אחרי שסיים שני בעונת 2014/15 וגם בעונת 2016/17, לג'יימס הארדן נמאס. הזקן דאג להבהיר במשחקו שאם מישהו חולם לקחת את תואר השחקן המצטיין העונה, הוא יצטרך לעקור אותו בכוח מגופתו המתה. בשקט בשקט, מתחבא בין ענני ההייפ שיוסטון משאירה אחריה, קם להארדן מתחרה המשחק בניו אורלינס, והוא מסתנן באיחור אפנתי לשיחות על התואר הנחשק. אנתוני דייויס משחק את הכדורסל הטוב בחייו, ומצעיד את הרכב המילואים של הפליקנס למקום הרביעי במערב הצפוף.
המספרים עוזרים להבין משהו על הדומיננטיות של דייויס, אבל הם כמעט מבלבלים מרוב שהם מופרכים. הם הופכים לעיקר, במקום להיות כלי המסייע לשים את ההופעות של דייויס בקונטקסט. נריץ כמה מהם עכשיו - ולו רק כדי לתת לשוק הראשוני לעבור.
הפליקנס ניצחו את שמונת המשחקים האחרונים שלהם מאחורי כמה הופעת ענק של דייויס - 53 נקודות, 18 כדורים חוזרים ו-5 חסימות מול פיניקס, או שורה של 45-17-5 מול מיאמי בהארכה, 44 ו-17 עם 6 חטיפות ועוד. בשמונה משחקים דייויס רושם 37.2 נקודות, 14.7 ריבאונדים, 2.8 חטיפות ו-2.7 חסימות ב-39.5 דקות משחק. כל משחק הופך לקנבס האישי שלו, ואין שחקן יותר מהנה לצפייה בליגה כולה.
עוד בנושא
הלילה: ניצחון שמיני רצוף לניו אורלינס בדאלאס, גם טורונטו לא עוצרת
אנתוני דייויס ממשיך רצף נדיר: "תסתכלו על המספרים שלו, הוא משהו אחר"
קובי בריאנט זכה באוסקר והפתיע: "מרגיש יותר טוב מלזכות באליפות"
את העונה הפליקנס פתחו עם צמד תאומי המגדל המודרני שלהם - דייויס וחברו הטוב דמרקוס קאזינס - וסגל בעייתי סביבם. בוגי הגיע באמצע העונה שעברה, והשניים הוכיחו שהם מסוגלים להיות יחד על המגרש. ג'רו הולידיי לא יכול להצדיק בשנה אחת את החוזה שקיבל בקיץ (126 מיליון דולר לחמש שנים), אבל הוא לפחות מראה למה הוא קיבל אותו. רייג'ון רונדו, שהגיע בקיץ למורת רוחם של
כולם, בעצם, דווקא התאקלם, ודאג לפטם את צמד הביגמנים שלו בסלים קלים בזכות המסירות הנפלאות שלו. את השיחה על ההגנה המחרידה שלו נשאיר למישהו אחר.
הפציעות, שמלוות את הקבוצה מאז שעברה לניו אורלינס, לא חיכו זמן רב גם הפעם. הפורוורד הפותח של אלווין ג'נטרי, סולומון היל, גמר את העונה עוד לפני שהתחילה, אבל אנחנו כמובן לא מתכוונים אליו. בעקביות שלא אפיינה אותו בעבר, קאזינס נתן כדורסל משובח עם מספרים מפלצתיים, אך ב-26 בינואר הוא קרע את גיד האכילס ברגל שמאל, 14.9 שניות לסיום המשחק מול הרוקטס.
מי שלא מחק את הפליקנס מהמירוץ לפלייאוף לפני הפציעה של קאזינס, לא חשב פעמיים אחריה - אף אחד לא נתן סיכוי לדייויס ולחבורה האלמונית שהרכיבה יחד איתו סגל של קבוצת NBA. דייויס, שקיבל את קאזינס לקבוצה אחרי טרייד שנרקם בעת משחק האולסטאר של העונה שעברה, לא התאושש בקלות מהבשורות על מצבו של בוגי, שגמר את העונה עם אחת הפציעות הכי מפחידות שיכולות להיות לשחקן כדורסל. קאזינס שנבחר לאולסטאר גם העונה, הוחלף על ידי אדם סילבר. דייויס החליט להשתמש במשחק הכוכבים כדי להביע את כאבו, ולבש את המדים שיועדו לקאזינס במחווה פשוטה ומרגשת.
בתום פגרת האולסטאר, דייויס דיבר בפתיחות רבה על הרצון שלו לקחת על עצמו גם את תפקידו של קאזינס. על אף המספרים הפנטסטיים, הניסיון הזה הושלם בתוצאות מעורבות, ודייויס חזר בו. הוא הבין שעליו לשחק את המשחק שלו, בלי שינויים או תוספות, בלי מעצורים, ובעיקר - בלי לנוח באף רגע שלו על הפרקט. אז איך הוא עושה את זה? כלומר, פיזית, על הפרקט, מה הדברים שדייויס עושה שהופכים אותו לכוח הכי דומיננטי בליגה נכון לעכשיו, ומאפשרים לו לסחוב את הסגל החבוט והמאותגר הזה אחריו?
לפני הכל, דייויס לא משאיר נקודות קלות על הלוח - הוא מנצל את הכימיה הנהדרת שלו עם רונדו ואת יכולת החדירה של הולידיי כדי לאסוף כמה שיותר נקודות חינמיות באלי-הופים ומסירות לדאנקים. כשהוא מקבל חילוף של שחקן חוץ עליו, במקום לדרוש את הכדור וללכת לעבוד מאזורי הביניים, דייויס מוצא את הרגע הנכון לצלול עד מתחת לסל, שם הוא מקבל כדור שאף אחד אחר על המגרש לא יכול לתפוס, ומניח אותו בסל.
לגבה יש קואורדינציה של גארד ומוטת הידיים של אלבטרוס, מה שהופך אותו למטרה הכי נוחה בליגה. הוא גם רודף אחרי כל ריבאונד התקפה כמו אחוז דיבוק. דייויס, שכזכור היה גארד צפלון בגובה 188 ס"מ עד גיל 15, הלך והתחזק בעקביות בכל עונה במקצוענים, והיום הוא כבר מיס-מץ' פיזי מול כל שחקן שעומד מולו במאבקים תחת הסל. אפשר לחשוב על זה כך - אם בעונתו הראשונה הוא היה נהדף לאחור אחרי התנגשות בצבע, ובעונתו השלישית או הרביעית הצליח לשמור על מקומו, הרי שעכשיו הוא זה שמעיף מעליו את היריב, וזה שווה עוד ועוד נקודות קלות. כשרואים את ההתפתחות הפיזית של דיוויס משנה לשנה הוא נראה כמו קומיקס של ברוס באנר שהופך להאלק.
ככה הוא נראה בגיל 15
וככה נראית האבולוציה שלו
אחרי שהוא דואג ללחם ולחמאה, דייויס מתפנה לאלמנטים יותר מורכבים ומעודנים. הוא מאסטר בפיק-אנ-רול ופיק-אנ-פופ בתור החוסם. דייויס מסוגל לעשות הכל - לזרוק מבחוץ, לעבור בכדרור גבוה שסוגר אליו, למסור מההיי-פוסט, להתגלגל לצבע, וכבר אמרנו שהוא תופס כל כדור ברדיוס של שלושה מטרים מהחזה שלו. העובדה שהמגן שלו לא יכול לדעת מראש מה הוא יעשה רק הופכת אותו ליותר קטלני במהלך הכי נפוץ בכדורסל המודרני.
בזמן שהתרגלנו לכוכבים שיוצרים מכדרור סטייל הארדן, לברון ג'יימס, ראסל ווסטברוק ואחרים, דייויס מוכיח שיש עוד דרכים להיות סקורר. הוא ללא תחרות המסיים הכי טוב בליגה. ואל תחשבו שהוא לא יכול להוריד את הכדור על הרצפה, הוא פשוט לא מסתמך על זה כמו האחרים. אחרי שבעונותיו הראשונות כמעט ולא עשה סלים מכדרור, דייויס עבד והשתפר טכנית כמו שעשו רק מעטים לפניו, והיום הוא מרגיש בנוח גם להוביל מתפרצות אחרי ריבאונד הגנתי. למצבי אחד-על-אחד קלאסיים הוא מגיע בעיקר לקראת סוף שעון הזריקות, ואז הוא יכול לבחור אם להשתמש בג'אמפשוט היפהפה שלו כדי לקלוע, או לאיים בזריקה כדי להיכנס לצבע.
מבחינה הגנתית הוא בליגה של הטובים ביותר. היכולת שלו להגן על הטבעת ולעשות חילופים על קשת השלוש, עם הערנות החדשה שלו, הופכים אותו למפלצת שההתקפה חייבת להיות מודעת למיקומה על המגרש בכל רגע נתון.
עד כמה שזה לא נשמע אמין - דייויס הראה לנו כבר את כל זה. הוא פשוט מעולם לא היה כל כך עקבי. דייויס היה מועמד לתואר ה-MVP כבר בעונתו השלישית, כשסיים חמישי. המשחק שלו תמיד היה מלוטש, יעיל ומגוון באופן שהפריד אותו משאר הקולגות שלו. גם העונה הקלות שבה הוא משתלט על המשחק מרשימה, אבל זו המחויבות שלו להיות השחקן הכי טוב בכל פוזשן שעושה את כל ההבדל.
ספורטאים מקצוענים מחווטים אחרת משאר בני התמותה. זה מה שמאפשר לדיויס - עם חוזה מקסימום של 125 מיליון דולר, וכל המוצרים שהוא מפרסם - להרגיש שלא מדברים עליו מספיק. מה ששמעתם. עם כניסתם של קרל-אנתוני טאונס, קריסטפס פורזינגיס וכמובן ג'ואל אמביד לזירה, דייויס הודה שהרגיש שנזנח על ידי התקשורת. לפחות חלק מהרעב שלו בשבועות האחרונים קשור בחוסר-הכבוד שהוא חווה מצדה.
יש משהו בתסכול שלו. הארגון הכושל, הפציעות הרבות (שלו ושל חבריו לקבוצה), והעובדה שפרץ כבר בגיל 21 למעמד של סופרסטאר הפכו אותו לסוג של שלג דאשתקד. בממלכת הקליקים אם אין בזה חדש אז זה לא חדשות, וגם מי שמסקר את ה-NBA לא מחוסן. דייויס כועס ובצדק - מסע המשחקים הזה מחזיר אותו למקומו הטבעי במרכז הבמה.
מתוך ארבעת המקומות האחרונים בפלייאוף, תמיד תהיה לפחות קבוצה שאף אחד לא ירצה לפגוש בסיבוב הראשון. ובכן, דייויס הוא שחקן שאתה לא רוצה לפגוש בסיבוב הראשון, כי גם אם כל מה שנמצא סביבו נראה כמו תפאורה מתוך הצגה של בית ספר יסודי, הוא מסוגל להיות השחקן הכי טוב בסדרה - אפילו מול הווריירס או הרוקטס. זה לא אומר שהפליקנס יכולים לגנוב סדרה מול שתי המדורגות הראשונות (הם לא), רק שאלה ודאי יעדיפו להן יריבה אחרת. בעונה אחרת, או בעולם אחר, דייויס יוכל לעשות הרבה יותר מזה.
אין הרבה שחקנים שיכולים לאיים על הארדן בעונה כזו. אין הרבה שיוכלו לאיים על השושלת של הווריורס בסיטואציה הנכונה. ואין הרבה עם הפוטנציאל להיות השחקן הכי טוב בעולם. בשיאו דייויס מסמן "וי" בכל המשבצות האלה, והוא הסיבה היחידה שאנחנו צריכים לקחת את הפליקנס ברצינות.
