בווידאו: מיטב ביצועיו של וויליס ריד
זה לא אמור היה לקרות. שעתיים קודם לכן הוא בקושי יכול היה ללכת, שלא לדבר על לרוץ, וחבריו לקבוצה העריכו שאם כבר יישב, מוטב שלא יהיה זה בסמוך ללוקר שלו בחדר ההלבשה או על הספסל על הפרקט, כי אם על כיסא גלגלים. עד כדי כך חמור היה המצב, עד כדי כך הכאבים היו בלתי נסבלים. זה לא אמור היה לקרות, אבל הרבה דברים לא אמורים היו לקרות בקריירה של וויליס ריד, קריירה מופלאה שנקטעה בחלוף עשר שנים בלבד, בגלל פציעות, כמובן. פציעה אחת הגדירה את המורשת שלו, אולי מורשת של ליגה שלמה, ופציעות אחרות מנעו ממנו להמשיך לעשות את הדבר שעשה טוב מכולם. אבל בלי פציעות וויליס ריד לא היה הופך לוויליס ריד, והרגע הקסום ההוא לא היה מתרחש. זה לא אמור היה לקרות, וההמשך של אפקט הפרפר הזה כלל לא ברור: מה היה קורה אילו לא היה משחק באותו משחק שביעי ומכריע של גמר ה-NBA מול לוס אנג'לס לייקרס? מה היה קורה אילו לא היה נפצע מלכתחילה, אילו היה בריא לכל אורך הדרך?
זה לא אמור היה לקרות, אבל לפני 48 שנה בדיוק, זה קרה: וויליס ריד הפצוע יצא מחדר ההלבשה לתדהמת כולם. הוא אולי היה פצוע מכדי לשחק 48 דקות ולהעמיד את השורה הסטטיסטית הרגילה שלו, אך ליבו היה חזק מתמיד. ולפעמים, בערבים מיוחדים במיוחד, לב חזק הוא כל מה שצריך כדי לחרוט את שמך, את שם הקבוצה שלך, את שם הליגה כולה בספרי ההיסטוריה.
כילד לא רק שהיה בלתי פציע, דומה היה שלא היה מסוגל לעשות שום דבר מלבד לנסוק מעלה. להצטיין באופן יחסי היתה משימה קלה במיוחד בהתחשב בכך שנולד ב-1942 בהיקו, לואיזיאנה, מקום כל כך עלום שם עד שאין לו ערך ויקיפדי, מקום כל כך קטן עד שריד אמר פעם שנולד בשום מקום, וגדל כמעט בשום מקום. כשהיה בן שש עברה משפחתו לחווה בכמעט שום מקום הנ"ל - ברניס, עיירה קטנה, גם כן בלואיזיאנה. סביב יום הולדתו העשירי נפתח באיזור בית ספר לשחורים בלבד, שם החל לשחק כדורסל (לראשונה באולם סגור, בניגוד למגרשי החול בהם היה משחק קודם לכן), פוטבול ובייסבול. הוא הצטיין בכולם, אך הצטיין יותר מכל בכדורסל. כשנעליו נגנבו יום אחד, עלה לשחק יחף, כאילו לא קרה דבר, וקלע 58 נקודות. דייב דבושר, איתו ישתף פעולה בניקס עשור לאחר מכן, אמר פעם שריד "מעולם לא לקח קיצור דרך בחיים", ובכל מקרה, קיצורי דרך בלואיזיאנה הגזענית של שנות החמישים לא ממש היו זמינים לאנשים שחורים. הכדורסל בהחלט היה כרטיס היציאה של הכישרון הצעיר, שלא זכה למלגה באחת האוניברסיטאות הגדולות, ונאלץ לפלס את דרכו מעלה בקולג' לשחורים בלבד - גרמבלינג קולג' - ובו המוטו "כל אחד הוא מישהו".
והוא בהחלט היה מישהו. בקולג' הקטנטן, שמלבד ריד מעולם לא הצמיח שחקן NBA שהצליח להישאר בליגה למעלה מחמש שנים, הראה שחקן הפנים המוכשר בדיוק למה הוא מסוגל. בעונתו האחרונה העמיד ממוצעים של 26.6 נקודות ו-21.3 ריבאונדים למשחק, ובכל אחת מהן, שימש כמודל לחיקוי, לא רק כשחקן הטוב ביותר אלא גם האהוב ביותר, הנחמד ביותר, הצנוע ביותר. ספק אם הניקס הכירו את כל התכונות הללו כשבחרו בו במקום השמיני של הסיבוב השני בדראפט 1964 - הם הסתמכו יותר על כישורי הכדורסל, על הסטטיסטיקות המפלצתיות, וקיוו שיחולל את המהפך שאף אחד אחר לא הצליח לחולל במועדון הכושל, שהעפיל פעם אחת בלבד לפלייאוף בין 1955 ו-1966. המעבר בין לואיזיאנה לניו יורק היה דרסטי, כמובן. "זה היה המקום שבו מוכיחים דברים", אמר ל"ניו יורק טיימס". "עזבתי קולג' של שחורים בלואיזיאנה בגיל 22, והצניחו אותי בניו יורק סיטי. זה היה הישרדות. הייתי צריך לעשות את זה או לחזור ללואיזיאנה ולהיות מורה. אני חושב שאנשים בשיאם ככל שהאתגר שעומד מולם גדול יותר".
האתגר היה גדול, אך ריד לא חיכה זמן רב להגיע לשיאו. כבר בעונת הרוקי שלו סיים כקלע השביעי בטיבו בליגה הטובה בעולם (19.5 נקודות למשחק) וכקוטף הריבאונדים החמישי בטיבו (14.7). משחק בלתי נשכח של 46 נקודות ו-22 ריבאונדים מול לוס אנג'לס לייקרס של ג'רי ווסט ואלג'ין ביילור סייע לו להפוך לשחקן הניקס הראשון בהיסטוריה שמוכתר כרוקי העונה, ולהיבחר בפעם הראשונה (מתוך שבע שנים רצופות) למשחק האולסטאר של ה-NBA. "מעולם לא חשבתי שאני מהשחקנים הבאמת מוכשרים. שיחקתי חכם יותר וחזק יותר מהיריבים שלי", הצטנע ואמר ל"אוקלהומן" ב-1982. עניין החוזק והחכמה היו חשובים בעיקר בהתחשב בכך שלא היה גבוה במיוחד (2.06 מ') בהשוואה לשחקני פנים אחרים סטייל ווילט צ'מברליין, קארים עבדול ג'באר ואחרים, אך בכל זאת פרח בעמדת הסנטר. הוא היה מגוון, עם יד רכה מחצי מרחק, ידע תמיד איפה להיות - בין אם כדי להשתלט על ריבאונד נוסף, או לסיים מתחת לסל, ולא פחד מאף אחד. הוא דאג להבהיר לחבריו לקבוצה שאף פעם לא יעצרו אותו כשהוא מתקוטט עם יריבים, וזה בדיוק מה שקרה ב-1966, כשהחל קטטה פחות או יותר עם כל שחקני הלייקרס:
ככל שריד השתפר, כך גם ניו יורק השתפרה, בעיקר בזכות כישרון נוסף שהוזרם לסגל. בעונתו השנייה בליגה קיבל את וולט בלאמי, ברביעית את וולט פרייז'ר, בחמישית את דייב דבושר ובשישית את ביל בראדלי. כל אלה הצטרפו אל דיק בארנט וקאזי ראסל והפכו את הניקס לקבוצה מנצחת. על הקווים הוחלף דיק מגווייר ברד הולצמן האגדי, שהנחיל בתפוח הגדול הגנת ברזל שבשלב מסוים היתה לטובה בליגה. הניקס שיחקו קבוצתי, עבדו אחד בשביל השני, והכל התחבר בעונת 1969/70, אותה פתחו עם 1:14, בדרך ל-60 ניצחונות בסך הכל - ההישג הטוב בתולדות המועדון (ששוחזר ב-1992/93). כמו בעונות הקודמות, גם בעונה המופלאה ההיא ריד היה ה-כוכב, עם 21.7 נקודות ו-13.9 ריבאונדים לערב, ולאחר שהניקס התגברו בקושי על בולטימור של ווס אנסלד וארל מונרו בסיבוב הראשון של הפלייאוף, העיפו את מילווקי של קארים עבדול ג'באר בגמר האיזורי עם 1:4 מהדהד, וקבעו דייט עם לוס אנג'לס לייקרס של ג'רי ווסט, ווילט צ'מברליין ואלג'ין ביילור.
היה זה הגמר הראשון בהיסטוריה ששודר במלואו בטלוויזיה, והוא בהחלט ענה על הציפיות. הניקס ניצחו 112:124 במשחק הראשון בזכות ערב אדיר של ריד, עם 37 נקודות ו-16 ריבאונדים. במשחק השני הלייקרס איזנו את הסדרה ל-1:1 אחרי 103:105 (ריד סיים עם 29 נקודות ו-15 ריבאונדים), כשגם משחקים 3 (38 נקודות ו-17 ריבאונדים לריד) ו-4 (23 ו-12) הסתיימו בתום דרמות גדולות והארכות - הראשון הלך לניקס, השני ללייקרס. במשחק החמישי הצליח הסנטר של ניו יורק לשחק שמונה דקות בלבד לפני שנפצע ברגלו. קבוצתו בכל זאת גירדה ניצחון ועלתה ל-2:3, אך ללא הכוכב הגדול שלה, לא הצליחה לסגור עניין במשחק השישי, בו הלייקרס הביסו 113:135, בעיקר בזכות 45 נקודות ו-27 של צ'מברליין, שעשה ככל העולה על רוחו בלי הנוכחות של ריד בצבע.
ואז הגיע המשחק השביעי.
לכל היה ברור שאם ריד לא כשיר, צ'מברליין עתיד להתעלל פעם נוספת במי שהיתה ההגנה הטובה בליגה, אך ללא המנהיג שלה, הפכה קבוצת הגנה בינונית למדי. בשעות שקדמו למשחק, לאף אחד לא היה ברור האם המנהיג הזה יעמוד לרשותו של רד הולצמן, או יעמוד בכלל. ה-8 במאי 1970 הגיע והמדיסון סקוור גארדן כולו היה לחוץ ומתוח כפי שמעולם לא היה, וזה לא ממש שינה האם היית עיתונאי, מאמן, שחקן של הניקס, אוהד של הניקס, שחקן של הלייקרס או אוהד של הלייקרס: אף אחד לא ידע האם וויליס ריד מסוגל לשחק, או מתכוון לשחק. ב-18:30, שעה וחצי לפני שריקת הפתיחה, דידה ריד לפרקט, מלווה ברופא וגדודי עיתונאים, אך בקושי זז בזמן שניסה לזרוק לסל. על פי "ניוזדיי", ווילט צ'מברליין צפה בחשש בנעשה ממנהרת השחקנים. ריד חלף על פניו בחזרה לחדר ההלבשה של הניקס. "איך אתה מרגיש?" שאל אחד הסנטרים הגדולים בכל הזמנים. "אני לא יכול לזוז לצד ימין שלי", אמר ריד.
חבריו לקבוצה של סנטר הניקס הלכו שוב ושוב לחדר הרופאים כדי לנסות ולדלות מידע. הולצמן, שהבין ששחקניו מתעסקים אך ורק בדבר אחד - ולא במשחק 7 של גמר ה-NBA, עשה לזה סוף: הוא טרק את דלת החדר בה וויליס ריד הסתודד עם הרופאים, וצרח על שחקניו להתמקד במשחק עצמו. שחקני ניו יורק יצאו לחימום ב-19:10, אך הסנטר נותר בחדר ההלבשה. "כשיצאנו בלעדיו, לא חשבנו שיש לנו סיכוי", הודה פרייז'ר בפני "ניוזדיי". "לא הייתי אופטימי. וויליס אפילו לא יכול היה להזיז את הרגל. גם אם היה מנסה לשחק, לא חשבתי שהוא יכול להיות אפקטיבי". ביל בראדלי השמיע דברים דומים - לטענתו, ריד צריך היה לשבת בכיסא גלגלים. עבור ריד עצמו, לא היתה פה שאלה בכלל: אם צריך, היה עולה לפרקט בכיסא גלגלים. הוא חשב 20 שנה קדימה, כשיביט במראה ויתחרט שלא לקח חלק במאורע ההיסטורי הזה. "מאז גיל 13, רציתי לשחק על האליפות", אמר ל"ניו יורק טיימס". "משחק 7 בגמר, אני חייב להיות שם. אם זה יהיה סוף הקריירה שלי, שיהיה".
ב-19:19 יצא לחימום קאזי ראסל, וכל המדיסון סקוור גארדן הריע, כי חשב שמדובר בריד. בחזרה בחדר ההלבשה, הרופא של הניקס חיכה עד הרגעים האחרונים כדי להזריק בשריר הירך של כוכב הקבוצה 200 מיליגרם של קרבוקאין וקורטיזון, על מנת להקל על הכאבים. "זו היתה מחט גדולה", אמר ריד לאתר הרשמי של הליגה. "ראיתי את המחט ואמרתי, 'אלוהים ישמור'. אני חושב שסבלתי מהמחט יותר מהפציעה". כמה רגעים אחר כך, ב-19:34, קצת פחות מחצי שעה לפני כדור הביניים, וויליס ריד יצא מחדר ההלבשה למנהרת השחקנים ואז לפרקט של המדיסון סקוור גארדן, והאולם כמעט רעד מרוב רעש, התרגשות וקתרזיס. "מעולם לא שמעתי קהל כזה", אמר פיל ג'קסון, שחקן משנה באותה קבוצה.
נותרו עוד 26 דקות עד כדור הביניים הראשון, וויליס ריד בקושי הצליח ללכת, אבל זה לא שינה. ניו יורק בכלל לא היתה צריכה לחכות 26 דקות ואז עוד 48, בכלל לא היתה צריכה להיאבק בלוס אנג'לס לייקרס: כשוויליס ריד דידה מחדר ההלבשה למגרש, הניקס זכו באליפות. היתר היה לפרוטוקול בלבד.
כוכבי היריבה צ'מברליין, ווסט וביילור עצרו את החימום שלהם והביטו גם הם בריד, שזרק שתי זריקות עונשין וקלע את שתיהן. "אי אפשר לתאר את האומץ שלו", אמר ביל בראדלי ל-ESPN. "כולנו ידענו מה הוא עובר. הכאב בטח היה איום ונורא. כשהוא עלה לפרקט כדי להיות איתנו, ידענו מה אנחנו צריכים לעשות. ידענו שאנחנו צריכים לנצח בשביל וויליס". אבל וויליס לא רק עלה לפרקט על מנת להעניק לחבריו בוסט מנטלי - הוא התעקש לשחק, התעקש להיות זה שקופץ לכדור הביניים הראשון - הוא, 206 ס"מ שבקושי מסוגל לזוז, מול ווילט צ'מברליין האגדי והמאיים, 216 ס"מ - ובטח ניחשתם מי ניצח את כדור הביניים. למעשה, ריד התכבד בסל הראשון של המשחק, מאיזור העונשין, ולאחר מכן סיפק ג'אמפ נוסף מחצי מרחק. הגארדן התפוצץ.
ארבע הנקודות שקלע בפתיחה היו כל הנקודות שיקלע ב-27 הדקות שלו על הפרקט, אך זה בהחלט הספיק. "הכל קיבל חיים משל עצמו כי הייתי בר מזל מספיק כדי לקלוע את שתי הזריקות הראשונות", אמר ל-nola.com. "זה הראה שהכל בסדר. זה נתן השראה לקבוצה ולאוהדים, שהיו בטירוף". אף שלא ממש היה שותף להתקפה מלבד חסימות שסידר לחברים, בהגנה עצר את צ'מברליין האימתני על 2 מ-9 מהשדה (בדרך ל-21 נקודות בסך הכל - שום דבר לעומת ה-45 במשחק מספר 6), ובאופן כללי סחט מעצמו כל טיפה שהיתה בו. שלוש דקות למחצית ירד לספסל בשל עבירה שלשיית. בנקודת הזמן הזו הניקס כבר הוליכו ביתרון דו-ספרתי, שבשלב מסוים הגיע עד 29 נקודות. במחצית קיבל זריקה נוספת ובאמצע הרבע השלישי, ביתרון 54:79, ירד לספסל ולא חזר ממנו. חבריו כבר לא היו זקוקים לו - וויליס ריד עשה את שלו, והאליפות היתה במרחק נגיעה, בעיקר בזכות ערב בלתי רגיל של פרייז'ר, עם 36 נקודות ו-19 אסיסטים. גם דיק בארנט (21 נקודות), דבושר (18 ו-17 ריבאונדים) ובראדלי (17) נתנו את שלהם. זה נגמר ב-99:113, ובאליפות ראשונה בהיסטוריה לניו יורק.
"אין שום סיכוי שריד יכול היה לשחק", אמר ל"ניוזדיי" חברו לקבוצה, דייויד סטולוורת'. "הצליעה שלו היתה קשה. הוא פשוט אדם יפה, יפה. הוא הראה כל כך הרבה אומץ. אתה חייב להיכנס לטירוף כשמישהו שאמור להיות בכיסא גלגלים יוצא לשחק. בתוך תוכו הוא ידע שלא היה צריך לשחק". ריד עצמו לא הכחיש את הדברים ואמר בסיום: "לא יכולתי לזוז. כמעט נפצעתי בכדור הביניים, ואז נפצעתי ברבע הראשון. זה היה קשה". ביל בראדלי, שיהפוך לסנאטור מטעם ניו ג'רזי, סיכם זאת טוב מכולם: "המנהיג שלנו שם את חייו על הכף עבור כולנו". וכולם, בלי יוצא מהכלל, הודו שאם וויליס ריד לא משחק באותו משחק, ניו יורק לא מנצחת, ואלוהים יודע מתי היא זוכה באליפות הראשונה שלה - אם בכלל. המשחק השביעי ההוא נבחר על ידי ESPN למשחק 7 הטוב ביותר בתולדות הפלייאוף, לרגע הגדול ביותר בתולדות מדיסון סקוור גארדן, ובאתרים רבים הוכתר כאחד הרגעים הספורטיביים הגדולים בתולדות ארצות הברית. ריד עצמו עשה היסטוריה באותה עונה, כשהפך לשחקן הראשון אי פעם שנבחר ל-MVP של משחק האולסטאר, ל-MVP של העונה הרגילה ול-MVP של סדרת הגמר באותה עונה.
היו שחשבו כי ריד והניקס העצימו את הפציעה ואת הרגע, על מנת להוציא את הלייקרס מאיזון ולהעניק לשחקני המארחת יתרון פסיכולוגי. למעשה, מאז, בכל פעם ששחקן כלשהו נפצע, היה בספק למשחק כלשהו ואז החלים בדרך נס, עלה שמו של וויליס ריד, אך על פי כל העדויות, הפציעה של כוכב ניו יורק היתה חמורה עד מאוד (עד כדי כך שמנעה ממנו להשתתף באופן מלא במצעד האליפות), ולא היתה אמורה לאפשר לו לשחק במשחק 7. באליפות השנייה, ב-1972/73, כבר היה בריא לגמרי, מה שאי אפשר להגיד על העונה שקדמה לה, בה שיחק 11 פעמים בלבד בשל פציעה בברך, אך הפציעות עשו את שלהן והפכו אותו לשחקן משני לאורך העונה, בה העמיד ממוצע של 11 נקודות למשחק. אלא שריד התעורר בסדרת הגמר, בה הניקס חזרו מפיגור 1:0 בדרך ל-1:4 על הלייקרס, והפך לשחקן הראשון בהיסטוריה שמוכתר כ-MVP של סדרת הגמר בשני מקרים שונים. בסופו של דבר, הבריאות הכריעה אותו. שני ניתוחים בברכיים היו שניים יותר מדי, וכשהתבשר על ידי הרופאים שאם ימשיך לשחק הוא עלול להפוך נכה, סירב לניתוח שלישי והחליט לתלות את הנעליים, אחרי עשר שנים בלבד בליגה הטובה בעולם. הוא לא כינס מסיבת עיתונאים חגיגית, לא משך תשומת לב, פשוט נפרד באותה צניעות ושקט בה הגיע, והלך להתבודד, לצוד ולדוג ביערות שכל כך אהב.
הניקס הציעו לו לשמש כעוזרו של רד הולצמן ושמעו תשובה שלילית, אך כשהולצמן סיים את תפקידו, ולסנטר העבר הוצע להחליפו, ריד לא היסס. הוא זכה לתמיכה כמעט בלתי נתפסת מהתקשורת המקומית, משחקני עבר ועמיתים למקצוע. נשיא הניקס מייקל ברק השווה אותו לאגדות ניו יורקיות כגון ג'ק דמפסי וג'ו דמיאג'יו, וב"ניו יורק טיימס" נכתב שהעיתונאים כל כך אהבו אותו, ש"הדרך היחידה בה ייכתבו עליו דברים רעים בניו יורק היא אם יצולם חובט בג'קי אונאסיס". למרבה הצער, הניסוי לא ממש הצליח: ריד החזיק בתפקיד עונה וקצת לפני שפוטר, ולאחר מכן שימש למשך ארבע שנים כמאמנה של מכללת קרייטון, ולמשך קצת יותר ממאה משחקים כמאמן הנטס. השלב הבא היה להפוך ב-1989 לג'נרל מנג'ר של ניו ג'רזי, מועדון בו עבד במספר תפקידי ניהול נוספים לאורך השנים.
לאחר שפרש מתפקיד סגן הנשיא לענייני כדורסל של ניו אורלינס ב-2007 הוריד פרופיל ובילה יותר ויותר זמן בחווה שלו בלואיזיאנה, שם הוא צד ודג מדי יום. לאן שלא הולך אנשים עדיין מזכירים לו את משחק 7 ההוא, ואולי זו הסיבה שביום יום, וויליס ריד לא עונד את טבעות האליפות שלו - הוא לא צריך תזכורות למה שהיה. כשנשאל על ידי nola.com האם הוא מרוצה מאיך שהקריירה שלו התפתחה - עם כל העליות, כל הפציעות, כל הדברים שאולי יכול היה להשיג ולא השיג - השיב: "בסך הכל כן. תארי MVP, זה הכל מזל. זה פרס קבוצתי. הפרס האישי הכי גדול הוא שהייתי השחקן הראשון שהגופיה שלו הופרשה על ידי הניקס. שיחקתי שם כל הקריירה. הייתי הראשון, וכנראה שאני האדם היחיד שיודע את זה".
nimrodofran@walla.co.il