קרן האור של ריי: לזכרו של ריי ווילקינס, הכוכב חסר המזל של אנגליה

אדי מקרידי היה מאמן צעיר במיוחד, כולה בן 35. הוא קיבל לידיו את צ'לסי, בה בילה את רוב הקריירה כשחקן, ב-1975 כשהיא היתה בדרך לירידה בטוחה ובמצב כלכלי עגום. אז הוא החליט לעשות מהפכה של ממש ולמנות קפטן צעיר במיוחד כדי להצעיד את הכחולים בחזרה למקום הטבעי. ריי ווילקינס קיבל את הסרט, וזכה לשבחים מהיום הראשון. לפי העדויות של כל הסובבים, היו לו תכונות של מנהיג. הוא לקח את התפקיד ברצינות, השתלט על העניינים, ייעץ לכוכבים מבוגרים ממנו הרבה, החדיר בהם מוטיבציה, ניחם אותם אחרי הטעויות. בחלוף שנתיים, צ'לסי באמת חזרה לליגה הבכירה, ותרומתו של ווילקינס הוגדרה כעצומה. איש לא ידע שהוא נטל סמי הרגעה כאשר זכה לתפקיד כדי להתמודד עם דיכאון קליני, והתמונה האופורית לא היתה כה אופטימית.

יש מגוון אלטרנטיבות לצייר את עלילת חייו של וויליקנס, שהלך לעולמו ביום רביעי. מצד אחד, ניתן להגדיר אותו כאחד הכדורגלנים האנגלים הטובים בדורו, דמות מפתח בשלושה מועדונים חשובים, קשר שרשם 84 הופעות בנבחרת, כיכב בשני מונדיאלים, כבש שער ענק באליפות אירופה, הותיר חותם משמעותי בליגה האיטלקית, שיחק עד גיל 40, ואז עשה קריירת אימון מרתקת. מצד שני, זו גם טרגדיה של אדם שתמיד נדחק לפינות לא מתאימות, נאלץ להחליף קבוצות בעיתויים לא נכונים מבחינתו, לא הוערך כראוי, נכנס להיסטוריה כאנגלי הראשון שהורחק במונדיאל, ספג עלבונות ממאמניו, סבל מבעיות נפשיות רבות, התמכר לאלכוהול ולסמים, משך את הקריירה עד גיל 40 כי פחד עד עמקי נשמתו מפרישה, לא הצליח כמאמן, נשפט על נהיגה בשכרות ומת מהתקף לב בגיל צעיר מדי, בין היתר כי גופו לא עמד בכמות משמעותית מאוד של כימיקלים שונים שהוחדרו לתוכו לאורך עשורים.

והאמת נמצאת, כמובן, בדיוק באמצע. ווילקינס היה שחקן מורכב ואדם מורכב, ותהיה זו שטות לנסות להכניס אותו לתבנית ספציפית. זה נכון לא רק לגביו, והתקשורת נוטה לעתים לפגוע באנשים חיים ולהלל את המתים. במקרה של ווילקינס, ההאדרה הזו תהיה שגויה במיוחד, כי הוא בחר לחשוף ביוזמתו את בעיותיו ברבים, על מנת לסייע לספורטאים אחרים לא להתבייש בהתמודדות עם מצבים דומים. בהתבוננות לאחור, זו המורשת החשובה ביותר שלו. זה המסר שמותיר אחריו האיש שהוגדר על ידי חלק מהסובבים כג'נטלמן אמיתי.

"היתה לו אישיות כובשת. הוא תמיד היה חיובי", ספד לו גארי לינקר. "הוא אהב לצחוק. האנרגיות והגישה החיובית שלו האירו את חדר ההלבשה", אמר בלם העבר טרי בוצ'ר. והרי ידוע שאנשים שמתמודדים עם מצוקה נפשית נוטים לא פעם להיות עליזים מדי כלפי חוץ. מבחינה מקצועית, את האבחנה המעניינת ביותר סיפק מאמן אנגליה הנוכחי גארת סאותגייט: "היכולת הטכנית שלו היתה פנומנלית. במשחק המודרני, התכונה הזו היתה מוערכת הרבה יותר מאשר בתקופתו. הוא היה שחקן אדיר, אבל לא כולם הבינו את זה".

אפשר לומר, אם כך, כי ווילקינס הקדים את זמנו. מאידך, אולי הוא נולד כמה שנים מאוחר מדי. הוא פיספס את שנות הזוהר של צ'לסי ואת הניצחון על ריאל מדריד בגמר גביע המחזיקות ב-1971 בניצוחו של פיטר אוסגוד האגדי. כאשר פרץ לתודעה, הלונדונים כבר היו קבוצה מפורקת עם בעיות כלכליות, אבל גם בתנאים אלה הוא בלט. לא לחינם העניק לו מאמן אנגלי דון רווי הופעת בכורה במדים הלאומיים ב-1976 עוד כאשר היה בליגה השניה. ווילקינס ניחן בראיית משחק משובחת, יכולת מסירה לכל טווח, וגם בבעיטה נהדרת ממרחק. עם זאת, מבט חטוף על הסטטיסטיקה חושף נתון מדהים - 35 שערים היו לו בחמש עונות צ'לסי, אותה עזב ב-1979, ובכל שאר 18 שנות קריירה הוא לא השכיל להגיע למספר הזה. כיצד הוא התבזבז?

זה התחיל עם ציפיות גבוהות כאשר מנצ'סטר יונייטד החתימה אותו תמורת שיא מועדון בגובה 800 אלף ליש"ט בקיץ 1979. צ'לסי שוב ירדה ליגה, בעוד מנג'ר הכחולים לשעבר דייב סקסון הגיע לאולד טראפורד וחשק בקשר המבטיח בן ה-22. באותם ימים, היה קונצנזוס בממלכה כי ווילקינס מסוגל להפוך למנהיג השדים האדומים ולהשתדרג גם לקפטן הנבחרת. ביורו 80' תלו בו תקוות גבוהות, והוא הרשית שער אישי מבריק במחזור הראשון נגד בלגיה, אחרי שהקפיץ לעצמו מעל כל ההגנה ואז שלח כדור עדין לחיבורים. אלא שאנגליה הודחה בשלב הבתים, ובחלוף שנה נחת במנצ'סטר הצמד שפגע קשות בהתקדמותו של ווילקינס - המאמן רון אטקינסון וחביבו בריאן רובסון.

שניהם הצטרפו בצוותא מווסט ברומיץ', ורובסון שבר את שיא ההעברות של ווילקינס. הוא היה דומיננטי יותר, כריזמטי יותר, ולדעת רבים פשוט מוכשר יותר. גם הפציעה של ווילקינס שיחקה לטובתו, שלא לדבר על החיבור המצוין למנג'ר. רובסון ירש מעמיתו למרכז המגרש את סרט הקפטן, בעוד ווילקינס הפך לסוג של נושא כלים. אטקינסון כינה את ווילקינס בזלזול לא מוסתר "הסרטן", בשל נטייתו למסור כדורים לרוחב. הקשר העדיף לא להסתכן ולא לאבד כדורים, ובאנגליה של תחילת שנות ה-80' הגישה הזו נתפסה כחולשה. גם השער המרהיב בגמר הגביע מול ברייטון ב-1983 לא ממש עזר לו. אחרי שהטיס את הכדור לרשת, דהר ווילקינס לדגל הקרן, ואטקינסון האיר בציניות: "מעולם לא ראיתי אותו רץ כל כך מהר". שנה מאוחר יותר, האנגלי כבר היה בסן סירו.

אלא שגם למילאן, ששילמה תמורתו 1.5 מיליון ליש"ט - סכום אדיר במונחי התקופה - הגיע האנגלי בעיתוי לא מוצלח. האדומים-שחורים היו בתקופת שיקום אחרי שתי ירידות כואבות, ושקעו במרכז הטבלה. ווילקינס הלהיב את האוהבים יחד עם חברו הטוב, החלוץ מארק הייטלי שנרכש מפורטסמות, אבל המהפכה חיכתה מעבר לפינה. לבעלים החדש סילביו ברלוסקוני היו תוכניות ראוותניות, וב-1987 הוא הצליח לשים את ידו על צמד הכוכבים ההולנדים, רוד חוליט ומרקו ואן באסטן. עם המגבלה על הזרים בהרכב, האנגלים פשוט לא היו רלוונטיים עבור המאמן החדש אריגו סאקי. "לא היינו מספיק טובים כדי להתחרות איתם", הודה ווילקינס בעצמו. אז הוא נדד לפריז סן ז'רמן, לא התאקלם וחתם בריינג'רס. ועל אף שזכה בשתי האליפויות הבודדות בקריירה בסקוטלנד, מבחינת הנבחרת הוא כבר היה אז שחקן עבר. הקריירה הבינלאומית שלו הסתיימה עוד גיל 30.

מעשית היא תמה במכסיקו בנסיבות לא מחמיאות. ווילקינס היה אמור לעזור שוב לרובסון בקישור במונדיאל, אבל הקפטן סחב פציעה בכתף, ושום דבר לא זרם. המשחק הראשון הסתיים בהפסד לפורטוגל, ולקראת ההפסקה במשחק השני מול מרוקו הוחלף רובסון כאשר התברר שלא יוכל ליטול עוד חלק בטורניר. העצבים של ווילקינס היו רופפים גם כך, ושניות ספורות מאוחר יותר הוא התנפל בזעם על השופט וזרק את הכדור אחרי שריקה שגרתית לנבדל. שחקן אנגלי מעולם לא ספג כרטיס אדום בגביע העולם קודם לכן, ושמו נכנס לספרי ההיסטוריה. עבור שחקן שנחשב להוגן בדרך כלל, זו היתה מכה לא פשוטה. איכשהו, ידע ווילקינס יותר מדי מהלומות כאלה לאורך הדרך.

סביר להניח שזה השפיע גם על מצבו הבריאותי. התקף החרדה הראשון שחווה בצ'לסי בתחילת הקריירה לא היה האחרון. ווילקינס חשש מאוד לתלות את הנעליים ומשך את השנים בקווינס פארק ריינג'רס הרבה מעבר להגיון. לאחר מכן יצא גם לסיבוב בקבוצות זניחות, אבל התחושה היתה קשה. הוא נעזר ברופא על מנת להתגבר על המצוקה. "לא הצלחתי להתמודד עם הדחיה. הדיכאון היה קשה, וכל משפחתי סבלה מאוד, אבל לא לקחתי תרופות אז", הוא סיפר בדיעבד ב-2014.

היה זה אחרי התקף דיכאון נוסף, שנבע מבעיות מקצועיות כמאמן. בעודו מדריך את חבריו על הדשא, ציפו לו כולם קריירה מפוארת על הספסל, והוא אפילו עשה עבודה לא רעה כמנג'ר-שחקן בקווינס פארק ריינג'רס, אבל שם זה נקטע. אחרי קדנציה בעייתית מאוד בפולהאם, שימש ווילקינס בעיקר כעוזר, ולא לכל החוויות היה סוף טוב. הפרידה הכואבת ביותר היתה בצ'לסי, אליה חזר כשלושה עשורים אחרי שעזב. היה זה איחוד מרגש בסטמפורד ברידג', והוא היה מרגש אפילו יותר כאשר קרלו אנצ'לוטי חתם ב-2009. השניים הכירו עוד מאיטליה, גם אם ווילקינס עזב את מילאן בדיוק כאשר אנצ'לוטי הגיע ב-1987, והחיבור היה נהדר. "לא היינו זוכים בדבר ללא ריי", כתב הבוס באוטוביוגרפיה על הדאבל ב-2010, אבל זמן קצר מאוחר יותר פוטר ווילקינס, ומעולם לא קיבל הסבר לכך. היו שרמזו כי התחצף לרומן אברמוביץ', אבל הוא עצמו אף פעם לא הבין את הסיבה עד הסוף.

ההשפלה הלא מוצדקת רק החמירה את הבעיות הקיימות. בראיון חושפני ב-2014 סיפר ווילקינס שהוא סובל מאלכוהוליזם ומכור לחומרי הרגעה. "איבוד המשרה בצ'לסי השפיע עלי עמוקות. נפלתי לבור שחור. השתיה העמיקה את הדיכאון, והדיכאון גרם לשתיה. זה היה מעגל נורא", הוא אמר. באותה תקופה הוא גם נתפס על נהיגה בשכרות במהירות גבוהה פי שלוש מהמותר. בסופו של דבר, הבחירה להתאשפז היתה נכונה. בסיוע משפחתו, ועם המון כוח רצון, הצליח ווילקינס להחלים, והדרך בה שיתף את העולם על מנת לסייע לאחרים היתה מרגשת ונוגעת ללב. אולי הוא גם עזר כך לעצמו. "רגישות היא תכונה של חזקים", הוא נהג לומר עוד בהיותו שחקן.

ווילקינס אולי לא תמיד היה חזק, אבל רגישות בהחלט איפיינה אותו, ולכן כה רבים מתאבלים בימים אלה על מותו בטרם עת. ועכשיו, כשהוא איננו, נותר רק לתהות לאילו גבהים יכול היה לטפס לו היה מגיע למקומות הנכונים בזמן הנכון, הן כשחקן והן כמאמן, כי מזל לא ממש האיר לו פנים.