כל עכבה לרעה: הגשם הרס לדייגו שוורצמן הישג שיא?

כמה אומלל דייגו שוורצמן בוודאי הרגיש ברגע שהגשם עצר את המומנטום האדיר שלו כשהוא ב-4:6 ו-2:3 עם יתרון שבירה במערכה השנייה. לא משנה מה הוא יספר מעכשיו ועד אחרון ימיו, ברור שמה שעבר לו בראש בזמן הפסקת הגשם היה "אני לא מאמין שאני ביתרון משמעותי כל כך מול שחקן החימר הכי גדול בכל הזמנים ושהכול הולך לי". וזו בדיוק הסכנה. הפסקת גשם תמיד תעבוד לטובת השחקן שנמצא בפיגור וקצת צולע וכשזה רפאל נדאל על חימר אז פי כמה וכמה.

סשה זברב הוביל 1:3 במערכה השלישית והקובעת מול נדאל בגמר רומא ולא לקח אפילו משחקון אחד אחרי שהשניים חזרו מהפסקת הגשם. אין מה לעשות, ברגע שאתה במומנטום מול נדאל על חימר אתה חייב להרוג את המשחק ולסגור אותו סופית. כל עכבה לרעה. אתה תמיד תהיה באופוריה, תמיד תרגיש טוב מדי עם עצמך ויותר חמור: נדאל יידע בדיוק שזה מה שאתה מרגיש, יכין את עצמו טוב יותר, יטפל באיזה כאבים פיזיים שמהם הוא סובל, יתעשת על עצמו ויחזור להיות השחקן שאף אחד לא יכול לנצח על חימר ושלא הפסיד מערכה שהגיעה לסיומה ברולאן גארוס מאז ההפסד לנובאק דג'וקוביץ' ברבע גמר הטורניר ב-2015. שלוש שנים.

שוורצמן שיחק פשוט מושלם עד הפסקת הגשם הראשונה. הוא תקף את הכדור מוקדם, תפס פיקוד על כל נקודה ממש מהחבטה הראשונה-שנייה וחבט ווינר אחר ווינר מהפורהנד שלו (17 כאלה) וגם הבקהנד שלו נראה הרבה יותר טוב פתאום. קל מאוד להגיד לשחקן לנסות לתקוף את נדאל, לשחק אגרסיבי והתקפי ולא להיכנס איתו לחפירות מהקו האחורי ולכדורים העמוקים והגבוהים שלו, קשה עד בלתי אפשרי לעשות את זה. פקה הצליח לעשות את זה למשך מערכה וחצי, נדאל היה ממש בכיס שלו. כל מה שהספרדי ניסה עלה בתוהו. בהתחלה הוא ניסה להוציא את המהירות מהכדור ולחבוט כדורים גבוהים לבקהנד של שוורצמן, אבל הארגנטינאי לא עשה טעויות בגב היד ותסכל מאוד את רפא, שניסה פתאום לחבוט דרופ שוטים וגם שם הוא לא הבריק במיוחד.

אז הגיעה הפסקת הגשם הראשונה כששוורצמן מגיש ב-2:3, נדאל זכה בשלושה משחקונים ברציפות, נראה הרבה יותר טוב ואפילו שחרר שתי שאגות ואמוס: אחת לעבר התא שלו ואחת לעבר הקהל. פתאום הוא הגיש חזק יותר, הרגליים שלו נראו הרבה יותר טריות והוא העלה את העוצמות בחבטות בצורה משמעותית שלא נתנו לארגנטינאי זמן לנשום. שוורצמן, מנגד, נראה רע מאוד, הרבה לבצע טעויות (כולל וולי קל מאוד ששלח החוצה ב-40:40 במשחקון הראשון מאז החזרה) ונראה מחוץ לקצב. הפעם הגשם שהחל באמת לרדת עצר סופית את המשחק כשנדאל ב-3:5 ו-15:30 במערכה השנייה ועכשיו מעטים יהמרו נגד ניצחון שלו בארבע מערכות.

בפעם הראשונה זה היה טפטוף די חזק, בהפסקת הגשם השנייה זה כבר היה ממש גשם שמנע מהשניים כל אפשרות להמשיך לשחק. ההודעה ברמקולים דיברה על כך שהמשחקים יחודשו ב-19:30 ומשום מה לא חודשו למרות שלא ירד גשם בשעה הנקובה. כל הבלאגן הזה העלה את התהייה הישנה שתמיד עולה: איך ב-2018 אין עדיין ולו מגרש אחד מקורה ברולאן גארוס כשבכל שאר הטורנירים כבר יש?

יש כאן הרי נזקים אדירים: הראשון הוא מול הקהל הגדול שרכש כרטיסים יקרים מאוד וחלקו גם הגיע ממקומות אחרים בעולם כדי לראות את המשחקים. פתאום יורד גשם, אז הכול ירד לטימיון מבחינתם. אחר כך יש כמובן את גופי השידור שמשלמים עשרות או יותר מכך של מיליוני דולרים בשביל הזכות לשדר את הטורניר ובסוף מקבלים שידור שמתחיל, נפסק, ממשיך, שוב נפסק ובסוף נדחה לגמרי. הנזק השלישי הוא כמובן לשחקנים שצריכים לרדת, לחזור, להתחמם, שוב לשחק ואז שוב לרדת ושוב לחזור. זה חושף אותם לפציעות אפשריות ומקשה עליהם מאוד מבחינה מנטאלית.

כשמסתובבים פה קצת מבינים שהבעיה היא לא כסף. הטורניר הרי מחלק מדי שנה 40 מיליון יורו פרסים כספיים ומכניס כנראה הרבה יותר מזה ממכירת כרטיסים, מזכרות (החנויות פה מפוצצות תמיד), זכויות שידור וכמובן נותנות חסות. אם ההחלטה נובעת רק מאיזושהי רומנטיזציה של "בואו נעשה כמו פעם" הרי שמדובר בהחלטה קצת מוזרה. אם הבעיה היא שאי אפשר לשחק על חימר באולם, אז ברור שהיום יש המון אלטרנטיבות ולא כל גג הופך מגרש ל"אולם", אלא יש כאלה שמשמשים ממש כמו סוג של כיסוי ויחד עם כל מיני מיזוגים והזרמות רוח לא משנים בצורה כל כך קריטית את התנאים.

חבל שגם ב-2018 מחכים לראות מתי ייבנה גג באצטדיון המרכזי והיפהפה בפריס.

הרבה ציפו וחיכו לקרב בין מריה שראפובה לגרבינייה מוגורוסה. הספרדייה, שזכתה בטורניר ב-2016 ומדורגת שלישית בעולם, מול הרוסייה שזכתה בטורניר פעמיים (2012 ו-2014). בפועל, מה שקיבלנו היה כלום ומאומה. מוגורסה, ללא ספק הפייבוריטית לזכייה בטורניר, לא הייתה בשום שלב של המשחק באיזושהי סכנה והיה נראה שהיא ממש משחקת מול שחקנית מטורניר הנערות שנערך במקביל. פרט לגניחות הקולניות, שום דבר ממה שהפך את מריה שראפובה לטניסאית אגדית לא היה בפיליפ שאטרייה במהלך התבוסה 6:2, 6:1 על ידי מוגורוסה.

היא מעולם לא הייתה טניסאית שנעה הכי טוב, אבל מול מוגורוסה זה כבר היה מוגזם אפילו בשבילה כשהיא לא הצליחה להשיג כדורים שהיא צריכה להגיע אליהם. היא יצעה המון טעויות (27 לעומת 15 של מוגורוסה) וכרגיל, הייתה חסרת תכנית גיבוי מרגע שהיה ברור לכל מי שצופה במשחק שתכנית א' ממש לא עובדת לה. סתם להפציץ את הכדור לא יילך מול סרינה וויליאמס ולא יילך גם נגד מוגורוסה. הספרדייה (1.82 מטר) היא אתלטית אדירה שיכולה לספק עוצמות ודיוק מוצלחים משל שראפובה וזה בדיוק מה שהיא עשתה לה במשחק בין השתיים. פשוט הייתה תמונת ראי הרבה יותר מוצלחת וממש שלטה בכל אחת ואחת מהנקודות.

הרבה דובר על המפגש, שבסופו של דבר לא התקיים, בין שראפובה לסרינה וויליאמס. בינתיים אפשר לומר משהו די דומה על השתיים. מי שחשב שהן יחזרו מההפסקות בקריירה שלהן (בנסיבות שונות לחלוטין כמובן) וישר יפרקו כל מה שזז טעה ובגדול. סרינה וויליאמס לא הייתה טובה בטורנירים בהם שיחקה בתחילת השנה וברולאן גארוס שיחקה טוב מאוד רק בסיבוב השלישי ומיד נפצעה.

על פי מומחים וטניסאי עבר, שעברו את הפציעה הזו (בין היתר לינדסי דבנפורט), הפציעה שלה נובעת בעיקר מעומס ותשישות. כלומר, היא שיחקה יותר מדי טניס בזמן קצר מדי והגוף שלה לא עמד בעומס אחרי תקופה ארוכה בה לא שיחקה ברמות דומות בכלל. שראפובה עדיין לא זכתה בשום תואר משמעותי, ואפילו לא רשמה איזה טורניר שהוא הצהרת כוונות (אולי חוץ מההגעה לחצי הגמר ברומא) מאז החזרה שלה מההשעיה וכל פעם מתרסקת לחלוטין כשהיא פוגשת טניסאית ברמה של מוגורוסה.

למרות שלטניס הנשים יש המון בעיות ובעיקר חוסר יציבות משוועת - בעיקר של שחקנית כמו מוגורוסה שהייתה יכולה וצריכה כבר לשלוט בסבב - עדיין קשה לשחקניות ענקיות כמו סרינה ושראפובה לחזור אחרי היעדרות ממושכת וישר לזכות בכל תואר אפשרי כמו שרבים חזו שיעשו. ההופעה של שראפובה מול מוגורוסה הייתה בעיקר עצובה. כמו ילד בגובה 1.40 מטר שינסה שוב ושוב לקלוע מעל כדורסלן בגובה 2.10 בעוד האחרון עומד עם היד למעלה וחוסם כל ניסיון בפיהוק.