השבוע חלמתי על באטוקיו. ובחלומי הוא יושב בביתו, במרפסת רחבה, בבניין רב קומות בפרברים, מנגן על פסנתר כנף שיר של עומר אדם, וקולו ערב ועדין. ואני מביט בו, בבאטוקיו, וככל שהשירה שלו רכה יותר, כך היא מעוררת בי אימה. ככל שהוא יותר נינוח, אני יותר היסטרי. בדרך כלל אני נהנה לזכור חלומות, שמספקים לי הצצה קטנה לפח הזבל של התת מודע, אבל הפעם רתחתי, הזדעזעתי, שכריסטיאן באטוקיו מופיע בשנתי כמטאפורה לחוסר היציבות בחיי. קמתי כעוס וממורמר, והוצאתי את העצבים על הבנות.
בכלל, שמתי לב שבימים האחרונים אני מזמזם באובססיביות את לאה שבת. כי באמת, סך הכל מה אני רוצה? לחיות את חיי בשקט. לא רוצה מלחמות, לא לא. נמאס לי להתנדנד, בין חום לקור, בין רע לטוב, רוצה לחיות בכיף. רק החיים, לוקחים אותי. החיים, נוהגים אותי. והקבוצה הארורה הזאת, גומרת אותי, סוחפת אותי, מעיקה עליי, מעיבה על חיי, יושבת לי על העורף, מכבידה על כתפיי, נטל על עולמי, עול על נשמתי. איפה הימים שקבוצת הכדורסל של האגודה הייתה מייצבת את הדיכאון?
למען השם, אני אבא. תנו לי ללמד את הבנות את הקושיות, לקחת אותן לים, לטייל ביער, להתמסר לאביב. במקום זה אני בטוויטר. במקום להרגיש את האוויר, אני מנסה להרגיש את הווייב. במקום להיפתח לעולם, אני נסגר עם המכשיר. במקום להסתכל מעלה, בראש זקוף, אני מרכין ראש למסך, מסתגר, מתכווץ, נשאב, מגולל בייאוש, מחפש את המילים, מתכנס עם הקהילה של אחיי האלמונים. מה יהיה עם ג'ורדי? זה הצעד הנכון? האומנם הקול של מיטש רעד מבכי? הייתכן שגם איש העסקים הקר הזה נסחף עם הרגש? זה מה שהקבוצה הארורה הזאת עושה, מערערת את כולם?
ובראשי שוב עולה אותו רגע אומלל, הטראומה האישית שלי, מלפני שנתיים, כשבתי הקטנה, הצנומה, נפלה למיטתה עם חום גבוה, יומיים לפני הדרבי הגדול, ובעודה מביטה בי בעיניים זועקות לעזרה, בראש שלי עברה מחשבה מטופשת - "אולי זה טוב שהיא חולה עכשיו, אולי זה יסיח את דעתי מהדרבי, יפיג את המתח, ייתן לי פרופורציות לחיים, ישכיח את המשחק", ומיד לאחר מכן ההתעשתות: השתגעת? טוב שהיא חולה? שמח שהיא קודחת? כדי להסיח את דעתך מהדרבי? מה לעזאזל?
כן, הקבוצה הארורה הזאת, מציפה לי את הראש בשטויות, מעוותת את המחשבה. המדינה קורסת, ילדים נשכחים ברכבים, סבים וסבות נשפכים ממשאיות, ואילו כשאני עוצם עיניים, הדבר היחיד שאני רואה זה את ההחמצה של וידאר מול הפועל חיפה. למה וידאר, למה? הרי יכולנו, יכולנו לנצח, הכל יכול היה להיראות אחרת.
לא זכורה לי עונה כזאת, מלאת סיוטים ומועקות כמו זו, כולה רק חוסר ודאות וחוסר יציבות. עדיף מקום שישי יציב על פני הטלטלה הרגשית. שבועיים עברו מהמשחק מול הפועל חיפה, שערער וזיעזע, ולא נותן מנוח, שגורם לך להבין עד כמה החיים שבירים. זו תחושת התלישות, שאין על מי לסמוך, שהכל יכול להיעלם, להתפוגג. איך ייתכן שלמחצית אחת הם עולים כמו שוורים, וכהרף נמוגים והופכים לחסרי אונים. איך אפשר לחיות בשלום עם הפער הזה בין מחציות, בין משחקים, בין רגעי פנטזיה שבהם אתה מדמיין שזה אפשרי, לבין רגעי שבר, שהמציאות ומגרלשווילי מטיחים בפניך. זה הרבה מעבר לכדורגל, זו חרדה קיומית. מציאות בלתי נסבלת. חיים על נדנדה, למעלה ולמטה.
מה הפלא שנהניתי משבוע הנבחרות. היה לי שקט. היו שהתלוננו על כדורגל סטרילי, מנוכר, במסגרת ארכאית של נבחרות לאומיות, ואילו אני התמוגגתי, התחלתי כבר לפנטז על המונדיאל, כמה נחמד יהיה כשהוא יתחיל וישכיח את ליגת העל, בת הבליעל. שתיגמר כבר העונה המסויטת הזו. המילה סיוט, על שלל הטיותיה, יותר מדי נוכחת בחיי לאחרונה.
יושבים בני המשפחה בארוחה, ומדברים על הקבוצה. כל אחד פורק את אשר על לבו, זועק בדממה, אנחנו כבר מזמן מעבר לשלב הוויכוחים והצעקות, אין מחלוקות, רק מדברים כדי לשחרר את התסכול, כמו בקבוצת תמיכה, אחד מדבר והשאר מהנהנים. "כן, זה סיוט", אומרים זה לזה, "אתה לא לבד". השיחה מסתיימת, ואח נוסף מגיע. "אפשר לדבר על מכבי?", הוא שואל בזהירות, ומיד מתנפלים עליו: "לא לא, סגרנו את הנושא, הגעת באיחור, לא פותחים את זה שוב". יש גבול. לא ייתכן שבזמני החופשי, ככה סתם, בשיחת חולין, יתגלגלו על לשוני צמד המילים "גידי קאניוק".
השבוע שוב הכל נפתח. הוצף. הפרידה מג'ורדי העלתה הכל. ולמען האמת, בעיקר עלו רגעים יפים. ולמען האמת, יותר מאליפויות, עלו בראש הדרבים. הרי מה ביקשו אוהדי מכבי, למה ייחלו לפני שש שנים? רק תביאו את הדרבי. ומאז שהצטרף היו שם ניצחונות גדולים, כולם מתוקים, היו שם רביעיות, חמישייה היסטורית, 2:4 אגדי, על ה-2:3 אין מה לדבר, וכולנו זוכרים כל שער, כל חגיגה אחרי שער, מכירים הכל בעל פה, יודעים לשנן את דברי השדרים בשידור.
תמיד אזכור את אברהם גרנט לטובה. למרות שעזב אחרי שנים כושלות, למרות הערבובים ו"הטפלון", הוא לנצח ייזכר כ"קוסם" בזכות המהפך שעשה ב-1991/92. דרור קשטן, שהצעיד את הפועל להישגים הגדולים שלה, שכאדום ניצח את מכבי בדרבי שוב ושוב, תמיד ייזכר לטובה בקרית שלום, בזכות הדאבל ב-96. ככה זה, לאהוד קבוצת כדורגל כרוך במציאות קשה, יותר אכזבות מהצלחות, השגרה מדכדכת, ולכן כל רגע של אושר חקוק לנצח, נשאר איתך תמיד. אז למרות מרסלו ויחזקאל, למרות ראדי והגמרי גביע, למרות שוטה וליטו ואין סוף תמיהות, גם אחרי עונה מסויטת שכזו, שמסרבת להיגמר ועומדת לשבור את רוחנו שוב ושוב - ג'ורדי, לנצח יישאר אגדה.