בווידאו: אוהדי ריאל חוגגים מחוץ לברנבאו
ואתה אומר לעצמך - לא יכולה להיות טעות שוער ביזארית יותר מזו של סוון אולרייך בחצי הגמר בין באיירן מינכן לריאל מדריד. ואז בא המופע של לוריס קאריוס שסיפק לא רק מתנה לקארים בנזמה, אלא גם קינוח נאה.
ואתה אומר לעצמך - לא יכולה להיות מספרת מרהיבה יותר מזו של כריסטיאנו רונאלדו ברבע הגמר מול יובנטוס. ואז מגיע גארת' בייל עם ביצוע מלוטש עוד יותר בגמר, ועוד שתי דקות בלבד אחרי שהוזעק מהספסל.
ואתה אומר לעצמך - לא יכול להיות שהכוכב הגדול של יריבת ריאל ייפצע שוב, אחרי שניימאר החמיץ את משחק הגומלין בשמינית הגמר. ואז בא סרחיו ראמוס ומסיים את העונה של מוחמד סלאח עם המון דמעות, בקושי חצי שעה בתוך הגמר.
הגמר אתמול בקייב הדגים ותמצת את כל המרכיבים שמביאים לריאל מדריד את רצף הזכיות הפנומנלי שלה - הנסיון, היציבות, ההברקות הגאוניות, הסגל העמוק, הביטחון העצמי, הדבקות במשימה, הציניות, כמויות נדיבות מאוד של מזל, הטעויות הגורליות של היריבות, טעויות השיפוט. הכל ביחד. תמהיל ייחודי שמאפשר לזינדין זידאן להיות המאמן הראשון אי פעם שזוכה בגביע האירופי הבכיר שלוש פעמים ברציפות - וזאת למרות שלפני שלוש שנים מעטים מאוד העלו בדעתם שהוא מסוגל בכלל להיות מאמן.
עוד בנושא
ריאל מדריד אלופת אירופה בפעם השלישית ברציפות
רונאלדו הפציץ אחרי הגמר: "היה נהדר לשחק בריאל, מודה לאוהדים"
האם סלאח יחמיץ את המונדיאל? מידו תקף: "ראמוס פצע אותו בכוונה"
קאריוס הודה בבכי לאוהדי ליברפול, קלופ: "העבירה על סלאח - כמו היאבקות"
זידאן ובייל קבעו שיאים, השליטה הספרדית באירופה נמשכת
בברצלונה מתוסכלים, פויול טוען: משהו פה צריך להשתנות
ערוץ הטלגרם של וואלה! ספורט
וכריסטיאנו רונאלדו אחד שהופך לשחקן היחיד עם חמש זכיות בליגת האלופות, לפני ליאו מסי, אנדרס אינייסטה וצ'אבי. המלך הבלתי מעורער של המפעל שחייב לגנוב את ההצגה גם כאשר היא לא שלו. כאשר כוכב העל הפורטוגלי פרץ לרחבה זמן פציעות, היתה תחושה של דז'ה וו מהדסימה ב-2014. אז הוא הבקיע את הפנדל חסר החשיבות בשניות הסיום מול אתלטיקו מדריד, קבע 1:4 ויצא לחגיגות ראוותיות בלי חולצה, כדי שכל העיתונים וכל אתרי האינטרנט ישימו את גופו החטוב כתמונה הראשית. גם הפעם היה ה-1:4 באוויר, אך חוליגן שפרץ למגרש עצר את ההתקפה. אז רונאלדו מצא דרך אחרת למשוך תשומת לב לפרסונה שלו אחרי שריקת הסיום. "בימים הקרובים אתן את התשובה שלי לאוהדים, אלה שבאמת היו לצידי. היה נחמד מאוד לשחק בריאל מדריד", הוא אמר. ומה המשמעות? "עתידו של שחקן אחד לא חשוב", הוא השיב. ברור שלא. איך אפשר לחשוב אחרת?
רונאלדו יודע לנצל את התקשורת לטובתו, על אף שכל הקרדיט מגיע הפעם לבייל, ושימו לב לסטטיסטיקה של הוולשי בגמרים. ב-2014 הוא היה זה שהבקיע את שער היתרון נגד אתלטיקו, בדקה ה-110 בהארכה, כאשר אופציית הפנדלים היתה מחושית במיוחד. ב-2016 הוא בישל את שער היתרון של ראמוס ודייק מהנקודה הלבנה בדו קרב. ב-2017 הוא ישב על הספסל ונכנס רק כאשר הקרב מול יובנטוס כבר הוכרע, וגם אתמול קיבל הזדמנות רק במחצית השניה - וסיים עם צמד. אם לא סופרים את הדקות הבודדות בעונה שעברה, יש לבייל מעורבות ישירה בארבעה שערים בפחות משלושה גמרים. לרונאלדו מעורבות בשלושה שערים בארבעה גמרים - בדיוק כמו למרסלו. זו ממש לא ביקורת על כריסטיאנו. זו הדגשת גדולתו של בייל.
אומרים שהוא פלופ. אומרים שהוא לא הצדיק 100 מיליון יורו ששולמו תמורתו לטוטנהאם. אומרים שהוא היה אמור להפוך לכוכב מוביל בריאל בחמש השנים בקבוצה. אבל מי לעזאזל יכול להפוך תדמיתית לכוכב מוביל בקבוצה עם רונאלדו? ואיך אפשר לעשות את זה עם 14 פציעות שונות בחמש העונות האלה, ועוד בלי לקבל אשראי אמיתי מהמאמנים? יש משהו קצת מוזר ביחס ציבור האוהדים לבריאות השחקנים. משום מה, נתפסת הנטיה להיפצע לחסרונו של שחקן, כאילו היא פגם באופיו. אפשר ללעוג לאבו דיאבי, לדניאל סטארידג', וגם לבייל. הציניות המרושעת והסוטה כלפיהם מקובלת חברתית. תסתכלו בטוויטר. מאידך, פציעה בודדת בעיתוי אומלל נתפסת כטרגדיה שלא תלויה בשחקן. ולראיה, כמובן, המקרה של מוחמד סלאח.
בכל תזמון אחר, זה היה אירוע זניח למדי - פציעה שגרתית בכתף. אלא שהיא התרחשה בתום עונה אישית מדהימה, בגמר ליגת האלופות, וממש לפני המונדיאל ההיסטורי של מצרים. הפרעונים העפילו לטורניר לראשונה מאז 1990 בזכות סלאח, והוא אמור להיות העילוי שלהם ברוסיה. דמעותיו באמת מרגשות, ואפשר להבין את האומה המצרית, אבל כדאי גם להסתכל על התמונה המלאה. מצרים תהיה במונדיאל, ויילס לא. הבצורת של הוולשים ארוכה יותר - הם לא היו בגביע העולם מאז 1958. והם לא יהיו שם הפעם בין היתר כי בייל היה פצוע במשחק הקריטי מול אירלנד במחזור הנעילה של המוקדמות. לו סלאח היה פצוע לפני משחק גורלי של המצרים במוקדמות, אף אחד לא היה מדבר עליהם היום. לו בייל היה כשיר באוקטובר, ייתכן שהיה מתכונן עכשיו במצב רוח נפלא לנסיעה למוסקבה. ואולם, תפיסתית בייל הוא כישלון, וסלאח הוא קורבן הנסיבות. למה? מי יודע.
אגב, הדיווחים נכון לכתיבת שורות אלה סותרים ומבולבלים, אך לפי המקורות במצרים יש סיכוי גבוה כי סלאח יוכל ליטול חלק בגביע העולם בכל זאת. לעומת זאת, סיכוייו של דני קרבחאל נמוכים יותר, ועבורו יהיה זה שברון לב שני ברציפות. לפני שנתיים, נפצע המגן הימני של ריאל בגמר ליגת האלופות והחמיץ את יורו 2016. כעת אנו עדים לשחזור, והמאמן הלאומי לא יסתכן לכלול אותו בסגל אם כשירותו מוטלת בספק (בניגוד מוחלט לסלאח). עם זאת, חסרונו עשוי להיות משמעותי יותר בהשוואה לסלאח עבור הטורניר - פשוט כי הוא בורג מרכזי במועמדת לזכיה במדליות הזהב, ולא מככב בנבחרת זוטרה שתהיה מאושרת אם תשרוד את שלב הבתים. קרבחאל הוא גם שחקן יציב ומוכח יותר בהשוואה למצרי. אחרי הכל, הוא פתח בהרכב וסיפק את הסחורה בכל ארבעת הגמרים של ריאל מאז 2014. הוא שותף אינטגרלי לכל הזכיות. אם נהיה תמציתיים, קרבחאל הוא אחד השחקנים הטובים בעולם בתפקידו, אבל לא מדברים עליו, כי התפקיד הזה לא סקסי מספיק.
זהו כוחה של התקשורת - היא מסוגלת להבליט הישגים של שחקנים מסוימים ולהצניע אחרים. בבירת ספרד, שם השפעת ההנהלה של ריאל על הכתוב ב"מארקה" וב"אס" גדולה במיוחד, זה חשוב שבעתיים, ולכן קיילור נבאס לא יקבל לעולם את הקרדיט הראוי. הנשיא פלורנטינו פרס לא מת עליו בלשון המעטה, בין היתר כי הוא מזכיר לו את הפיאסקו בפרשת הפאקס מלפני שלוש שנים. אלא שנבאס תמיד מגלה יציבות ברגעים החשובים ומשדר ביטחון עבור חבריו לעורף. זוהי תכונה קריטית, וערכו של שוער איתן עבור הקבוצה עצום. ממש לא צריך הוכחה נוספת לעובדה טריוויאלית זו, אבל אתמול קיבלנו הוכחה כזו - ועוד איך.
האסון של קאריוס מדהים בכל קנה מידה, והשוער הגרמני יזדקק לחוסן מנטלי יוצא דופן כדי להתאושש מהערב הקטסטרופלי. אולי הוא אפילו יעשה זאת, אבל יורגן קלופ יודע טוב מכולם - המחדל הזה מונח הישר לפתחו. כי הרי הכתובת היתה על הקיר, וקאריוס מעולם לא שיכנע. המאמן עצמו כלל לא הבין בתחילת העונה מי צריך לעמוד בין הקורות וביצע רוטציה, עד שסימון מיניולה טען כי זה רעיון שגוי. "מעולה", השיב לו קלופ, וסיפסל אותו באופן קבוע לטובת הגרמני, אבל זה לא היה הפתרון האידיאלי בלשון המעטה. כאשר מסתכלים על שוער ליברפול בהשוואה לשוערים בקבוצות צמרת אחרות בפרמיירליג, הבעיה זועקת לשמיים.
אפשר לשבח את קלופו על נאמנות לשחקניו. הוא החתים את קאריוס ממיינץ אהובתו ב-2016, ולא רצה לאכזב אותו אחרי עונה בעייתית אחת. ואולם, לנאמנות מסוג זה בעמדת השוער יש מחיר, וכדאי להסתכל על פפ גווארדיולה. גם הקטלוני החתים בקיץ 2016 שוער חדש במנצ'סטר סיטי, ואף עשה כותרות גדולות יותר. הוא זרק את ג'ו הארט, לקח את קלאודיו בראבו מברצלונה, העמיס על הצ'יליאני הוותיק ציפיות לא שפויות, הכריח אותו להפגין את משחק הרגל בכל הזדמנות גם כאשר זה לא היה הכרחי, ובסופו של דבר דירדר את תדמיתו של אחד השוערים הטובים בדורו לשפל בממלכה. זו לא היתה אשמתו של בראבו, אלא של פפ, אבל הבעיה היתה צריכה להיפתר, והיא נפתרה בלי סנטימנטים על חשבון בראבו. אדרסון נרכש מבנפיקה, ועכשיו יש לסיטי שוער שאפשר לסמוך עליו. לליברפול עדיין אין.
מעניין לציין כי הטעויות של קאריוס גוברות בתודעה הציבורית על הכיבוש של בייל. במשאל שערכתי בפייסבוק אחרי שריקת הסיום, הצביעו כ-70 אחוזים מהמשיבים כי הגרמני ייזכר בעוד עשור כגיבור גמר ליגת האלופות 2018, ולא הוולשי. בהתחשב בעובדה כי הכוכב הבקיע את השער היפה בתולדות הגמר, בביצוע מופלא פי עשרות מונים מזה של זינדין זידאן ב-2002, אלה תוצאות מעוררות מחשבה. הן מדגישות לא רק את העדפת השלילי על פני החיובי, אלא גם את חוסר ההערכה כלפי בייל, כי ניתן להניח שהמשאל היה מניב תשובות אחרות לו זיזו עצמו היה כובש במספרת, שלא לדבר על רונאלדו.
לכן בייל צודק, והתסכול שלו מובן. הוא צריך למצוא קבוצה אחרת, בה יוכל לנגן בתפקיד הראשי, לפני שיהיה מאוחר מדי. תפקידו בריאל מדריד הסתיים באקורד המדהים ביותר שאפשר לדמיין, ואולי בדיעבד, כאשר ינתחו את השליטה של הלבנים בליגת האלופות - מרשימה, עוצמתית ונטולת הגיון אמיתי כאחד - יבינו עד כמה תרומתו של הוולשי היתה חשובה.
