בדיעבד קצת קשה לשים את האצבע על הנקודה בה הכל זז סנטימטר אחד שמאל או ימינה, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד. בדיעבד קשה להצביע על הנקודה המדויקת בה החיים החלו לחשוב את מסלולם מחדש, בה הפתעות, כביכול, הפכו לדבר שבשגרה. לפני כשבוע וחצי, כשפורסם בארצות הברית שאחד משחקני ה-NFL המבטיחים ביותר שידעה הליגה ב-20 השנים האחרונות החליט לפתוח ליין מוצרי מריחואנה משלו, אף אחד לא ממש הרים גבה. ספק אם יכול היה לעשות משהו שיגרום לאנשים להרים גבה, לתהות האם מדובר במתיחה, האם הפעם איבד את זה סופית.
אבל לא, ריקי וויליאמס לא איבד את זה סופית. למעשה, מאז עזב את הספורט המקצועני ולא הביט לאחור, הוא רק את מצא את זה - שוב, ושוב, ושוב.
הרומן של ריקי וויליאמס עם מריחואנה החל בבית הספר התיכון, אך לא היה מאוד משמעותי לילדותו בקליפורניה. אימו ואביו הביאו אותו לעולם כשהיו בני 19 ו-18 בהתאמה, וכשהיה בן חמש, החליטו לשבור בו בזמן את קשר הנישואים שלהם וגם את הבית, שממילא לא היה איתן במיוחד. ב-1999, כשריקי היה בן 22, נעצר אביו, אריק וויליאמס סיניור, על שמעל ב-20 אלף דולר ממוסד לקשישים, ונשלח לכלא. "עשיתי כל מה שאני יכולה כדי להגן על ריקי מהאיש הזה", אמרה אימו ל"יוסטון כרוניקל". "באיזה שלב אתה מתבגר? אני זועמת שהוא שם את ריקי בסיטואציה הזאת". אבל כל זה, כאמור, קרה רק ב-1999. קודם לכן היו, ככל הנראה, התעללויות פיזיות בריקי הצעיר, וגם אחרי שהאב עזב את הבית, הוא הותיר אחריו צלקות נפשיות שאולי לא יתאחו לעולם, צלקות שהגדירו את הילד הכועס שהיה אז, את האדם השלו שהוא היום.
בגיל 6, נמצא שיש לו אינטלגנציה של ילד בן 12. בגיל 12, כך סיפר ל-Complex, נרשם רגע מכונן בחייו הצעירים: בטקס סיום השנה בבית הספר נעמד כדי לקבל תעודה, הביט ימינה ושמאלה, והבין שהוא לא שונה מאף אחד מהתלמידים. "לא היה בי שום דבר מיוחד, ולא אהבתי את התחושה הזאת. נהייתי נחוש להיות טוב מאוד במה שעשיתי, וכשמביטים על אנשים שטובים מאוד במה שהם עושים, אתה חייב להיות מיוחד. אתה חייב להיות שונה". אז הוא היה, גם וגם, בין אם זה בהיאבקות או בבייסבול ובפוטבול בהם הצטיין, ובהוויה שפיתח. אביו כבר לא היה, אחיותיו שיחקו אחת עם השנייה, בבית הספר התקשה, ורק במגרשי הספורט מצא שהוא שונה מכל שאר הילדים - ולא לרעה. קריירת תיכונים מוצלחת סידרה לו בחירה בדראפט ה-MLB של 1995, אך בסופו של דבר, נאלץ לוותר על הבייסבול לטובת פוטבול במכללת טקסס, ובדיעבד היתה זו החלטה נכונה.
בסך הכל, מחזיק או חולק וויליאמס ב-20 שיאי מכללה. אתר "בליצ'ר ריפורט" בחר בו לאחד מ-100 שחקני המכללות הגדולים בכל הזמנים, וב-1998, אחרי עונה יוצאת דופן, קיבל את פרס ההייזמן היוקרתי, שמוענק מדי שנה לשחקן המצטיין במכללות. אלא שמלבד קריירה מצליחה החל לפתח גם דיכאון, ועם הדיכאון הגיעה ההבנה שמריחואנה מסייעת לו - לכל הפחות, מסייעת לו להירדם בלילה. בדיעבד, כך הודה, כלל לא היה צריך להמשיך לקריירת פוטבול מקצועית. "אם הייתי נאמן לעצמי, כנראה שלא הייתי הולך ל-NFL", אמר לאחרונה ל"באזפיד". "לעתים אני מרגיש שבזבזתי לפחות חמש שנים מחיי במשחק פוטבול. זה לא באמת מה שרציתי להיות". אבל באותה תקופה לא באמת היה לו סיי - כולם סביבו היו משוכנעים שהוא הולך לכבוש גם את ה-NFL בסערה, ולוותר על הפוטבול אמר לוותר על הדבר האחד בו הוא טוב יותר מכולם, ושוב לחזור להיות כמו כל היתר.
כדי להבין עד כמה היה נחשק, צריך רק לקפוץ לדראפט ה-NFL של 1999, אז ניו אורלינס החליטה לעשות משהו שמעולם לא נעשה, לא לפני ולא אחרי אותו תקדים: לוותר על כל בחירות הדראפט שלה, תמורת בחירת הסיבוב הראשון של וושינגטון. עד כדי כך הסיינטס חשקו בראנינג בק הצעיר, שחתם בסוכנות של הראפר מאסטר P, ולאחר מכן התפנה לחתום על אחד החוזים הכי זכורים ומוזרים בתולדות הליגה - כל כך זכור מוזר, עד שמאסטר P נשאל עליו כמעט מדי שנה. למעשה, "זכור" ומוזר" אלה מילים עדינות כדי לתאר את מה שהוכתר ב-ESPN כ"חוזה הגרוע ביותר בתולדות ה-NFL". וויליאמס - כאמור, אחד מכוכבי הקולג' הגדולים ביותר במדינה - קיבל מענק חתימה של 8 מיליון דולר ומשכורת מינימום (3.8 מיליון דולר לעונה), לצד הרים של בונוסים, אותם יקבל רק אם יעמוד ביעדים שבדיעבד היו בלתי אפשריים. אדגרין ג'יימס, שנבחר במקום הרביעי בדראפט ההוא, קיבל 14.8 מיליון דולר לעונה, לשם השוואה.
"הוא היה עני, לא היה לו כסף, והוא היה זקוק למענק החתימה", אמר מאסטר P ל-TMZ. על פניו, הכישרון של וויליאמס לבדו אמור היה לסדר לו חוזה רב-שנתי של 50-70 מיליון דולר, אולם הוא בחר לחתום על חוזה שיכול היה לשלשל לכיסו כל סכום בין 11 ו-68 מיליון דולר, תלוי ביכולתו, ובסופו של דבר הסכום הזה היה הרבה יותר קרוב לסמן הנמוך. יכולתו של הכישרון הצעיר נגזרה גם ממצבו הנפשי, ומהרצון שלו להישאר בתחום - שני סימני שאלה גדולים. עונת הרוקי היתה קשה, כשהחמיץ ארבעה משחקים בשל פציעות במרפק ובקרסול, ובסיומה פוטר המאמן האגדי מייק דיטקה. וכל אחד מ-13 ההפסדים או הפציעות הרבות רק הגבירו את הלחץ על ריקי וויליאמס, שהרגיש כיצד עיר שלמה תולה בו תקוות שיציל אותה, והוא מאכזב אותה פעם אחר פעם. יש דברים שגם ארבע שנים של קולג' לא יכולים ללמד אותך, ואחד מהם הוא איך לגדל עור של פיל, איך להתעלם מהציפיות של כולם, איך לממש אותן.
וכך, כשגל הלחץ והחרדות החל לשטוף את עולמו של ריקי וויליאמס, לא נותר לו אלא לטבוע.
בנקודת הזמן ההיא החרדות כרסמו בריקי וויליאמס, הכתיבו את שגרת יומו ואת הצורה בה תקשר, ובעיקר לא תקשר עם העולם החיצון. הרוקי המוכשר מיעט לדבר עם חבריו לקבוצה, ומרוב חרדה חברתית, לא הסכים להוריד את הקסדה כשהתראיין לכלי התקשורת השונים, או להתרועע עם הקהל שהעריץ אותו. "אוהדים היו באים אלי והייתי מסתכל עליהם, הולך אחורה וחוטף בחילה. נסעתי הביתה וראיתי אנשים לובשים את הגופיה עם המספר 34 שלי ותוהה מדוע, כי לא הרגשתי ראוי לזה", אמר ל"ניו יורק טיימס".
למעשה, אפילו עם ביתו הצעירה בקושי הצליח לתקשר, ובעונתו השנייה, בה נפצע גם כן, העדיף להסתגר בביתו כמה שרק אפשר, לנסות ליהנות מדברים שפעם גרמו לו הנאה והיום מרגישים כמו כלום ושום דבר. חבריו לקבוצה העפילו לפלייאוף, ובמובן מסוים זה רק הקשה עליו עוד יותר. "תמיד ראו אותי כסופר-אדם, ככוכב, וכעת התעלמו ממני ולא הייתי חלק משום דבר", אמר ל"ניו יורק טיימס". "בסיום העונה הייתי אומלל. חשבתי לעצמי, 'הנה אדם צעיר, מיליונר, יושב בבית, לא רוצה לעזוב והיחסים שלי עם אמי, אחיותיי ובתי איומים".
הוא מעולם לא היה מפורסם כשם שהיה בתחילת דרכו ב-NFL, כשהגשים את חלום ילדותו ושל כל הסובבים אותו ושל מרבית הילדים בארצות הברית, ובו בזמן מעולם לא היה אומלל יותר. ואם החרדות, הפחדים והלחץ לא הספיקו, העובדה שלא ממש היה מסוגל לדבר עם אף אחד עליהם רק גרמה לו לשקוע עמוד יותר בתוך העולם הפנימי המסובך שלו. רק כשנפגש עם אנשי מקצוע שצירפו חרדה חברתית אל האבחנה הפסיכיאטרית שניתנה לו בקולג' (דיכאון), אסימונים החלו ליפול. אחת המטפלות אליה הלך בתקופה ההיא סיפרה ל"סן פרנסיסקו גייט" כי וויליאמס בקושי הביט בעיניה. "כמו רוב האנשים במצבו, הוא חשב שהוא פשוט ביישן או מוזר. אבל לי היה ברור שהחרדה שלו משתקת, וזה מאוד שונה מביישנות".
וברגע שריקי וויליאמס קיבל את האבחנה הרפואית, אבן נגולה מליבו. כמו רבים אחרים שסבלו ממחלות נפש, העובדה שאיש מקצוע נתן שם למצב שלו בבת אחת נתנה לגיטימציה לכל הצרות, בבת אחת נתנה אפשרות לפתרון. הוא לא משוגע כי אם חולה, ולמחלות יש תרופות. ובעוד בחודשים האחרונים עוד ועוד ספורטאים אמריקאיים דיברו על החרדות והדכאונות שלהם באופן פומבי, ריקי וויליאמס עשה זאת כבר ב-2002, ימים ספורים אחרי הביקור אצל הפסיכיאטר. המטרה לא רק היתה להיות פורץ ולעודד אחרים לדבר על הבעיות הנפשיות שלהם, אלא גם להסביר שלא התכוון לפגוע כשלא הביט לאנשים בעיניים, כשסירב להצעות כאלה ואחרות, ועל הדרך להוציא קצת אוויר מהבלון שאיים לחסל אותו: אם הוא יהיה זה שמדבר על בעיותיו בציבור, הרי שהוא שולט בהן.
חלק מהתרופות עזרו, חלק גרמו לו להרגיש כמו זומבי, ובוודאי שאף אחת מהן לא עזרה והרגיעה את נפשו הסוערת כמו המריחואנה. ב-2002 נשלח בטרייד למיאמי, וכשל בבדיקת הסמים השנתית. בשנה שלאחר מכן, כשל באחת נוספת. "זה היה כתם על התדמית שלי, לא אגיד שחשבתי להתאבד, אבל חשבתי שאם התדמית שלי נהרסה, חיי הסתיימו", אמר ל"ספורטס אילוסטרייטד". אלא שלאחר המחשבות הללו, הגיעו מחשבות נוספות, דומיננטיות הרבה יותר ומשתקות הרבה פחות: זה כולה פוטבול, כולה אנשים שלא ממש אכפת לו מה יגידו, ובחיים יש דברים מהותיים יותר.
לכן, כשהודיע על פרישה ב-2004 - כשהוא בסך הכל בן 27, אחרי חמש עונות NFL בלבד - לא היו בו חרטות, גם לא על 5 מיליון הדולרים שאמור היה להרוויח, ועל המיליונים האחרים שיכול היה להרוויח אם היה נשאר, ומצטיין, וחותם על חוזה רב-שנתי מעט סטנדרטי יותר. לשאלת "מיאמי הראלד" האם לבדיקת סמים נוספת בה נכשל יש קשר להחלטה שלו לפרוש, השיב: "לא פרשתי מפוטבול בגלל שנכשלתי בבדיקת סמים, נכשלתי בבדיקת סמים כי הייתי מוכן לפרוש מפוטבול". באופן מאוד בסיסי, הפוטבול סגר אותו, הזין בסך הכל את האגו שלו ותו לא, והוא רצה להיפתח ולקבל גם חיזוקים בריאים יותר, תרתי משמע. באחת הפגרות ביקר באוסטרליה והתגורר באוהל, ולאחר מכן העמיק בלימודי נצרות ונכנס לעולם שיטת הטיפול ההוליסטית איורוודה. "זו שיטה שעוזרת לשים את הסביבה שלך באיזון", אמר ל"סן פרנסיסקו כרוניקל". "הבנתי שברמה פיזית ופסיכולוגית, הדברים שאנחנו עושים בפוטבול לא מביאים הרמוניה לחיים. הם רק מביאים עוד דיסהרמוניה".
אז וויליאמס עזב, ביקר ברחבי העולם - בין היתר בסיבוב הופעות אירופי עם לני קרביץ, בג'מייקה אצל המשפחה של בוב מארלי, בהוואי, בטוקיו - וסיפר שאין לו כל כוונה להישאר במקום אחד יותר משנה או שנתיים. בראיון יוצא דופן שהעניק ב-2006 ל"טורונטו סאן" סיפק מונולוג בלתי נגמר, בו אמר, בין היתר: "החיים אמרו לי לקחת קצת זמן לעצמי וללמוד מי אני באמת... באותה נקודת זמן, לא היה לי מושג מה אני עושה. הייתי שחקן פוטבול טוב, היה לי הרבה כסף וכל מיני דברים, אבל לא היתה לי משימה, לא היה לי דרייב, לא מטרה בחיים. אם אין לך מטרה בחיים, חייך לא שווים כלום. אתה פשוט מרחף. אתה לא עושה דבר. אנשים טוענים שזו היתה החלטה שלילית, אבל זו ההחלטה החיובית ביותר שאי פעם קיבלתי. בשנתיים האחרונות למדתי יותר משלמדתי ב-26 השנים שלפני כן".
כל החופש האינסופי הזה החזיק שנה אחת בלבד. בקיץ 2005 החליט לחזור למיאמי. בפברואר 2006 כשל בבדיקת סמים בפעם הרביעית בקריירה ובאפריל הושעה לשארית העונה. משם והלאה החל מסע שלקח אותו לליגת הפוטבול הקנדית - גם בה נכשל בבדיקת סמים - ובחזרה ל-NFL, למיאמי (2007-2010) ואז לבולטימור (2011). היתה זו תקופה לא רעה בכלל מבחינה מקצועית ומשמעתית, בה וויליאמס הזכיר לפרקים את השחקן שפעם היה, ובעיקר, הצליח או לא לצרוך מריחואנה, או לא להיתפס בזמן שהוא צורך מריחואנה. בו בזמן, לא נתן לפוטבול לשנות אותו, לקחת ממנו את המטרה לחיים, את השקט הפנימי, את תפיסות העולם שלו. בשנים ההן היה אחד משחקני הפוטבול הטבעונים היחידים ב-NFL, צלל לעולמות היוגה והמדיטציה, ולא שכח לרגע מה חשוב באמת.
ב-2012 החליט להודיע על פרישה שנייה ואחרונה, אחרי 11 עונות בליגה הטובה בעולם, בהן רץ למרחק של למעלה מ-10,000 יארדים (הישג שרק 26 ראנינג בקים אחרים בתולדות הליגה יכולים להתגאות בו). "ה-NFL היה פרק מדהים בקריירה שלי, אני מתפלל שכל ההרפתקאות המוצלחות שלי יאפשרו לי את הפונטציאל לגדול, להצליח וליהנות", אמר, ולא התכוון, כמובן, להצלחה כלכלית או חומרית משום סוג. בחשבון הטוויטר שלו הודה למיליוני המעריצים שלו, כשכתב: "תודה לכולם, אבל זה לא זה. אני הולך לעשות משהו מיוחד מאוד. תהיו אתם ותשנו את העולם".
המשהו המיוחד הזה היה ללכת יד ביד עם הלגלזיציה של מריחואנה בקליפורניה בפרט וארצות הברית בכלל, ולעתים גם לצעוד כמה צעדים לפניה. ב-2016 דווח שיהיה מעורב בהקמת מכון הכושר הראשון בעולם שיעודד שימוש בסמים במהלך האימון, וצריכת מוצרי קנאביס שונים לפניו ואחריו. לפני כשבוע וחצי שב ועלה לכותרות בארצות הברית, כשפורסם שישיק ליין מוצרי מריחואנה שיישא את שמו. כשהתראיין על החברה החדשה שלו, Ricky Wellnes, השתמש שוב ושוב במילה Healer - מרפא. הוא עצמו מרפא, והמוצרים אותם יתחיל למכור מרפאים. פוטבול הוא לא תרופה, וכך גם לא תהילה. "אני חלוץ בתחום הזה, מוסיף עשבים רפואיים כדי לטפל בבעיות של אנשים", אמר ל"ניו יורק דיילי ניוז" על אותם עשבים סיניים עתיקים - תחום נוסף בו התמקצע לאחרונה. "אנחנו לוקחים עשבים שבדרך כלל עזרו לטפל בכאבי ראש, נדודי שינה וחרדה ומשלבים אותם עם קנאביס, כדי לקבל השפעה חזקה".
ואולי, רק אולי, בכך שעזב את המשחק לטובת תחום הריפוי, ריקי וויליאמס יצליח לעזור לחבריו לקבוצה לשעבר שסובלים משלל תסמיני שנגרמים ממשחק פוטבול מקצועני לאורך השנים (CTE, למשל), לילדים שגדלו עליו ועכשיו סובלים מכאבי ראש ודכאונות, לילדים שגדל עליהם וכבר לא מסוגלים לזכור דבר מקריירות המשחק שלהם. וויליאיס העריך שעבר למעלה מ-500 בדיקות סמים במהלך תקופתו ב-NFL, וטען כי 60-70 אחוז משחקני הליגה מעשנים מריחואנה. לו ולרבים ברור כי הרגע בו שימוש בקנאביס יהיה חוקי בליגת הפוטבול האמריקאית הוא בסך הכל עניין של זמן, ובשנים האחרונות, התייחסו לכך הקומישנרים של רוב ליגות הספורט הגדולות בארצות הברית, ולא שללו לגמרי אפשרות שכזו. המהפכה כבר כאן, והיא מתרחשת, בין היתר, בשל פורצי דרך כמו ריקי וויליאמס - איש שמעולם לא רצה לפרוץ את הדרך של אף אחד מלבד את הדרך הפנימית שלו עצמו.
"מה שלמדתי זה שלא משנה לאן אתה הולך בעולם, אתה עדיין עצמך", אמר ל"טורונטו סאן" ב-2006. "המסע האמיתי היחיד שאנשים יכולים לעשות הוא המסע פנימה".
nimrodofran@walla.co.il