סדרות פלייאוף זו כנראה המצאת הספורט הטובה ביותר בכל הזמנים. יש משהו כל כך דינמי וייחודי בהכרעה של הטוב מ-7 כך שקשה מאוד לחזות מה תהיה התוצאה מראש ותוך כדי הסדרה מתרחשים ניסים ונפלאות. בדרך כלל בסדרות שוויוניות יחסית המשחקים הראשונים הם המשחקים בהם קבוצה א' מציבה בפני קבוצה אחרת איזושהי בעיה. במשחקים 3 ו-4 בדרך כלל קבוצה ב' מגיבה לבעיה שקבוצה א' מציבה לה. בשלב הזה, אם אין איזושהי הברקה של אחד המאמנים, הסדרה מגיעה לאיזשהו תיקו, כל קבוצה יודעת בעל פה את כל התרגילים של הקבוצה השנייה ואיך לעצור אותם ולמעשה, ההכרעה עוברת לכוכבים.
הסדרה הקלאסית שעונה לתיאור הזה היא סדרת גמר המערב בין אוקלהומה סיטי לגולדן סטייט לפני שנתיים, כאשר הת'אנדר הציבו בפני הווריירס אתגר עם האורך האדיר והגנת החילופים שלהם. אלא שבסופו של דבר הסדרה ההיא הוכרעה על היכולות של הכוכבים, ועל המשחק הענק של קליי תומפסון במשחק 6 לצד הופעות סטנדרטיות במקרה הטוב של קווין דוראנט וראסל ווסטברוק.
משחק 5 בין הרוקטס לווריירס הרגיש כמו משחק שיוכרע על ידי אחד הכוכבים. התחושה הייתה ששני המאמנים כבר עשו את כל ההתאמות האפשריות ושאין להם עוד מהלך שישנה את התמונה. ד'אנטוני כבר ירד לרוטציה של שבעה שחקנים ובהגנה הוא מצליח לגרור את הווריירס לקצב שלו (עוד נגיע לזה), כשמנגד קר מתקשה למצוא הרכבים יעילים כאשר איגודלה לא כשיר ומסתמך בעיקר על ההגנה המצוינת שלו והכישרון העודף שלו בהתקפה. זו פחות או יותר ההגדרה לתיקו, וכעת מישהו היה צריך לבוא ולשבור את השוויון.
.
במשך רוב המשחק נראה היה שאף אחד לא הולך ללהק את התפקיד הזה. קווין דוראנט חזר לסורו עם 0 אסיסטים ואיבודים שלומיאליים וגם הבידודים שלו שבדרך כלל הם באנקר לא פגעו בכלום. סטף קרי לא היה עקבי מספיק וגם הוא הסתבך עם איבודים. בצד השני, ג'יימס הארדן היה מחריד עם 24% מהשדה ו-0 מ-11 לשלוש בדרך לאחד ממשחקי ה-19 נקודות הגרועים בהיסטוריה.
בחצי הראשון זה נראה שכריס פול הולך להיות חלק מהחבורה הזו עם 0 מ-7 מהשדה וקושי ברור בהתמודדות מול האורך של הווריירס. אלא שברבע השלישי ובתחילת הרביעי פול נכנס למצב פוינט גוד ושינה את המשחק. הוא ניצל חילופים פרובלמטיים של הווריירס בהגנה (עם דייויד ווסט וקוון לוני) וצלף כמה זריקות בלתי אפשריות, שאחת מהן לוותה ב"שימי" ענק מול סטף קרי, מלך ה"שימי" של הליגה. ויקום המלפפון ויכה את הגנן.
זה היה הרגע של כריס פול, והתמונה שלו מנהיג את שאר שחקני הרוקטס באחד מפסקי הזמן ברבע הרביעי היא תמונה שכולנו מחכים למסגר כבר 13 שנה, אבל זה כמעט ולא הספיק. הריצה של פול לא הובילה לבריחה של הרוקטס ולווריירס עדיין היו מספיק הזדמנויות להכריע את המשחק, אבל הם כשלו פעם אחר פעם במאני טיים. לסטיב קר היו ארבעה פסקי זמן ברבע האחרון. אחרי אחד מהם דריימונד גרין מסר את הכדור בחוסר אחריות לג'יימס הארדן (מה שהוביל לנקודות היחידות של הרוקטס ממתפרצת במשחק). באחד אחר הווריירס יצאו לבידוד חסר השראה של דוראנט ואילו פסק הזמן האחרון הוביל משום מה למסירה של קרי לגרין, שאיבד את הכדור ואת המשחק.
בניגוד לבראד סטיבנס בבוסטון, שמצליח לנצל את ההפסקות הללו כדי לסדר את השחקנים שלו בפוזיציות שיעזרו להם להצליח, קר כשל בכך הלילה. יש לקר הרבה מאוד קרדיט שהוא צבר לאורך השנים, אבל נראה שהיתרון שלו כמאמן הוא בשינויים אסטרטגיים (כמו המעבר להרכב המוות בסדרת הגמר ב-2015 או הצורה בה הוא הגן על טוני אלן בחצי גמר המערב של אותה שנה) ולא בפתרונות טקטיים במאני טיים. נראה שהוא נוטה להסתמך יותר מדי על הכישרון של הסופרסטארים שלו במקרים הללו, אבל מול יוסטון הנוכחית הכישרון הזה פשוט לא מספיק, בטח כשאנדרה איגודלה לא משחק.
הרוקטס ניצלו עד תום את חסרונו של איגי. בלי הרכב המוות, סטיב קר היה חייב לשחק עם הרכבים שיש בהם חולייה חלשה, הגנתית או התקפית. מול כל הרכב כזה הרוקטס קיבלו את ההחלטות הנכונות. לדוגמא, כשקווין קוק היה על המגרש, הרוקטס הביאו עזרה מהשחקן שלו והימרו שהוא יחטיא משלוש. ההימור הזה השתלם. באופן כללי, הייתה תחושה ששחקני הרוקטס קוראים את המחשבות של גולדן סטייט בהתקפה וכבר משחק שני ברצף שהם מורידים את הווריירס מ-95 נקודות, משהו שקרה להם רק שמונה פעמים במהלך העונה הרגילה.
כל זה הוביל לניצחון ענק של הרוקטס. בדרך כלל קבוצה שקולעת 37% מהשדה, לא קולעת במתפרצות וסובלת מערב חלש של הכוכב הכי גדול שלה לא מנצחת את המשחק, אבל ההגנה הממושמעת של הרוקטס ביחד עם יכולת הביצוע הירודה של גולדן סטייט עשו את שלהם. בזכות האלמנטים הללו, לרוקטס היו שישה פוזשנים מלווריירס במשחק הזה והם הגיעו לקו 32 פעמים לעומת 23 של האלופה. כדי לנצח קבוצה שזורקת יותר ממך גם מהשדה וגם מהקו יש צורך בקבוצה מאוד מיוחדת, והווריירס, לפחות בסדרה הזו, לא נראים מיוחדים בכלל.
נתון המשחק
יש המון נתונים מעניינים כמו 18 אסיסטים בלבד לווריירס (רק פעמיים במהלך העונה הרגילה היה להם פחות מזה) או שלפי ג'יי טאקר היה נתון -/+ של 14+, אבל כדי להבין את המגמות של הסדרה הזו צריך להסתכל על נתונים שחורגים קצת מגבולות המשחק הבודד. כדי להבין את השוני במשחק של גולדן סטייט מול הרוקטס לעומת המשחק הרגיל שלהם צריך להסתכל על נתונים על פני עונה שלמה.
הווריירס תחת סטיב קר הם לא קבוצה שמסתמכת על בידודים. בעונה הרגילה, בערך 7 פוזשנים למשחק הוקצו לטובת בידודים (מקום 17 בליגה) וזה לא היה חלק אלמנטרי מהמודוס אופרנדי ההתקפי שלהם. גם בסיבובים הראשונים של הפלייאוף לא ראינו שינוי במגמה הזו עם 7.3 בידודים למשחק מול הספרס ו-7 מול הפליקנס. לעומת זאת, מול הרוקטס, עד למשחק הלילה, הווריירס ביצעו 82 בידודים (20.5 למשחק) ולמרות שעדיין אין נתונים רשמיים, לא הייתה תחושה של שינוי מגמה במשחק 5. מי שמוביל את המגמה הזו הוא כמובן דוראנט שכמעט הכפיל את כמות הבידודים שלו ביחס לעונה הרגילה (6.6 לעומת 3.6). כנראה שאתה יכול להוציא את דוראנט מהת'אנדר, אבל אתה לא יכול להוציא את הת'אנדר מדוראנט.
נתון מעניין נוסף הוא מספר המסירות של גולדן סטייט. כפי שניתן לראות בגרף למטה מול הרוקטס הווריורס חולקים את הכדור פחות וזה פוגע בשטף ההתקפי שלהם. מעבר לכך, יחס האסיסטים-איבודים שלהם צונח מול יוסטון. בעונה הרגילה היה להם יחס של 1.9 (1 בליגה), מול הספרס (1.97) והפליקנס (2.33) היחס הזה רק השתפר, אולם מול הרוקטס הם לא מצליחים להגיע לאורגזמה ההתקפית הרגילה שלהם ויותר מדי פוזשנים הולכים לאיבוד (יחס של 1.47 בלבד).
גולדן סטייט היא הקבוצה האחרונה שצריך להמר נגדה, אבל הקבוצה שאנחנו צופים בה עכשיו היא לא בדיוק גולדן סטייט. הרוקטס הצליחו להוציא אותם משיווי משקל וכעת הם נמצאים מרחק 48 דקות מסנסציה ענקית.
מתחת לרדאר
הכל היה מוכן כדי לדבר על ההגנה המופלאה של קליי תומפסון והווריירס על ג'יימס הארדן ועל הדרך בה הם גורמים לזקן להיראות אנושי, אבל האלופה, כאמור, נחנקה בהתקפה וזה מותיר אותנו עם השחקן היחיד ששיחק מעל לציפיות ממנו הערב - אריק גורדון. בתחילת הקריירה שלו בקליפרס גורדון היה כישרון מסחרר, כל כך מסחרר עד שהוא היה התמורה הגדולה שניו אורלינס קיבלה עבור כריס פול בטרייד עליו ב-2012. מאז גורדון עבר אינספור פציעות והייתה תחושה שהוא כבר לעולם לא יממש את הפוטנציאל שלו, אלא שהמעבר ליוסטון בקיץ 2016 שינה הכל עבורו. הוא זכה בתואר השחקן השישי בעונה שעברה והעונה הוא כבר הפך להיות הצלע השלישית לצד הארדן ופול. הלילה הוא קלע את הזריקה הכי חשובה של המשחק (השלשה שהגדילה את היתרון ל-91:95) ולאורך כל המשחק נראה כמו אופציה יציבה הרבה יותר מהארדן.
"אתה חייב שיהיה לך לפחות שחקן אחד שהוא טופ 5, טופ 10 כדי שיהיה לך איזשהו סיכוי לנצח בליגה הזו", אמר דריל מורי לספורטס אילוסטרייטד ב-2016. זה נכון, אבל כדי לנצח באמת אתה חייב שיהיה לך גם שחקנים איכותיים מסביב השחקנים הללו ולמרות שהארדן ופול הם שחקני טופ 10 שהגיעו בטריידים ממזריים של מורי, ההחתמה של גורדון על חוזה יחסית נוח ב-2016 (53 מיליון ל-4 עונות) גם היא ממזרית ביותר. הלילה הוא הוביל את הקלעים של הרוקטס ומייק ד'אנטוני יצטרך ממנו כנראה קצת יותר במשחק הבא, אם כריס פול לא יהיה כשיר ב-100%.
לקראת המשחק הבא
השאלה הגדולה היא כמובן מה מצבו של כריס פול. הרוקטס אמנם צריכים לנצח רק משחק אחד ויכול להיות שיהיה להם לילה מטורף מהשלוש כך שהם יוכלו לנצח גם בלי פול, אבל זה על גבול הבלתי אפשרי, בטח מול ההגנה של הווריירס, מה גם שאין לד'אנטוני מישהו שהוא סומך עליו ברוטציה שיכול למלא את הדקות שפול ישאיר מאחוריו, כך שהרוקטס צריכים להתפלל לאלוהי הכדורסל שלא יגזלו מאיתנו את CP3 דווקא בשעתו היפה ביותר.
מנגד, למרות שהמומנטום לחלוטין נגדם, הווריירס לא צריכים להתייאש. אם פול בחוץ ואנדרה איגודלה חוזר, זה יספיק עבור הווריירס גם אם הם לא יעשו התאמות נוספות. יחד עם זאת, קר חייב לגרום לקבוצה שלו להזיז את הכדור יותר ולחזור להיות גולדן סטייט שאנחנו מכירים. הלילה הוא נראה ממש מפציר בדוראנט לסמוך על החברים שלו כאשר הוא חודר לסל, אולי במשחק הבא המסר יעבור. אם לא, יכול להיות שהווריירס יראו לראשונה בעידן קר את הגמר מהבית.