הדבר הראשון שאתה מרגיש במינסוטה זה את הקור. אין צורך לצאת מהמטוס בשביל זה. אפילו לא לנחות, למעשה. כבר כשהמטוס מתחיל להנמיך לקראת הנחיתה ניתן לזהות את האגמים והנהרות הקפואים פזורים להם עד האופק בין האדמה השטוחה לחלוטין, מכוסה כולה בלבן. בדיקה מהירה בטלפון מעלה שהטמפרטורה בחוץ היא מינוס 2. לא נורא, אני חושב לעצמי, ואז נזכר שמדובר בטמפרטורות בפרנהייט. במעבר מהמטוס לשרוול היציאה זה כבר מכה בך. מספיקה שניה אחת של חשיפה לצפון כדי להבין לאן הגעת. אתה לא בקנזס יותר.
זאת השנה ה-52 שהסופרבול משוחק, כמעט תמיד מארחת אותו אחת ממדינות הדרום של ארה"ב. פלורידה, ג'ורג'יה, אריזונה, טקסס, קליפורניה - מקומות שבהן מזג האוויר בתחילת פברואר מאפשר לבן אדם להסתובב בחוץ יותר מעשר דקות בלי שינשור לו האף. יש לזה סיבה, כמובן. הסופרבול הוא האירוע החשוב והגדול בלוח השנה הספורטיבי האמריקאי, ואולי בכלל. אפילו אם אתם לא חובבי ספורט גדולים קשה להתחמק מהפרטים שחוזרים על עצמם כל שנה. כמויות האוכל והבירה שהאמריקאי הממוצע צורך במהלך המשחק, מופע המחצית המושקע, הפרסומות והמחיר המטורף שלהן. אבל צריך לבקר בעיר שבה נערך המשחק עצמו כנראה כדי להבין שהסופרבול הוא הרבה מעבר לזה. מדובר בחגיגה של שבוע שלם שלמעשה משעבדת לעצמה את העיר (קווי אוטובוסים שלמים הושבתו, למשל, כדי שיהיה אפשר להשתמש באוטובוסים לטובת ניוד התיירים) וכמו נועדה להפגין את העוצמה האדירה של ה-NFL. אולי השנה אפילו יותר מתמיד.
לכן, הבחירה במינסוטה רחוקה מלהיות טריוויאלית. לקחת את האירוע הגדול של השנה, כזה שכולל השקעה של מיליוני דולרים, מאות אירועים נפרדים ומאות אלפי אורחים מבחוץ ולמקם אותו במדינה צפונית בשיאו של החורף זאת החלטה שלא לוקחים בקלות. אבל, כמו במקרה דטרויט לפני כתשע שנים או ניו יורק לפני חמש, למינסוטה יש איצטדיון חדש - ה-US BANK סטדיום שנפתח לפני כשנה (אחרי שהגג של האיצטדיון הישן של מינסוטה וייקינגס קרס מהצטברות שלג. כבר ציינתי שכיף פה בחורף?) והליגה נתנה לעיר את זכויות האירוח.
אז איך עושים שבוע סופרבול בקור מקפיא? אם אתה שואל את המקומיים - הם בכלל לא מבינים מה הבעיה. קצת קור לא מרתיע אותם. מינוס 20? נו, בשבוע שעבר היה יותר גרוע. החביבות הטבעית שלהם גם מצליחה להחביא את האכזבה על כך שהקבוצה שלהם היתה קרובה-קרובה להיות הראשונה שמשחקת באיצטדיון הביתי שלה בסופרבול, לפני שהווייקינגס המקומיים הפסידו בגמר ה-NFC לפילדלפיה איגלס. נדמה שכל הרצון של התושבים הוא להוכיח לליגה ולמבקרים שהם לא טעו בשיקול הדעת כאשר מיקמו את הסופרבול בעיר שלהם. מרגע שאתה יוצא מהמטוס מתנפלים עליך מתנדבים מקומיים לבושים בסגול מכף רגל ועד ראש (וזאת לא מטפורה, עם הקור פה אסור לך להשאיר פיסת עור חשופה) במטרה לעזור לך להגיע ליעד בשלום.
זה ממשיך גם אחר כך. ברחבי העיר פרוסים כל כך הרבה מתנדבים (שוב, כולם בסגול, הצבע של הוייקינגס וגם אולי רמז ל"גשם סגול" של פרינס, אולי יליד העיר המפורסם ביותר) שלפעמים נדמה שיש יותר מהם מאשר מבקרים מבחוץ. הבעיה היחידה שלהם, נראה, היא להחליט את מי לעודד - את הפטריוטס, שכנראה אין אוהד פוטבול נייטרלי בארה"ב שלא מתעב, או את האיגלס הארורים שהדיחו את הקבוצה שלהם. למזלם, תמיד יש את גרין ביי פאקרס שאפשר לשנוא בלי רגשות אשם.
עד שהסופרבול עצמו יתחיל באיצטדיון, שני מקומות בעיר מארחים את מרבית האירועים לקראת המשחק. הראשון הוא רחוב שלם בדאון טאון אשר נסגר לטובת אטרקציות שונות ומשונות, החל מגבעת סקי קטנה, דרך במות בהן נערכות הופעות רוק וכלה בבלון ענק שהיושבים בתוכו זוכים לסרט תלת-מימד מרשים למדי. לא רחוק משם הופקע מרכז הקונגרסים המקומי לטובת "חווית ה-NFL" - אולמות עצומים בהם הוקמו מגרשי פוטבול, חדר הלבשה, תצוגת טבעות אליפות, אולפני טלוויזיה, איזור חתימות של שחקני עבר והווה ועוד ועוד. כמובן, כמו תמיד באמריקה, לא ייפקד מקומה של חנות ה-NFL בה תוכל להצטייד במיטב ההלבשה של הליגה. האמת שהתיאור למעלה לא מתקרב לתאר את הגודל ועוצמת ההפקה של האירוע. עוד לפני שמגיעים ליום הסופרבול (שהוא הפקה אדירה כשלעצמה), הליגה משקיעה את מירב המאמצים כדי להדגיש את העוצמה שלה.
בכלל, עוצמה וגודל הן מילות המפתח פה. האיצטדיון החדש של מינסוטה הוא מפלצת של מתכת וזכוכית השולטת על הדאון טאון וניתן לראותה מכל מקום. חווית ה-NFL, כאמור היא עצומה. והכי גדול מכולם כנראה הוא המקום השני שבו מתרכזים האוהדים לקראת המשחק - ה"מול אוף אמריקה". זהו אמנם קניון אבל ההגדרה הזאת תעשה לו עוול. קצת כמו לקרוא לטום בריידי סתם "שחקן פוטבול". מדובר בקניון הגדול ביותר בארה"ב (או לפחות היה כזה כשהוקם) שקשה לתאר עד כמה הוא עצום. מכירים את הבדיחה על דיזנגוף סנטר שהוא חדר הבריחה הראשון שהוקם בארץ? אז "מול אוף אמריקה" בולע חמישה דיזנגוף סנטר בלי להרגיש בכלל. הוא כל כך גדול שיש בו חדר בריחה משל עצמו. ומסלול מיני גולף. וגלגל ענק ורכבות הרים ומגלשות מים ועוד כמה (כך נראה) אלפי חנויות. וכמובן, אי אפשר בלי מאות מתנדבים סגולים להוטים לעזור לך. זה בהחלט מסוג המקרים שבהם יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה (הסגולה) רוצה להניק.
לפעמים נדמה שכל הגודל הזה הוא מסר מהליגה - אנחנו עדיין פה, חזקים מתמיד. זה לא סוד שהשנתיים האחרונות לא היטיבו עם ה-NFL. ירידה ברייטינג, בעיות מחוץ למגרש בעקבות מחאות השחקנים ובעיות על המגרש בעקבות הגילויים האחרונים על השפעת זעזועי מוח על השחקנים - כולם פגעו במכונה המשומנת הזאת שפתאום נראית קצת פחות בלתי פגיעה מאשר רק לפני מספר שנים. לפחות לפי מה שקורה במינסוטה נראה שהליגה באה לשדר לנו: אל תתבלבלו. אנחנו עדיין הספורט מספר אחד בארה"ב, ובפער עצום. הסופרבול עדיין ימשוך אליו את מיטב הפרסומות, את הרייטינג הגדול של השנה ואת עשרות ומאות אלפי האורחים - לא משנה אם נערוך אותו גם בקוטב הצפוני.
ויש גם את אלו שבאו מבחוץ. האוהדים. בצורה אולי קצת מפתיעה, רובם, הן ב"מול אוף אמריקה" (שבו ממוקם מרכז המדיה ועשרות אולפני טלוויזיה. שחקני NFL ופרשנים מסתובבים בין הקומות כאחד האדם) והן בדאון טאון הקפוא, הם אוהדי פטריוטס. אוהדי איגלס יש הרבה פחות. זה מפתיע בעיקר כי אוהדי ניו אינגלנד רגילים בהצלחות הקבוצה שלהם, בעוד אוהדי האיגלס לא ראו הרבה כאלו. כידוע, האיגלס לא זכו מעולם בסופרבול ובכלל אוהדי פילי לא זכו ליותר מדי נחת בשנים האחרונות כאשר רק תואר אליפות אחד בודד (לקבוצת הבייסבול שלהם) נחת בעיר האחווה ב-35 השנים האחרונות. כשתהיתי איפה כל אוהדי האיגלס, אחד מהם הבטיח שיש רכבת אווירית בדרך שאמורה להגיע היום (שישי). ואולי, כמו שאמר לי אוהד אחר, פשוט כולם נמצאים בבר, עסוקים בפעילות החביבה עליהם.
מה שבטוח, הם רועשים הרבה יותר. בעוד אוהדי הפטריוטס מתנהלים בבטחון עצמי, כאילו היו פה כבר בעבר (כנראה כי הם היו, לא פעם ולא פעמיים) מתרכזים בקניית מרצ'נדייז והפגנת עליונות, הרי שאוהדי האיגלס מסתובבים בקבוצות קטנות שמדי פעם פורצות בתרועות רועשות. קשה לומר שהם בטוחים לגמרי ביכולת של ניק פולס לשחזר את היכולת שלו מהמשחק האדיר שהוא נתן מול מינסוטה, אבל הם בוטחים בהגנה החזקה שלהם שתצליח להאט, אם לא לעצור, את התקפת הפטריוטס. כל זה לא אומר שהם רגועים לקראת המשחק. "אבל, טום בריידי", סיים את הניתוח שלו לא אוהד אחד ולא שניים. לשאלתי כמה הם יהיו בטוחים בעצמם עם יתרון של 10 נקודות ברבע האחרון, ענה לי אחד מהם - "אני כמעט מעדיף להיות בפיגור עשר מאשר ביתרון עשר". בעוד פחות מיומיים הם כבר יידעו בדיוק.
