמש כעוזר מאמן בקבוצת ואלי וויילדקסט הקנדית. מידת הקשר שלו עם דייויד פרוסט לא ברורה, ועושה רושם שהפרק הזה בחייו הגיע לסיומו. "כולם עושים טעויות", אמר ב-2014 ל"ספורטס אילוסטרייטד". "אנשים אומרים, וואו, פספסת מיליוני דולרים ועכשיו אתה משחק בשביל פרוטות. כרגע אני מרוצה מחיי ומעצמי, ולפני 10 שנים זה לא היה ככה. הכלא אפשר לי לעבוד על עצמי. כעת אין לאן ללכת מלבד למעלה".
nimrodofran@walla.co.il