הצרת כוונות: מכבי תל אביב הפכה לקבוצה שמסתפקת במועט

קבוצות שספגו 2:0 עונתי מאוניקאחה מלאגה:

2018 - מכבי תל אביב.
2017 - בודוצ'נוסט ואלבה ברלין.
2016 - צדביטה, ססארי ומכבי.
2015 - ניז'ני נובגורוד וצדביטה.

מלכתחילה, זה היה יכול להיות ערב הצהרת הכוונות של מכבי תל אביב. הערב בו היא תמחק את ההפסד הביתי המיותר למלאגה מהסיבוב הראשון. הערב בו היא תפתח פער של שלושה ניצחונות מבאסקוניה, תישאר במרחק נגיעה ואולי אפילו תיצמד לחימקי מוסקבה, ז'לגיריס קובנה וריאל מדריד. הערב בו היא לא רק תתקרב לרבע הגמר, אלא גם תרשה לעצמה לחלום על המקום השביעי או השישי.

אבל לבסוף, זה לא היה ערב של הצהרת כוונות - אלא של הצרת כוונות. מכבי קיבעה את מעמדה ברשימה המצומצמת, ולא ממש מכובדת, של הקבוצות שהצליחו להפסיד פעמיים באותה עונה לאוניקאחה. זה קרה אשתקד לבודוצ'נוסט ולאלבה ברלין ביורוקאפ, וקודם לכן לצדביטה זאגרב, לניז'ני נובגורוד ולדינמו ססארי ביורוליג, וגם לה עצמה.

לא שזה כל כך נורא. הרי מכבי (עדיין) לא התרחקה מרבע הגמר. מעמדה במקום שמוליך אותה לעבר המטרה המוצהרת היה ונותר יציב; באסקוניה הפסידה לצסק"א מוסקבה, כך שהסטטוס קוו נשמר ומרווח הביטחון נשאר. ואולי זו הבעיה שלה. היא פשוט הפכה לקבוצה שמסתפקת במועט. במקום לנצל את העובדה שהיא פוגשת יריבה נחותה ונטולת אינטרסים, שסובלת מסגל בינוני ומביטחון עצמי רעוע, היא עצמה הייתה כבויה ואדישה, ולרגע לא נראתה כמי שבאמת מסוגלת לערער על עליונותה של הקבוצה שמנגד.

היום, בשדה התעופה בוויטוריה, יירשם רגע מכונן: יריבתם העיקרית של הצהובים על הכרטיס לשלב הבא תשוב מרוסיה, ולא תצא עוד מספרד עד סיום השלב הראשון. מצפים לבאסקוניה חמישה משחקי בית ועוד שניים בוולנסיה ובברצלונה, בשעה שמכבי תל אביב תצא פעמיים לאיסטנבול ועוד פעם אחת לוולנסיה, ועוד תארח את שתי הרוסיות ופנאתינייקוס.

לא קשה לנחש למי מהשתיים לוח זמנים נוח יותר, ולא מן הנמנע שהמפגש הישיר בין השתיים, במחזור הלפני אחרון בפרננדו בואסה ארנה, יכריע מי מהן תעלה לשלב הבא; העובדה שהישראלים צברו אמש את הפסדם התשיעי ברציפות על אדמת ספרד, ולא ניצחו בה מאז שלהי 2014, בוודאי לא תעודד אותם.

גארדים בכירים נגד מלאגה לאחרונה:

אריק מקולום 16 (ממוצע 15.3).
אלכסיי שבד 22 (ממוצע 22.0).
ג'ייסון גריינג'ר 14 (ממוצע 9.7).
לוקה דונצ'יץ' 16 (ממוצע 17.8).
אנדרו גאודלוק 18 (ממוצע 13.2).
קווין פאנגוס 16 (ממוצע 12.6).

לו חובב כדורסל מתחיל היה מביט בטופס הסטטיסטיקה מהמשחק במלאגה, הוא היה עלול לחשוב שהקו האחורי של אוניקאחה מחסל את הגארדים של היריבה. אלא שזה לא ממש נכון. בכל שבוע מחדש, מצליח לפחות אחד מהגארדים הבכירים להגיע לממוצעים העונתיים שלו, ואף לחצות אותם. על אף ה"נגריות" של שחקני הפנים בירוק, גיורגי שרמדיני וג'יימס אוגוסטין, דווקא הסנטרים מתקשים לנפק תרומה משמעותית מולם.

אין זה סוד שמכבי תל אביב תלויה בראש ובראשונה בצמד הגארדים האמריקנים שלה, ואין זה סוד שאיש מהם אינו עוגן של יציבות. כל עוד אחד מהם הופיע בכל ערב נתון, מצבה היה טוב. ואתמול? פייר ג'קסון עם 1 מ-9, נוריס קול עם 0 מ-6, ובסך הכל 1 מ-15 מהשדה. לפחות טום צ'יימברס, בערב ההוא של ה-0 מ-14 מול ברצלונה, הותיר מקום לעוד ארבעה שחקנים על המגרש ולא תפס מקום של שניים.

אבל להגיד שרק השניים הללו אשמים בתצוגת האימים של הקבוצה כולה, יהיה בגדר הנחה לאחרים. כי הם הלכו לקו העונשין חמש פעמים, וכל שאר הקבוצה הגיעה לשם רק עוד שש פעמים (והפעם אי אפשר להאשים את ספי שמש). ככה זה, כשמייקל רול פוגע ב-2 מ-4 לשלוש וכל יתר השחקנים נתקעים על 2 מ-16.

מי שאמור לעצור את הסחף ולהקרין שקט וביטחון הוא המאמן, וזה לא ממש קורה. אי אפשר לקחת מנבן ספאחיה את הקרדיט לו הוא ראוי על ייצוב הספינה, על קביעת מעמדו כאוטוריטה מקצועית ועל שיקום המועדון מהריסותיו. לאור אירועי השנתיים החולפות, אין מדובר בעניין של מה בכך. אבל בשבועות האחרונים חוזרים וצפים הזיכרונות מגירסת 2007 של המאמן הקרואטי - לחוץ, נרגן, מגיב לאט ולעיתים גם חסר מעוף.

בכל פעם מחדש ספאחיה מתפאר בכך שהכין הפתעה, התאמה או "משהו מיוחד" לקראת יריבה מסוימת, אבל בפועל אין להגנה של מכבי תל אביב כלים משמעותיים מעבר להיצמדות של דיאנדרה קיין לכוכבים שמנגד; דקות ארוכות של היעלמות ושיתוק לא זוכות למענה מהיר והולם מהספסל; ובפועל, יש יותר מדי שחקנים בסגל שאינם נספרים ו/או אינם מסוגלים לנפק תוצרת.

אז אפשר לדבר על ההגנה, ועל הריבאונד, ועל השלשות, אבל לפעמים ההפרש כולו מסתתר בתוך נתון אחד, לכאורה חסר משמעות. שלושה פסקי זמן נלקחו אתמול שלא מיוזמתו של ספאחיה - האחד על ידי הטלוויזיה והשניים האחרים על ידי ז'ואן פלאסה. בחזרה מפסקי הזמן האלה, טסה אוניקאחה ל-0:12 בשלוש דקות ו-42 שניות. במחציות השניות במלאגה ובתל אביב ניצחו הספרדים 59:91. בלע"ז קוראים לזה נוקאאוט.

מאמנים שחזרו לקדנציה שנייה בירושלים:

אריה כהן.
אהרן קפלן.
שימי ריגר.
יורם חרוש.
צביקה שרף.
גדי קידר.
ארז אדלשטיין.
שרון דרוקר.
עודד קטש.

בינתיים, 60 קילומטרים מזרחה מתל אביב, עודד קטש מונה שוב למאמנה של הפועל ירושלים. אין פסול בכך שמאמן נבחרת ישראל ידריך גם קבוצה; ברגע ששכרו נע בין 30 ל-40 אחוזים מהמשכורת לה זוכה מקבילו בכדורגל, הדרך היחידה לגייס מאמן בכיר היא לאפשר לו "להשלים הכנסה" באחד המועדונים. אבל התזמון תמוה: ראוי ועדיף היה לו החתימה וההכרזה היו נדחות בשלושה ימים, ומתבצעות לאחר המשחק הכפול של הנבחרת במוקדמות גביע העולם.

קטש, כמובן, אינו היחיד שמחזיק במשרות בנבחרת ובקבוצה. זה קורה גם בסרביה, יוון, טורקיה, איטליה, צרפת וקרואטיה. ומה לגבי ירושלים? קטש אינו היחיד, ממש אינו היחיד, שחוזר לקדנציה שנייה לפחות במועדון. הוא המאמן התשיעי שעבד בשורות האדומים, עזב אותם וחזר אליהם. וזה, כנראה, חסר תקדים.

וקטש, לסיום, הוא ממש לא המאמן הראשון שמדריך את יוגב אוחיון בשנתיים וחצי האחרונות. לא פחות מ-11 כאלו היו לו מאז קיץ 2015.

ואלה שמות:
גיא גודס.
אבי אבן.
ז'אן טבק.
ארז אדלשטיין.
רמי הדר.
ליאור ליובין.
איינארס בגאצקיס.
אריק שיבק.
פוטיס קציקאריס.
מודי מאור.
עודד קטש.

לא ייאמן? לא יאמן.

תודה מיוחדת לסהר רחמים ולעודד סלע על העזרה בריכוז הנתונים.