שנה ויומיים חלפו מאז מותו הטראגי של השדר האגדי מאיר אינשטיין בשל מחלת ניוון שרירים. היום (ראשון) בתו, סביון איינשטיין, וסיפרה על ההרגשה שלה כעבור שנה כשהתראיינה לתכנית הפייסבוק של "טוכמן וחמי".
"החיים בסופו של דבר ממשיכים אבל הגעגוע פה כל הזמן. זה כואב. היינו מאוד קשורות לאבא. הוא תמיד היה מעורב ומתעניין בהכל. לא חושב שאנחנו לגמרי מעכלות. זה עדיין נשמע לא הגיוני לדבר עליו בלשון עבר. בבסיס שלו כל העבודה של אבא הוא היה אוהב גדול של ספורט. הוא בנאדם עם לב ענק וחם ואוהב ורגיש ומתרגש. גם השידור המפורסם שלו בצרפת שהוא איבד את הקול כל כך אופייני לאבא. מה שהוא לא אהב הוא לא עשה, כשהוא אהב אז הוא עשה את זה עד הסוף".
לשאלה האם תזכור שידור ספציפי מהקריירה שלו, ענתה: "לא חושבת שיש לי שידור ספציפי שאני זוכרת. אני זוכרת שהוא היה מתקשר אחרי השידור כשהוא מתרגש והאנדרנלין עדיין זורם בדם. אני תמיד הייתי מוכנה ושואלת שאלות על המשחק. אני לא עוקבת אחרי ספורט יותר מדי, לא הייתי מעזה בחיים לתקן אותו".
על ההתפתחות בחקר מחלת ה-ALS: "יש מישהי מאוד מוכרת בקליפורניה שהיא חולת ALS שחקרה את המחלה והשקיעה הרבה כספים. היתה סוג של התקדמות בחקר המחלה, הבעיה היא שלא יודעים לדעת איך המחלה הזו מתנהגת. זו מחלה שמתנהגת אחרת אצל כל בנאדם. הדרך שבה היא מתחילה והקצב שלה הוא שונה אצל כל חולה. הידע שיש הוא מאוד מצומצם".
על הימים האחרונים: "ידענו שזו היתה שנה חשוכת מרפא במשך כל השנה וחצי הזו. זה היה תהליך וידענו שזה הולך להגיע. זה היה תהליך של שנה וחצי מהרגע שאבחנו לו את המחלה ועד היום האחרון".
כשאבא נפטר, עם כמה שידענו שהוא מוכר ואהוב, עדיין הופתענו מהחיבוק הענק שקיבלנו והתחושה שכל המדינה מתאבלת. החיזוקים והתמיכה שקיבלנו היו הרבה יותר חזקים ממה שחשבנו. סיקרו ודיברו על זה וזה מאוד מרגש. זה נותן תחושה טובה. השורה תחתונה שכולם יזכרו מאבא היא שהוא ידע שהשידור הוא במקום הראשון. הוא היה בנאדם מאוד צנוע והמקצועיות שבה הוא עשה את זה".