דור מיכה הוא כנראה השחקן הכי אהוב בקרב אוהדי מכבי תל אביב. גם כשהיו שחקנים טובים יותר, יעילים יותר, יציבים יותר, גם כשהיו כאלה שנערצים יותר, מוערכים יותר, שווים יותר, ולמעשה, עד העונה גם רבים הרוויחו יותר, תרמו יותר, זכו לשירי עידוד קולניים יותר - האהבה לדור מיכה תמיד הייתה ייחודית. זו לא הערצה כמו שהייתה לאבי נמני או לערן זהבי, כאל כוכב ענק, גדול מהחיים, שמסתכלים עליו מלמטה למעלה, ולכן גם בריחוק מסוים. דור מיכה מרגיש כמו אח קטן. כמו נסיך. או למעשה, האח הקטן של הנסיך. כלומר אצולה, אבל לא מלך.
מה עומד מאחורי האהבה הזאת? קודם כל, כמובן, לזכותו עומדת העובדה שהוא שחקן בית, בן המחלקה, בן משפחה. זה לא מובן מאליו שמכבי תל אביב פתחה במשחק האחרון מול באר שבע עם שלושה שחקני בית בהרכב (שפונגין, פרץ, מיכה) ועוד שניים על הספסל (בן חיים, ייני). אומנם בקרית שלום תמיד ייחסו יותר חשיבות להצלחות מאשר לכמות שחקני הבית, ולמעשה בקרית שלום מעולם לא היה עודף סנטימנטים לשחקני בית כשהם נטולי כישרון, אבל כמה נחמד לדעת שיש שחקן טוב שנולד במחלקה, שהוא חלק מהמועדון, שהוא אוהד הקבוצה, שאין בגוגל תמונות שלו עם חולצה אדומה, שלא לומר כובש שער אליפות בחולצה אדומה.
קשה שלא לחבב אותו. יש לו חיוך צנוע, קטן. עיניים כחולות, זורחות, תמיד משדרות חיוביות. נראה שאין לו בעיית אגו, תמיד קבוצתי, תמיד מפרגן. בעולם הדימויים הצר של כותב שורות אלה, מיכה מקבל את ההגדרה המחמיאה מכולן: מישהו שהיית מסדר לאחותך. אבל זה מעבר לזה. הרי גם ייני, פרץ ושפונגין מכביסטים בדמם, גם הם בחורים טובים ושקטים, אבל מיכה עושה משהו שנחשב ליקר מכל: הוא מייצר גולים. היש מטרה נעלה יותר?
הוא יצירתי, כישרוני, דוחף את הכדור קדימה, למעלה, יודע למסור, אוהב למסור, תמיד בתנועה, חכם מאוד, פיקח, אלגנטי. כלומר, מעבר להיותו אהוב האוהדים, מיכה הוא שחקן שחלוצים אוהבים, מאחר שהוא נותן את התחושה שאם תזוז למקום הנכון, אם תנוע לשטחים מתים, אם תתמקם בלב הרחבה, הוא ימצא אותך. המכלול של מיכה - הדמות, הרקע, הפרצוף, הסגנון, היכולת - מייצרים כדורגלן כובש לב.
ייתכן שזו גם הבעיה שלו. אולי הוא בפוזיציה נוחה מדי, של הילד האהוב. אולי זה מה שהגביל אותו, כבל אותו. כיף להיות "נסיך המחלקה", לשמור על תדמית נקייה, קצת מרוחקת, להיות השחקן שאי אפשר לכעוס עליו אף פעם. זה לא רק כיף, לא סתם נוח - זה גם קל. כשאין ציפיות, אין אכזבות. הרי כשזהבי עזב, הציפייה הייתה שטל בן חיים ייקח פיקוד וינהיג, לא מיכה. גם השנה דיברו בעיקר על קיארטנסון ואצילי כמובילי דרך פוטנציאליים, בעוד מיכה עדיין נחשב לבונוס, לשחקן חשוב אבל משלים.
תמיד היה במיכה משהו רך. אולי זה נובע ממבנה הגוף היחסית צנום שלו, אולי מהעובדה שמעולם לא התעסק בשטויות, בלי תקריות על המגרש או מחוצה לו, ואולי זה פשוט בגלל יכולת הבעיטה החלשה שלו. יש משמעויות גדולות לעובדה ששחקן ממעט לכבוש, שהוא לא גולר. בעולם ייצרי כמו כדורגל, עולם זכרי מלא סמליות, גול הוא המטרה האולטימטיבית, גול הוא החדירה, הכיבוש. מיכה תמיד נראה ליד, לא ביצועיסט. קצת ילד. אחרים כובשים, הוא רק ממזמז.
נראה שגם מיכה יודע שהגיע הזמן לעבור פאזה. לעלות דרגה. להשתדרג. להתבגר. להשכיח את תדמית הקורבן שלוזון לא זימן לנבחרת הצעירה. לא להסתפק יותר בתואר האהוב. חמוד זה חשוב, אבל כדורגלן צריך להיות רע. זה כבר דבר ידוע בקרב גברים, שהחמודים חמודים, אבל הרעים מזיינים. אף אחד לא מצפה שיהפוך להיות כדורגלן כסחן וקשוח, גם כנראה מאוחר מדי להפוך לסקורר, אבל כן צריך לעשות איזשהו צעד קדימה. מהלך אחד חשוב הוא עשה בתקופה האחרונה, כשאיים לעזוב, עשה קצת שרירים, הראה שהוא לא פראייר והוציא חוזה שמן שהבהיר את מעמדו. עכשיו נותר לו להוכיח שהוא לא מסתפק בכסף גדול, שיש לו שאיפות. עם כסף גדול מגיעה אחריות גדולה. במשחק האחרון מול באר שבע הוא כבר המחיש גם על הדשא שהכוונות שלו רציניות.
מיכה מעולם לא נרתע מהכדור, אבל מול באר שבע הוא פשוט ביקש אותו. לא סתם רצה אותו, אלא דרש אותו. ואם הוא לא הגיע אליו, אז הוא בא לקחת אותו. ואז בישל את השער. בכדורגל קוראים לזה בעל הבית. במכבי תל אביב הנוכחית יש ואקום מנהיגותי, ומישהו צריך למלא אותו. כמו שאומרת הקלישאה, מנהיגות לא מבקשים, אלא לוקחים. מיכה יכול להיות הכוכב של הקבוצה הזאת, הוא כנראה גם צריך. אפשר להיות דומיננטי גם בלי לכבוש. צריך מרפקים, מוטיבציה, אמונה עצמית, נוכחות. שירגישו אותו. לא לחכות לכדור באגף, אלא לדרוש אותו. כלומר, דור מיכה צריך לרצות להיות זה שמוביל את מכבי תל אביב לאליפות, דור מיכה צריך לרצות להיות שחקן העונה. מישהו שהשחקנים יסתכלו עליו, ויתמלאו אמונה. לא עוד שחקן מוכשר, אלא גיבור. עוד חודש הוא בן 26. הגיע הזמן להפסיק להיות נסיך, ולהפוך למלך.