את זריקת העידוד הגדולה והמתמשכת בהיסטוריה קיבל בן סימונס כבר לפני ארבע שנים - בעודו בן 17 בלבד - במהלך מחנה האימונים המסורתי של נייקי, שמרכז את מיטב הכישרונות הגדולים הבאים ב-NBA. סימונס כה הרשים, עד שלברון ג'יימס בכבודו ובעצמו ניגש אליו ולחש באוזנו את האמירה המפתיעה הבאה, שנוסכת בו ביטחון רב עד עצם היום הזה: "יום יבוא ותהיה אפילו יותר טוב ממני", אמר לו ג'יימס, "אבל כדי להגיע לזה אסור לך לדלג על צעדים, ואתה חייב להשקיע את כל כולך".
מאז הספיקו השניים לפתח יחסי אב ובן ממש, שכוללים שיחות תכופות ומפגשים מזדמנים בפגרות הקיץ - פריבילגיה ששמורה אך ורק לחבר מרעיו הקרוב מאוד של ג'יימס (להלן: חבורת סירת הבננה). אבל בשבוע החולף גם המנטור לברון לא יכול היה שלא להבחין בכך שנפל דבר: אחרי עוד כדרור מרהיב ודאנק מהדהד על חשבון האין-הגנה של הקאבס, סימונס מתקרב לג'יימס ונועץ בו מבט שאת הסאבטקסט שלו קל מאוד להבין. מעתה ואילך זו הולכת להיות הליגה שלי, ולא שלך, אמר עם העיניים גם מבלי להצהיר זאת מפורשות, והמשיך כל הדרך להעפלה על חשבונו ועל חשבון קליבלנד שלו למקום השלישי במזרח.
הלילה תחל משימת חייו של סימונס, משימה שעל פי פרשנים רבים עשויה סוף סוף להכריע בסוגיה שנויה במחלוקת - מהו באמת קצה גבול היכולת שלו, והאם הרף הבלתי האפשרי שהעמיד בפניו ג'יימס אי שם לפני ארבע שנים בר הגשמה.
הפרשנים מתווכחים בנוגע לתקרת הזכוכית שלו, אבל על קביעה אחת כמעט אין עוררין: סימונס לא דומה לשום דבר שראינו לפני כן ב-NBA. כל מי שהדביק לו השוואה של שחקן הווה או עבר, גדול ככל שיהיה, רק הסיט את הדיון מהתמונה הגדולה. נכון, יש בו אלמנטים שמזכירים את לברון ג'יימס הצעיר, או את מג'יק ג'ונסון הרוקי, או אפילו את ג'ייסון קיד ורייג'ון רונדו בשיא פריחתם. אבל סימונס, עם הזריקות המשונות, הסגנון הלא שגרתי וסט התכונות המיוחד, כבר עומד בזכות עצמו ומזכיר יותר מכולם אחד בשם בן סימונס. כשמנסים לפרק את הייחוד שלו לגורמים, זה מורכב פחות או יותר מארבעה מרכיבים עיקריים.
זה הקליפ שגרם ללברון להתלהב כל כך מלכתחילה
האופי
"אני לא חושב שאי פעם ראיתי רוקי כל כך שחצן, כל כך מלא בעצמו, כל כך יהיר. ואני אומר את זה לחיוב", אמר השבוע סימונס אחר, ביל, אחרי עוד אמירה זחוחה על סף המתנשאת של הכוכב העולה. לפני שהגיע לליגה, סימני השאלה סביב אופיו של סימונס כמעט מנעו ממנו להיבחר בבחירה הראשונה בדראפט אליה אמור היה להחליק בטבעיות. האתלטיות, הזריזות וכישרון הטבעי היו שם ועוד איך, אבל לצידם התקיימו גם ביטחון מופרז וגינונים של פרימדונה מחוץ לפרקט. לבסוף הוא נבחר ראשון בהיעדר אופציות אמיתיות אחרות, אבל סימני השאלה בנוגע להתנהלות היומיומית המשיכו להתחבא מתחת לפני השטח.
כשישב שנה תמימה בחוץ והתאושש בקצב צב מפציעה ברגלו, דאג להזין שוב ושוב את התדמית הגאוותנית עם אמירות שבזמנו - לפני שדרך על הפרקט במשחק NBA רשמי - נראו מנותקות מהמציאות ואפילו מגוחכות. "יש מעט מאוד שחקנים בליגה הזאת שמסוגלים לשמור עליי באחד על אחד", ניתח בזחיחות אופיינית בתור צופה מהצד. פעם אחרת הבטיח בראיון מדובר נוסף ש"כשאתחיל לשחק, כל הליגה תשקשק". רק כעת, כשהאמירות הללו מגובות ביכולת מוכחת על הפרקט, אפשר להבין את אי התקינות הפוליטית של סימונס ואפילו להעריץ את יכולות החיזוי שלו. הוא הרי צדק בכל מילה. רק יחידי סגולה מסוגלים להצר את צעדיו בהגנה, וברחבי הליגה באמת נתקפים חרדה מעצם המחשבה שהוא עוד ישתפר ויממש את מלוא הפוטנציאל.
אבל גם כעת ב-NBA עוד לא יודעים כיצד לאכול טיפוס יוצא דופן שכזה. מצד אחד, בשונה מג'ואל אמביד שחולק איתו את אור הזרקורים, מדובר בבחור מופנם ומרוחק שכמעט לא מביע רגשות. "זה מרגיש כאילו הוא בובה בחלון ראווה שמשקיפה על כולנו מבעד לחלון מזכוכית", התפייט ג'יי ג'יי רדיק כשנשאל כיצד זה מרגיש להיות חבר לקבוצה של סימונס. מצד שני, גם סימונס בעצמו לא מתיימר לטעון שהקרירות שלו נובעת ממחסור בביטחון עצמי, אותו יש לו בכמויות מסחריות. בראיונות הוא שומר על פסאדה רצינית, אבל אחת לכמה דקות מספק כותרת שתפתח את מהדורות החדשות.
ככה בדיוק נולד העימות המתוקשר החדש עם דונובן מיטשל, המתחרה על פרס רוקי העונה. כשסימונס נשאל בראיון ל-ESPN מי לדעתו מי צריך להיבחר השיב בלי למצמץ: "אני, ב-100 אחוז", תוך שהוא מזלזל במופגן בגארד הכישרוני של יוטה ואומר ש"אני משווה את עצמי לשחקנים הרבה יותר גדולים". גם כאן הצדק כנראה איתו, אבל הקלאסה ממנו והלאה.
זה יכול לפעול לכאן או לכאן, כמובן: מצד אחד, קשה שלא לתהות מה יקרה בפעם הראשונה שיווצרו חיכוכים עם אמביד, והאם שני אגואים שכאלה יוכלו להתקיים זה לצד זה לאורך זמן. ההיסטוריה של צמדים אחרים שעלו לגדולה יחדיו ב-NBA ממחישה שזו משימה קשה ביותר שפעמים רבות מסתיימת בהיפרדות בלתי נמנעת. מאידך, יש גם את הצד החיובי: מרוב ביטחון עצמי נראה שאין בהם טיפת חשש, גם כשמדובר בפלייאוף. זה לבדו עשוי להסיר מהמורות ומכשולים שאופיינים לקבוצות כה צעירות בפלייאוף. ב-1995 פני הארדווי ושאקיל אוניל חסרי הניסיון עשו את הבלתי ייאמן והדיחו את שיקגו של מייקל ג'ורדן בסיבוב השני מאותה סיבה בדיוק: הם פשוט האמינו שהם עד כדי כך טובים. סימונס ואמביד יכולים בקלות להפוך להארדווי ושאק מודרניים בפלייאוף הקרוב.
מרחב המחיה
תאמינו או לא, אבל אחרי עונה שלמה, סימונס עומד על 0 שלשות וגרוע מזה, על 0 ניסיונות זריקה "אמיתיים" מהשלוש. הוא זרק 11 פעמים מחוץ לקשת העונה, אבל כל הזריקות היו בסופי רבעים מלמעלה מחצי מגרש. הנתון הזה לא רק מבדל אותו משאר השחקנים המובילים ב-NBA בעת הנוכחית, בה השלשה היא הנשק החשוב ביותר, אלא גם הופך אותו ליחיד במינו אפילו בהשוואה לפוינט-פורוורדים נטולי קליעה מהאבטיפוס שלו שכיכבו בעבר. מכיוון שברור שהיעד הסופי שעומד לנגד עיניו של סימונס הוא כניסה להיכל התהילה של הכדורסל, צריך להשוות אותו לעונות הרוקיז של שחקנים בעלי מאפיינים דומים שכבר נכנסו לשם. גם הנתונים האלה ממחישים חד משמעית: הקליעה שלו חלשה בצורה חסרת תקדים. במספרים זה נראה ככה:
מג'יק כרוקי - 7 שלשות, 22.6 אחוז, 84.8 אחוז מהעונשין.
פיפן כרוקי - 4 שלשות, 17 אחוז, 57 אחוז מהעונשין.
גרנט היל כרוקי - 4 שלשות, 14 אחוז, 73 אחוז מהעונשין.
לברון כרוקי - 64 שלשות, 29 אחוז, 75 אחוז מהעונשין.
סימונס כרוקי - 0 שלשות, 0 אחוז, 55 אחוז מהעונשין.
ניתן להניח שהנתונים הללו אפילו עושים חסד עם סימונס, שגם הקליעה שלו מחצי מרחק כמעט לא קיימת. אין פילוח מדויק של מיקומי הזריקות של חמשת השחקנים שמופיעים למעלה בעונת הרוקי, אבל רובם המכריע אם לא כולם הראו שיש להם טווח קליעה, מה שסימונס לא עשה עד כה כמעט בכלל. 458 זריקות לקח סימונס העונה מאזור הצבע, מרחב המחיה היחידי שלו. 30 זריקות בלבד הוא זרק מחוצה לו ועוד פחות, כאמור, מהשלוש.
מבין כל השחקנים הללו, הקליעה של סימונס נראית הכי פחות ברת תיקון. הטכניקה רעה, הסגנון משתנה לעתים קרובות מדי, ולאור אחוזי ההצלחה הגבוהים שלו בליי אפים והוק שוטס ביד ימין, יש הטוענים כי היד הזורקת שלו (שמאל) כלל אינה היד הנכונה עבורו. כך או כך, מספר הזהב עם 30. כל אחד מארבעת השחקנים שהוזכרו למעלה - מג'יק, פיפן, היל ולברון - הגיעו לממוצע קריירה של למעלה מ-30 אחוזים מהשלוש. סימונס כבר עכשיו נכלל בין 20 השחקנים הטובים ב-NBA גם ללא קליעה, אבל אם יוסיף את האפשרות אפילו להוות איום מינימלי מהטווח הזה או אפילו מחצי מרחק, אפשר יהיה לשריין לו מקום בספרינגפילד מבעוד מועד.
מפת החום של סימונס בהתקפה
מהירות מחשבה
חוזקה נוספת שהופכת את סימונס לשחקן יוצא דופן ב-NBA בהווה ובעבר היא היכולת לשחק בהילוך מהיר כמעט מבלי לטעות. מאמן פילי ברט בראון סיפר שבקבוצה מכונה סימונס "בולט" על שום המהירות המסחררת שבה הוא רץ מצד אחד של המגרש לצידו השני, אבל המהירות הזו באה לידי ביטוי גם בקבלת ההחלטות. השחקן האחרון בממדים האלה ששימש רכז במשרה מלאה (לברון ג'יימס עשה זאת מפעם לפעם, אבל רק לפרקים קצרים בשל אילוצים). אפשר בקלות לחשוב שמדובר בגימיק, אבל סימונס מבצע את התפקיד ביעילות ובמהירות גבוהה משמעותית מרוב הרכזים בליגה.
סימונס נגע בכדור 95 פעמים בממוצע למשחק העונה, שני רק לראסל ווסטברוק מבין כל השחקנים בליגה. בניגוד לרוב הרכזים הבכירים, הוא לא זקוק לזמן רב כדי לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר. הוא מכדרר בממוצע 3.53 כדרורים בממוצע בכל החזקת כדור, לעומת רכזים אחרים שמתמזמזים עם הכדור הרבה יותר - ג'יימס הארדן מכדרר 5.8 פעמים לפני שהוא נפטר מהכדור, ג'ון וול 5.6, ראסל ווסטברוק 5.33 והרשימה נמשכת; לוקחות לו 4.4 שניות בממוצע כדי לשחרר את הכדור (לשם השוואה, הארדן שמדורג ראשון בליגה זקוק ל-6.3 שניות כדי לעשות את אותה פעולה, וגם לברון ג'יימס רחוק מלהשתוות לסימונס בקטגוריה הזו).
לסימונס יש את ראיית המשחק, האינסטינקטים והאינטליגנציה כדי להיות מקבל ההחלטות הכי מהיר ב-NBA. למרות שהוא משחק בהילוך מהיר, הוא כמעט אף פעם לא מאבד שליטה ולוקח החלטות שגויות. גם במקרה הזה אפשר בקלות לטעון שלא היה שחקן כזה ב-NBA מעולם, אפילו שלא ניתן לאמת זאת סטטיסטית.
בהחלט ייתכן שעל אף גילו, סימונס הגיע כבר בגיל 21 קרוב למיצוי היכולות שלו. קליעה ייתכן שכבר לא יוסיף לארסנל לעולם, אבל כך או כך הוא יישאר אחד השחקנים הטובים בליגה, ובוודאי אחד המיוחדים שבהם, אם לא המיוחד מכולם.
