פלייאוף 2018 לא מאכזב עד כה. הפליקנס היממו את עולם הכדורסל עם הסוויפ המרשים על הבלייזרס, הפייסרס לא נרתעים מלברון ג'יימס והקאבס ואילו הסיקסרס נראים כמו הדבר האמיתי. ואם כל זה לא מספיק, יש את הסדרה המשובחת בין אוקלהומה סיטי ליוטה.
אחרי שני משחקים צמודים, הג'אז נתנו לת'אנדר סנוקרת רצינית במשחק השלישי והם לחלוטין נראים כקבוצה הטובה יותר בסדרה הזו. ההגנה המצוינת של הג'אז עיוותה את ההתקפה של הת'אנדר, שזורקת פחות זריקות מהצבע באחוזים פחות טובים מאשר בעונה הרגילה, וצמד המגדלים רודי גובר ודרק פייבורס מצליח למנוע מהת'אנדר לשלוט בריבאונד ההתקפה, סימן ההכר של סטיבן אדאמס והת'אנדר במהלך 82 המשחקים הראשונים של העונה (הת'אנדר הורידו 28% מהריבאונדים הזמינים בהתקפה בעונה הרגילה, מקום ראשון בליגה. מול יוטה הם מורידים 19% מהריבאונדים הזמינים, שווה ערך למקום ה-29 בעונה הרגילה).
גם בהתקפה הג'אז נראים הרבה יותר טוב מהת'אנדר. דונובן מיטשל משחק כאילו זה הפלייאוף העשירי שלו, ריקי רוביו נזכר לממש את הפוטנציאל סוף סוף וקווין סניידר מנצח על המקהלה הנהדרת בזמן שבצד השני ראסל ווסטברוק לא מוצא את עצמו. ל-MVP המכהן אמנם יש ממוצע טריפל דאבל עד כה בסדרה (20.7 נקודות, 11 ריבאונדים, 10 אסיסטים), אבל מדובר במספרים ריקים מתוכן. ברבעים האחרונים של הסדרה הוא קלע בסך הכל 10 נקודות ב-27.3% מהשדה, כשבמשחק האחרון הוא אפילו לא זרק לסל. נראה שהנוכחות בצבע של רודי גובר בהחלט נכנסה לראש של אחד החודרים הכי טובים בליגה וזה משפיע על כל המשחק שלו. בעונה הרגילה ווסטברוק היה מגיע ל-10.4 זריקות מהצבע בממוצע למשחק וקולע אותן ב-54%. בשלושת המשחקים הראשונים של הסדרה הוא ירד ל-8.4 זריקות ב-44%.
הבעיה היא שחוסר האפקטיביות של ווסטברוק בחדירות לצבע מוציאה את העוקץ מכל ההתקפה של הת'אנדר. ברגע שהוא מאיים פחות על הטבעת, ההגנה לא צריכה לקרוס ולהקריב שלשות פנויות לפול ג'ורג', כרמלו אנתוני וקורי ברואר. "היתרון שלי הוא שאני תוקף, לא משנה מי נמצא מולי. זה היתרון שלי, ואני חייב להשתמש בו כדי לעזור לקבוצה שלי ולעצמי", אמר ווסטברוק בראיון לרויס יאנג מ-ESPN לפני כמה שנים, במשפט שמתאר את פילוסופיית ההתקפה שלו על רגל אחת. ברגע שווסטברוק לא תוקף באותה אימתנות ולא מייצר סביבו את כוח המשיכה הרגיל, האפקטיביות של כל ההתקפה של הקבוצה נפגעת, וכך הת'אנדר חוזרים להתקפות בסיסיות וצפויות.
חוץ מיוסטון, אוקלהומה סיטי היא הקבוצה שמוסרת הכי מעט בפלייאוף ומייצרת הכי מעט אסיסטים פוטנציאליים. ההתקפה שלה נראית חסרת השראה, בלשון המעטה, ובעוד צריך לתת המון קרדיט לג'אז על כך, דווקא עכשיו, לפני המשחק הרביעי בסולט לייק סיטי, כשהעונה של הת'אנדר נמצאת על הכף, הגיע הזמן לדבר על האחריות של ווסטברוק למוצר שהקבוצה מעמידה על הפרקט.
עוד בנושא
וושינגטון וקליבלנד איזנו ל-2:2, הספרס צימקו ל-3:1 מול גולדן סטייט
לברון הילל את קייל קורבר: "מקלעי השלשות הטובים בהיסטוריה"
מאז שסיאטל עברה לאוקלהומה סיטי והסוניקס הפכו לת'אנדר, היו שלושה גורמים קבועים בפרנצ'ייז. הגנ'רל מנג'ר סם פרסטי, הווטרן ניק קוליסון, וראסל ווסטברוק. שחקנים באו, אחרים הועברו בטרייד, מאמנים התחלפו, כוכבים נטשו, אבל ווסטברוק, שנבחר בדראפט בקיץ של המעבר, תמיד היה שם. בתחילת הדרך הוא היה הרובין של קווין דוראנט, והקבוצה הזו הראתה את הפוטנציאל שלה כבר בעונתו השנייה בליגה ב-2010, כאשר הצליחה להפריע ללייקרס בסיבוב הראשון. ב-2011 הם כבר הגיעו לגמר המערב. ב-2012 הם הפסידו ללברון ומיאמי בגמר ה-NBA.
באותה נקודה ג'יימס הארדן הועבר בטרייד, הת'אנדר סבלו מפציעות מעצבנות בפלייאוף וחוויה חוץ גופית של קליי תומפסון ב-2016 ומעולם לא חזרו לגמר הליגה. אפשר להתווכח אם זו הצלחה או כישלון, אבל כמעט כל מועדון בליגה היה חותם על רצף כזה של הופעות בפלייאוף, כך שאפשר להתפתות ולהגיד שהשילוב בין ווסטברוק לדוראנט עבד, שבאטמן ורובין שיתפו פעולה בצורה אופטימלית. אבל זה רחוק מהמציאות.
יכול להיות שווסטברוק יועד להיות רובין, אבל סגנון המשחק שלו הוא באטמני לחלוטין. הוא כופה את השליטה שלו על משחק ההתקפה, בין אם הוא עם הכדור או לא. רוב הזמן הוא עם הכדור ולמעשה מכתיב מה יקרה בהתקפה. מאז העונה השלישית שלו בליגה הוא תמיד היה בטופ 8 ב-Usage (אחוז הפוזשנים בהם הוא מקבל החלטות עם הכדור) כאשר העונה שעברה שלו הייתה העונה עם נתון ה-Usage הגבוה בהיסטוריה לשחקן יחיד - עם 40% מהפוזשנים.
מה שמעניין הוא שווסטברוק כופה את הסגנון שלו על ההתקפה גם ברגעים המעטים שהכדור לא אצלו. כאשר ווסטברוק ללא הכדור, הוא כמעט ולא נע ולא מייצר תנועה שגורמת להגנה לקבל החלטות. בדרך כלל, ברגע שהוא משחרר את הכדור הוא מחכה בצד בזמן שג'ורג' או אנתוני (או דוראנט בזמנו) מנסים לייצר מהלך יש מאין. חוסר התנועה הזו יוצרת ניוון של ההתקפה. בכתבה מאמצע העונה קווין אוקונור מ-The Ringer ירד לפרטים לגבי הניוון הזה וניסה להשוות בין התנועה של סטף קרי בלי הכדור לבין אי התנועה של ווסטברוק.
"תחשבו איך קרי נשאר אקטיבי בלי הכדור כשהוא רץ בין חסימות או מסתער על שטח פנוי", כתב אוקונור, "האיום שלו בלי הכדור כמעט זהה לאיום שלו עם הכדור. ווסטברוק רחוק מהרמה של קרי כקלעי, אבל כרגע הוא לא מציע כמעט כלום כאשר הוא בלי הכדור".
לא סתם אוקונור השווה את ווסטברוק לקרי. במקרה קרי היום הוא הסייד קיק של קוויין דוראנט, שעזב את ווסטברוק כדי לשחק עם אותו קרי בגולדן סטייט. המעבר לווריירס עם ההתקפה מלאת התנועה והמסירות חשפה בפנינו קווין דוראנט שלא הכרנו באוקלהומה סיטי. כשג'רי ווסט התקשר כדי לשכנע אותו לעבור לגולדן סטייט בקיץ 2016 הוא דיבר עם דוראנט על הגיוון הגדול במשחקו, שכמעט לא בא לידי ביטוי. "הדבר היחיד שאמרתי לו זה שאנשים יתחילו להעריך את משחק האול-אראונד שלו. זה החלק שהיה חבוי במשחק שלו", ווסט אמר בראיון למרקורי ניוז בקיץ שעבר. בתוך המשפט הזה של הלוגו גם הייתה חבויה ביקורת מרומזת על ווסטברוק.
דוגמא נוספת לשחקן שמצא את עצמו דווקא הרחק מראסל ווסטברוק הוא ויקטור אולדיפו. אחרי עונה בינונית בצילו של ווסטברוק ומסעו אל עבר ממוצע הטריפל דאבל, אולדיפו הפך באינדיאנה לאולסטאר שמסתכל ללברון ג'יימס בלבן של העיניים ולמועמד המוביל לתואר השחקן המשתפר של העונה.
עוד דרך מעניינת להסתכל על ההשתלטות של ווסטברוק על סגנון המשחק של הקבוצה שלו היא דרך המאמנים שלו. במשך שנים סקוט ברוקס חטף ביקורות על סגנון המשחק שהוא הטמיע באוקלהומה סיטי ואילו גם מחליפו בילי דונובן, שנודע בסגנון משחק מהיר ומלא תנועה במכללת פלורידה, משחק עם סגנון דומה שמאפשר לווסטברוק להכתיב את ההתקפה.
האם דוראנט היה יכול להראות את החלקים השונים במשחק שלו לצד ווסטברוק? האם אולדיפו היה יכול להתפתח לשחקן שהוא היום כשווסטברוק שולט בכדור? האם לברוקס ודונובן היה משתלם לפתח סגנון משחק שונה?
כנראה שהתשובה לכל השאלות הללו היא לא, אבל זה לאו דווקא דבר רע. הסגנון של ווסטברוק אמנם לא מאפשר לפתח את משחק האול-אראונד הכי משובח או מהווה חממה לגארדים יוצרים אחרים, אבל הוא לא סגנון רע, ועדיין אפשר להתפתח לצידו. לראיה, סטיבן אדאמס שהפך להיות אחד הסנטרים האיכותיים בליגה לצידו של ווסטברוק. הרכז האניגמטי הזה לא יוביל קבוצה עם סגנון שיתופי א-לה סטיב נאש, אלא הוא יוביל קבוצה בדרך שלו.
זו הסיבה שכל כך הרבה עומד על הכף מבחינת ווסטברוק לקראת המשחק הרביעי, שייערך הלילה (. הוא הוביל את הת'אנדר בדרך שלו, דרך העזיבה של דוראנט ועד ההגעה של ג'ורג' ואנתוני ועד לרגע הזה, וכעת, אם הדרך הזו תוביל להפסד בסיבוב הראשון עם יתרון ביתיות, מה זה אומר על הדרך של ווסטברוק? האם זה אומר שאולי זה כן סגנון רע?
מעבר להשלכות על סגנון המשחק של ווסטברוק עצמו, הפסד מול הג'אז עלול להוביל לעזיבה של פול ג'ורג' בקיץ וזה כבר יקשה מאוד על ווסטברוק להוכיח שהסגנון שלו יכול להצליח. עזיבה מרצון של ג'ורג' תפגע אנושות בכל אשליית אליפות שיש לווסטברוק ולת'אנדר. בהתחשב בכך שווסטברוק בן 29 ושגארדים אתלטיים בלי קליעה נוטים להיעלם ברגע שהאתלטיות שלהם נפגמת (ע"ע דרק רוז), הסיכויים של ווסטברוק להתקרב בעתיד לאזור החיוג של האליפות כשחקן מוביל יהיו קלושים. מעבר לכך, עזיבה של ג'ורג', אחרי העזיבה של דוראנט ואחרי ההצלחה של אולדיפו מחוץ לאוקלהומה סיטי, תהווה עוד הוכחה לכך שווסטברוק אמנם יכול לעזור לסטיבן אדאמסים של העולם להתפתח, אבל תבהיר פעם נוספת שהוא לא מסוגל לחיות בדו קיום מוצלח עם כוכבים אחרים. במובן הזה, הוא לא באטמן ולא רובין. הוא גיבור על בודד בלי עוזרים. וב-NBA של היום, אתה לא יכול להתקרב לתואר בלי עוד גיבורי על לצדך.
"המשחק הרביעי יהיה מבחן שיראה איזה קבוצה אנחנו", אמר כרמלו אנתוני אחרי ההפסד במשחק הקודם. העונה של הת'אנדר נמצאת על הכף במשחק הזה, אבל מבחינת ראסל ווסטברוק, גם המורשת נמצאת בסכנה.
