מחוץ לקווים: סיפורי ספורט מהשוליים

שיעור נהיגה: כך שינתה נהגת המירוצים ג'נט גאת'רי את פני ההיסטוריה

המפרסמים ברחו ממנה, המתחרים חששו שתהרוג אותם, הצופים קיללו, אך ג'נט גאת'רי, שחוגגת היום את יום הולדתה ה-80, החליטה לא להקשיב לאף גבר והפכה לנהגת מירוצים מוצלחת ופורצת דרך. המדור של נמרוד עופרן על נערה שרצתה להגיע לחלל, ובמקום זאת שינתה דברים בכדור הארץ

  • ג'נט גאת'רי
  • ספורט
AP

חלומות היו אתגרים, אתגרים היו חלומות, ואם אחד מהם לא התגשם זה בסך הכל אמר שהיא יכולה לעבור לחלום הבא, אותו כן תגשים. הכוונה מעולם לא היתה להפוך לדוגמא, לתקדים היסטורי, לפרוץ דרכים ולצעוד במקומות בהם אף אישה לא צעדה לפניה. בתקופה ההיא, שלפני ההצלחה המסחררת, הכוונה בסך הכל היתה לעשות את הדברים שמעניינים אותה, והדבר שעניין אותה היה להפוך לאסטרונאוטית. היא כבר לא היתה בת-עשרה חולמנית, שמפזרת אבק פנטזיה ברחבי הדרך, כי אם תלמידה מצטיינת שמישירה למציאות מבט ומאמינה - בצדק, למען האמת - שהיא יכולה להפוך לאסטרונאוטית. לחלל בסופו של דבר ג'נט גאת'רי לא הצליחה להגיע, אך זה בסך הכל גרם לה להתרכז במשימות שנותרו לה על כדור הארץ, בסך הכל גרם לה להסתכל על האדמה ולא על השמים. היום (רביעי), כשהיא חוגגת את יום הולדתה ה-80, תהיה זו הזדמנות לא רעה לבחון כיצד האישה שלא רצתה לשנות את פני ההיסטוריה עשתה בדיוק את זה.

עוד בוואלה!

הכירו את ה-Wonder החדש שלכם בבנק הפועלים

לכתבה המלאה

היא נולדה ב-1938 באייווה לשני הורים טייסים, שהעבירו את המשפחה למיאמי כשג'נט היתה בת שלוש. חיי החברה שלו הורכבו מאחיה ואחיותיה ומהדמיון שלה, עליו הפליגה למחוזות רחוקים. מהר מאוד הבינה שהיא מעדיפה להיות באוויר על פני האדמה, ובגיל 16 לימד אותה אביה כיצד להטיס מטוס. באותה שנה אף ביצעה את הצניחה החופשית הראשונה שלה, והבינה שיש ניגוד מסוים בין מה שהיא מסוגלת לעשות - (על פניו הכל) לבין מה שהחברה מאמינה שהיא מסוגלת לעשות (הרבה פחות מזה). נשים לא באמת הורשו להטיס מטוסים מסחריים אז - הראשונה שעשתה זאת היתה אמילי האוול וורנר, ב-1973, בעוד טייסת הקרב הראשונה בחיל האוויר האמריקאי, ג'ין ליביט, נכנסה לספרי ההיסטוריה רק 20 שנה לאחר מכן. לא. גאת'רי היתה נערה בארצות הברית של שנות החמישים והשישים, קצת לפני הגל השני של הפמיניזם האמריקאי בהנהגת גלוריה סטיינם ובטי פרידן, כך שלפני כל דלת שניסתה לפרוץ הוצב מעצור; לפני כל חלון דרכו רצתה לצאת הוצבה נעילה.

את רישיון הטיס שלה אמנם הוציאה כשהיתה בת 17 בלבד, אך הוא שימש, בפועל, כרישיון לעסוק בתחביב שלך, ולא לפתח אותו לכדי קריירה, כפי שכל גבר מקביל בוודאי יכול היה לעשות בתקופה ההיא. על כן, פנתה גאת'רי ללימודי הנדסת אווירונאוטיקה, ולאחר מכן עברה ללימודי פיזיקה - והתאהבה. "היופי פשוט הקסים אותי", אמרה בראיון ל-Institute Of Physics. "לעולם לא אשכח את משוואות מקסוול, ואת האלגנטיות הבלתי נמנעת שלהן". לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטת מישיגן החלה לעבוד כמהנדסת בתכנית אפולו, וניסתה ב-1963 להפוך לאסטרונאוטית מהשורה. גאת'רי עברה את סבב הניפויים הראשון, אך נשרה בשני, "ככל הנראה משום שלא היה לי דוקטורט".

יום אחד פתחה את העיתון וראתה מודעה על יגואר XK 120 מודל 1953 למכירה, תמורת 1,200 דולר. היתה זו אהבה ממבט ראשון. "רעש המנוע הלך ישר למרכז מערכת העצבים שלי, זו היתה יותר יצירת אמנות ממכונית", כתבה באוטוביוגרפיה שלה, "A Life at Full Throttle". לאחר מכן השתדרגה ל-XK140, החלה לטפל בה כאילו היתה בתה הבכורה ולהתחרות באופן חובבני. "גיליתי מה אני יכולה לעשות איתה, וזה השתלט על חיי", כתבה. "המירוצים הרוו את נשמתי. אני מניחה שזה בגלל שכל הכוח הזה בידיך". תחילה התחרתה לבד, מול עצמה, וכשרצתה לטפל בבעיה כזו או אחרת, לשדרג מנוע, להחליף שילדה - היתה מפשילה שרוולים ומתחילה בעבודה, בלי לדעת האם המשימה שהטילה על עצמה אפשרית או בלתי אפשרית לביצוע. החודשים הארוכים שבילתה, רק היא והמכונית המפורקת, חיברו בין השתיים ורק גרמו לאהבתה להעמיק, ולשורה התחתונה להתחיל ולהיווצר: כך צריכים להיראות חייה מעתה והלאה.

גם לאחר שהשתתפה בשני מירוצי 24 שעות, ב-1966 ו-1967, ובמספר מירוצים חצי-מקצועיים אחרים, החלום להפוך לנהגת מירוצים מקצוענית, שממש יכולה להתפרנס מזה, נראה רחוק. היא היתה גוררת את מכונית המירוץ המשומשת שלה ברחבי המדינה עם מכונית סטיישן שקנתה ב-45 דולר, ובה גם היתה מבלה לילות רבים. במשך למעלה מעשר שנים היתה בונה בעצמה את המנועים, אולם ב-1975, הרגישה שהגיעה לקצה, ושאין לה באמת דרך להמשיך הלאה. מעט הכסף שהיה לה נגמר, האפשרות לפצוח בקריירה כפיזיקאית נראתה גם היא רחוקה, משום שפחות או יותר זנחה את התחום, והעתיד נראה אפור כמו היגואר הראשונה שקנתה. עיקר העניין היה כסף, או, ליתר דיוק, היעדרו: נהג מירוצים לא יכול להתקיים ללא ספונסרים, וכשאת נהגת מירוצים, ולא נהג, הסיכוי שלך לקבל עסקאות חסות נמוך הרבה יותר מהסיכוי שתנצחי מירוץ כזה או אחר.

ואז, משום מקום, כשכבר היתה מוכנה להרים ידיים ולהמשיך הלאה, הגיעה שיחת הטלפון ששינתה את חייה.

מעולם לא תכננה להיכנס להיסטוריה. ג'נט גאת'רי (צילום: AP)

השנה היתה 1976 ובמשיבון שלה חיכתה הודעה מרולה ולסטד, מעצב מכוניות פורץ דרך שמת לפני כארבעה חודשים וחצי בגיל 99. ולסטד, שנפצע במלחמת העולם השניה, הפך לשם דבר בתחום בזכות היכולת שלו לחשוב מחוץ לקופסה, אך המחשבה שלו אז היתה כל כך רחוקה מהקופסה עד שאף אחד בהיסטוריה לא פעל לפיה. עד אותו רגע, אף אישה לא התחרתה במירוץ אינדיאנפוליס 500 היוקרתי והכל כך אמריקאי שהחל אי שם ב-1911. למעשה, אף אישה לא הורשתה להלך על האספלט - נהגות, כמובן, לא באו בחשבון, אך גם לא באמת היו מכונאיות במקום בו היו מכונאים, או עיתונאיות במקום בו היו עיתונאים. "חשבתי על רעיון משוגע, אני לא יודע למה, שאקח אישה להתחרות באינדיאנפוליס", אמר ל-AARP ולסדט, ששימש כראש קבוצה באינדיאנפוליס 500 כעשור באותה נקודת זמן. "חשבתי שזה יעזור לי להשיג ספונסרים. חוץ מזה, זה לא נעשה בעבר. התחלתי לצלצל לחברים שלי ולשאול מי תהיה אישה מתאימה, והשם של ג'נט כל הזמן עלה. ידעתי שאם היא תצליח להעפיל למירוץ זה יהיה מאורע היסטורי".

גאת'רי לא האמינה כשהקשיבה להודעה, אך כן האמינה כשצלצלה בחזרה ונפגשה עם ולסדט. היא היתה אסירת תודה, אולם ראש הקבוצה מיהר לתקוע סיכה בבלון והבהיר לה שהיא לעולם לא תהיה נהגת מנצחת - לא בגלל שהיא נהגת, אלא בגלל שאף אחד לא יאפשר לה לנהוג במכוניות מנצחות. גם הנהגים המוכשרים ביותר לא באמת יכולים להצליח ללא המשאבים המתאימים והמכוניות המתאימות, והמכוניות של ולסדט לא היו מכוניות מנצחות (לראיה, מעולם מכונית שלו לא ניצחה באינדי 500). כך או כך, לגאת'רי לא היה אכפת - הרי עצם ההעפלה לאחד המירוצים הנחשקים בעולם תהיה ניצחון כשלעצמו. "לא היה לי בית", אמרה למגזין "ריד", "רק מכונית מירוץ משומשת, לא היה לי כסף, לא תכשיטים, לא בעל. הטלפון מצלצל וגבר שלא שמעתי עליו שואל אם ארצה לנהוג במכונית אינדי".

לאחר שוולסטד הלך לעולמו, ספדה לו גאת'רי וכתבה בפייסבוק: "יכולתי לעבוד עבור קבוצה עשירה יותר, אבל לעולם לא עם אדם טוב יותר. הוא שינה את חיי, ולנצח אהיה אסירת תודה". ההתחלה לא היתה חלקה בשום צורה: לאינדי 500 של 1976 לא הצליחה להעפיל, אך באותה שנה כבר הפכה לאישה הראשונה שמתחרה בסבב הווינסטון קאפ של נאסקאר, צברה ניסיון וביטחון והצליחה להעפיל לאינדי 500 של 1977. מיותר לציין שהגברים לא היו מרוצים מכך, כשם שהם לא היו מרוצים במקרים אחרים בהם חשו שהגבריות שלהם מוטלת בספק על ידי גורם חיצוני. גאת'רי סיפרה שחלק מהנהגים הביעו חשש שתהרוג אותם עם הנהיגה שלה (מעצם היותה נהגת), שחלק מבעלי הקבוצות סירבו לקבל נהגות בשל חששות מדמי הביטוח, והצופים, כמובן, היו נחרצים הרבה יותר. לאתר NASCAR.Com תיארה את אחת השיחות עם קבוצת אוהדים:

"היי ג'נט, את יוצאת למסלול היום?"

"אני מקווה".

"אנחנו לא. אנחנו מקווים שתתרסקי".

והיו גם צעקות מהיציעים - נניח, שתחזור כבר למטבח, או "No Tits in the Pits", הטרדות מנהגים ואנשי צוות, ומסר כללי מכל גבר אפשרי: מקומך הוא לא כאן. נהגים מתחרים פעלו למנוע ממנה להשתתף במירוץ בניו ג'רזי, ובמקרים אחרים טענו יריביה כי השופטים עיוותו את זמניה כדי לגרום לה להיראות טוב יותר. בספרה, סיפרה שבאחד המירוצים הלכה ללחץ את ידו של ריצ'רד פטי, המכונה "המלך", כיאה לאחד הנהגים המעוטרים אי פעם, ו"חשבתי שאקבל כווית קור. לאחר מכן הוא צוטט כאומר עלי: 'היא לא ליידי. אם היא היתה, היא היתה בבית. יש הבדל גדול בין להיות ליידי ולהיות אישה'". באופן טבעי, ספרה עסק לא מעט בנושא זה - נושא בו כלל לא רצתה לעסוק, אך הוא נכפה עליה. "נהגים ותיקים התלוננו בקול רם, באופן פומבי ובאריכות", כתבה. "'לנשים אין את הכוח, את הסיבולת, את היציבות הנפשית, נשים הולכות לסכן את חיינו'. המסורת היתה הכל, והמסורת אמרה שנשים, בוטנים והצבע הירוק לא רצויים. כמה שנים קודם לכן נשים אפילו לא הורשו להיכנס לתא העיתונאים באינדיאנפוליס, שלא לדבר על איזור המסלול. אישה היתה יכולה להיות עיתונאית, צלמת או מודדת זמנים, היא היתה יכולה להיות הבעלים של המסלול - אבל אסור היה לה להיכנס אליו מסיבה כלשהי. אישה על המסלול עצמו - זה היה בלתי מתקבל על הדעת".

אלא אם קוראים לה ג'נט גאת'רי.

האיש שנתן לה את הצ'אנס הגדול. גאת'רי עם רולה ולסטד (צילום: AP)

בעל קבוצה אחד האמין בה, חברת דלק אחת הסכימה לתת לה חסות (טקסקו), מספר מתחרים (בין היתר איי ג'יי פויסט האגדי) תמכו בה, בין אם בפומבי או בסתר, וזה הספיק, כי ברגע שג'נט גאת'רי עלתה למסלול, היה ברור לכל שהיא לא קוריוז, לא טריק פרסומי או שיווקי, כי אם נהגת שטובה בדיוק כמו הגברים. ובכל זאת, העיסוק בה לא נפסק ברגע ההעפלה לאינדי 500 של 1977, משום שאז הופיעה סוגיית ההזנקה: עד אותו רגע, המסורת הכתיבה את קריאת ההזנקה האיקונית "Gentlemen, start your engines", ובאופן לא מפתיע, אותם אנשים שלא חפצו בהשתתפותה של גאת'רי גם לא ממש היו מעוניינים בשינוי המשפט הסמלי הזה. "זה לא ממש היה חשוב לי", אמרה ל"ניו יורק טיימס", "כי אני לא מגדירה את עצמי כנהגת אישה אלא כ-Race Driver. הסיבה העיקרית שניסיתי לחולל שינוי היא שזה היה סמלי, אז הייתי צריכה לעמוד ולקחת אחריות". והיא לקחה, והקריאה המסורתית אמנם לא השתנתה, אך נשיא המירוץ טוני הולמן כן ציין את השתתפותה של גאת'רי במירוץ, ורק לאחר מכן הכריז: "Gentlemen, start your engines". כיום, אגב, בזכות המורשת של גאת'רי, שסללה את הדרך לשלל נהגות מירוצים, השתנתה הקריאה ל-"Ladies and Gentlemen, start your engines".

העובדה שלקחה את כל הביקורות, העוינות וחששות הסביבה בעירבון מוגבל, ולא חשבה ולו לרגע לתת לסביבה לנצח, אומרת הרבה יותר עליה מאשר על האנשים שניסו לרסק אותה. "ברוב הזמן חשבתי שזה מצחיק", אמרה ל"אינדי סטאר". "אני אישה, אז מה? היתה כמות עוינות מפתיעה, אבל אחרי שהעפלתי לטורניר, היא התפוגגה כמעט לגמרי". במובנים רבים, ברגע שנכנסה למכונית המירוץ שלה ולחצה על דוושת הגז, היא שמה במראה האחורית גם את כל אותם גברים שאמרו לה שהיא לא רצויה. "הדרך היחידה להתמודד עם כל זה היתה על המסלול", אמרה ל-NASCAR.Com. "כל עוד היתה לי מכונית לנהוג בה, יכולתי להתמודד עם הכל". קור הרוח הזה אפשר לה לשגשג, לקחת את הלימונים שחולקו לה כשהגיחה לעולם ולהפוך אותם ללימונדה. כשנשאלה על ידי "ניו יורק טיימס" להבדלים בין נהגים ונהגות, השיבה: "זה עניין של אופי, התכונות שהופכות אותך לנהג טוב הן ריכוז, תשוקה, שיקול דעת וניתוק רגשי ". כלומר, בני האדם שמחזיקים בתכונות הנ"ל יוכלו להפוך לנהגי מירוץ טובים, כשם שיוכלו להפוך לנהגות מירוץ טובות.

אף שהתמודדה עם מספר בעיות מנוע ובעיות טכניות אחרות, ג'נט גאת'רי סיימה את המירוץ ההיסטורי והארוך ההוא במקום ה-29, אל מול 350 אלף צופים משולהבים ומיליונים רבים שצפו בו בביתם. ב-1978 סיפקה את הישג השיא שלה, כשסיימה במקום התשיעי מתוך 33 נהגים על אף פציעה במפרק כף היד (ההישג הטוב ביותר של אישה עד שדאניקה פטריק סיימה רביעית ב-2005). "היא עשתה חתיכת עבודה", אמר ל"פילדלפיה אינקוויירר" הנהג היריב גורדון ג'ונקוק, "היא נהגה 500 מייל עם פרק כף יד שבור. אני לא יודע אם אני הייתי יכול לעשות את זה". גם לאינדי 500 של 1979 הצליחה להעפיל, אולם סיימה אחת לפני האחרון. כמו כן, השתתפה ב-33 מירוצים מסבב הנאסקאר, וחמש פעמים התברגה בעשרת המקומות הראשונים. "היא לא התחרתה פעם או פעמיים ואז נעלמה. היא היתה טובה", אמר דייל ארנהארט ג'וניור האגדי, ומחמאות (חלקן בעלות אופי שוביניסטי) הגיעו גם מנהגים נוספים, ביניהם ריקי ראד ("לעולם לא הייתי מנחש שהיא אישה"), מרקו אנדרטי ("כל מי שטוען שהיא לא שייכת לכאן פשוט מרגיש מאוים") וריצ'רד פטי ("אם היתה לה מכונית טובה יותר, יכול להיות שהיא היתה מנצחת את אחד ממירוצי ווינסטון קאפ").

בסוף גם הגברים השתכנעו. ג'נט גאת'רי (צילום: AP)

אלא שגם ההצלחה הגדולה לא הביאה איתה ספונסרים נוספים, וב-1983, כשכבר לא נותר לה כסף, נאלצה לתלות את הכפפות. "זה קשה לכל אחד להשיג חסות, אבל לנשים בעיקר", אמרה ל"אינדי סטאר". "ניסיתי עד 1983, ואז אמרתי לעצמי - 'אם תמשיכי כך, את הולכת לקפוץ מחלון מאוד גבוה'". ל"שיקגו טריביון" הוסיפה ב-1989: "אין נשים או נהגים שחורים באינדי 500 ובמירוצים אחרים, והסיבה היא לא היעדר כישרון". בלית ברירה עברה להתגורר באספן, הפכה אובססיבית למירוצי סקי, התחתנה עם טייס, היתה לאחת הספורטאיות הראשונות בהיכל התהילה של הנשים, ותרמה את הקסדה וחליפת הנהיגה שלה לסמית'סוניאן בוושינגטון. מקומה חרוט בספרי ההיסטוריה של הענף, של ספורט הנשים, של פורצות דרך שלאו דווקא התכוונו לפרוץ דרך. בניגוד לחלוצות אחרות, ג'נט גאת'רי לא חלמה לשנות סדרי עולם - היא בסך הכל רצתה לנהוג, וכשהוכיחה שהיא לא נמצאת בשום נחיתות לעומת הנהגים הגברים, סללה את הכביש בו נוהגות כיום נשים רבות.

אחת הסיבות העיקריות שכתבה את האוטוביוגרפיה שלה, כך סיפרה ל"אספן טיימס", היתה "כדי שתהיה אבן דרך לנשים בעתיד. נשים מאבדות מההיסטוריה שלהן מדי דור, כך זה נראה. נשים שרוצות להשיג משהו אמיתי נתפסות כחריגות וההישגים שלהן נשכחים לגמרי. אני פשוט הייתי האישה בזמן הנכון, במקום הנכון, מהרקע הנכון, עם תשוקה עצומה לענף".

פורצת דרך. ג'נט גאת'רי ב-2006 (צילום: AP)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully