אני אוהב את טוטנהאם. מפרגן לה בכיף. מעריך את פוצ'טינו, חושב שהוא עשה שם יופי של עבודה. אוהב את דלה עלי, אוהב את אריקסן, מת על סון (ומובך מהקלישאות התרבותיות שהוא מעורר בי, על הנמרצות והחריצות הקוריאנית). אני מסתכל על טוטנהאם בהנאה רבה, ממלמל הרבה "פששש" מלא הערכה, נהנה מהקצב שלה, מהדחיפה קדימה, מהארי קיין. היא נותנת תחושה של קבוצה מאומנת, חכמה ושפויה, שלא נגררת לטירוף הבזבוזים של הגדולות בפרמיירליג, מישהי שכיף לחבק. ה-2:2 שלה בטורינו היה אדיר. שילוב מושלם של עוצמה אנגלית וטכניקה, אמונה והכנה אידיאלית, כושר גופני ותעוזה, ובאמת, מכל הלב, איחלתי לה הצלחה גדולה בגומלין מול יובנטוס.
העניין הוא שאני גם מאוד אוהב את יובנטוס. מאוד. מצדיע לה, סוגד לה, נפעם. אוהב את הכינוי שלה, הגברת הזקנה, שהלם אותה מאז ומעולם, גם כשהייתה קבוצה צעירה, אנרגטית ודורסנית, גם כשהייתה מושחתת (עם הפרצוף הנכלולי של לוצ'יאנו מוג'י), וגם עכשיו, עם ההגנה הוותיקה והמזדקנת, תמיד עם סטייל ואופי ייחודי. אוהב את המסורת היובנטינית, מרגיש שהיא הולכת איתי חיים שלמים, כאילו עברנו ביחד כברת דרך, עם כל העליות והירידות. אוהב את דיבאלה, מזדהה עם הדמות המורכבת של היגואין (הסקורר הווינר הלוזר), על בופון כבר אין לי יותר מה להגיד, רק יודע שהנוכחות שלו משרה עליי רוגע ונחת. מרגיש קרבת דם ליובנטוס, כמו הייתה אחותי הגדולה.
אוהב גם את מנצ'סטר סיטי, למרות הכל. סולד מהמיליארדים שנשפכים, אוהב את הכדורגל שהם משחקים. נהנה לראות את אגוארו, את גבריאל ז'סוס, ארגנטינאים, ברזילאים, מה שתביאו, סאנה לא ייאמן. חולה על דה בראונה, אוהב מכל הלב את הזר הבלגי הזה, כשהוא נפצע החסרתי פעימה. מפתיע אותי איך אחרי כל כך הרבה שנות כדורגל, אחרי כל כך הרבה כישרון וביצועים מבריקים, הוא עדיין מצליח להלהיב אותי כל כך, איך עדיין אני פולט עליו "איזה שחקן!", כאילו לא ראיתי כבר בפעולה מאות גאונים. אבל מעל כולם בקבוצה הזאת אני אוהב את דויד סילבה, אולי כי הוא הכי רזה שם, כנראה כי הוא מזכיר את הייחוד של הכדורגל, המשחק שנותן אפשרות גם לרזים, נמוכים ושמנמנים, כל עוד הם יודעים לטפל בכדור. האין זה מה שהופך את הענף לנעלה?
לא כל כך אוהב את פ.ס.ז', אבל כאבתי את כאבה. לא מסמפט את הכסף מהמפרץ, אבל נהנה מהתוצרת שלו. לא ממעריצי ניימאר, אך עם זאת מת עליו. אוהב את די מריה, וראטי, קבאני ודראקסלר, שכירי החרב הגאונים שמשכיחים הכל. במקביל אוהב את ריאל מדריד, חולה על רונאלדו, מתמוגג מכל שטיק שלו, מעריץ של ראמוס, מת שזידאן יצליח, שמח בשבילך זיזו, איך לכלכו עליך המרושעים. לא אוהב את יונייטד, אבל מאמין שפוגבה הוא עילוי, מאוהב בחגיגת הריקוד של לינגארד, מסמפט את חואן מאטה מאז שראיתי כמה סרטונים שלו מחוץ למגרש, אפילו למוריניו המנוול אני לפעמים מאחל הצלחה. לא אוהב את גרמניה, חש עוינות ממצרים, אבל קלופ וסלאח יקרים לי מאח. ובכלל, יש ימים שאני מרגיש מוצף באהבה, רק אסיר תודה.
אוהב את הדיבורים על אופי וניסיון. אוהב שהמשחק כל כך לא צפוי, כשהוא מתפתח בניגוד לכל התחזיות וההערכות. מתמוגג מאושר כשהפרשנים נאלצים לזנוח את הקשקושים הטקטיים, ולדבר על דברים אמורפיים, כמו ווינריות וקור רוח. אוהב כדורגל התקפי, אוהב כדורגל הגנתי, אוהב חלוצים ואוהב בלמים. כולם מתרגשים מההתלהבות של קייליני ובופון אחרי ההצלה מול טוטנהאם, מהתשוקה שלהם להגנה, אבל אני מאלה שבכדורגל בשכונה מעדיף לשחק מאחורה, מאלה שצועקים "תרדו כבר יא חארות", תמיד הזדהיתי עם בלמים, הרגשתי שהם לא מוערכים מספיק, שאם בעצם קייליני הציל גול בטוח, למה זה לא מופיע לו בסטטיסטיקה? למה אין קטגוריה של "הציל גול בטוח", ולמה היא לא יוקרתית כמו גולים אם ערכם זהה?
אני אוהב את הפרגון הכולל, שאין פה שנאה ואיבה. אוהב את החיוביות. האהדה הכוללת. התמיכה. את תחושת הנוחות הזאת, של כדורגל עולמי במיטבו, את הקלישאה הכי מביכה, של לשבת על הספה נינוח, בלי כל הסבל של המעורבות הרגשית, בלי המתח והלחץ, בלי שמחה לאיד, נטול רוע. אוהב שאני שמח בשביל המנצחים, ועצוב בשביל המפסידים, ובאותה המידה. אוהב את הצפייה המעורבת/מנותקת, שמנטרלת את האלימות התחרותית, ומותירה אותך רק עם ההנאה. ובכלל, אוהב כשאני אוהב. זה נחמד, ונדיר.
