בווידאו: בניון מוצג כשחקן מכבי פתח תקוה
הבעיה שהכל קורה מאוד מהר. הזמן חומק לך בין האצבעות. בתוכך אתה עדיין הילד שתמיד היית. השיחות הפנימיות זהות. אתה עדיין פונה לעצמך בשם הכינוי שהיה לך כילד. כל העניין עם הגיל, המספרים, השנים, הוא לא נתפס. כשאתה מסתכל על תמונות ישנות של אבא שלך, כשהוא היה בגיל צעיר ממך, עדיין הוא נראה לך מבוגר. הכל מתעתע. במובנים רבים אתה מרגיש בשיאך, אתה חד ובוגר, רואה דברים בצורה ברורה, ובמקביל מתקשה להשלים עם הנסיבות, עם הפיזיות שמשתנה. לא סתם מבוגרים נוהגים להשתמש במונח "הגוף בוגד בי", הרי קשה להבין איך המכונה הזאת שליוותה אותך כל החיים בהרמוניה פתאום מתחילה להישנק. מה קורה שם? איך זה יכול להיות?
הייתי בשער 3 ברמת גן ב-2:2 של נבחרת ישראל מול שוויץ, כשיוסי בניון כבש צמד מדהים. טיפסתי במעלה היציע, מאות מדרגות למושב שלי, אי שם בגבהים, בשביל לראות אותו. זה היה אדיר. בגול הראשון הוא דהר ועבר את השוער, בשני הוא שלח רגל משום מקום. אני זוכר את עצמי נעמד על הכיסא וצועק "איזה גדול אתה יוסי", לגיבור הצנום הזה. נראה כאילו זה היה אתמול, נראה כאילו זה היה לפני 50 שנה. סביר להניח שגם בניון זוכר את זה היטב, תוהה כמה זה קרוב, כמה זה רחוק. יכול להיות שזה אחד מהרגעים שעברו לו בראש השבוע, כשחתם במכבי פתח תקוה, אחרי שהתווכח במו"מ עם שינו זוארץ אם החוזה יהיה לחצי עונה או לעונה וחצי, רק כדי להצטלם אחר כך ליד אבי לוזון ועומר גולן עם חולצה כחולה, בתחנה חדשה, אולי האחרונה, ואולי לא.
עוד בנושא
יוסי בניון הוצג במכבי פתח תקוה: "בארץ לא יודעים לתת כבוד"
אפשרות: בניון יקבל תפקיד מקצועי במכבי פתח תקוה לאחר הפרישה
בניון נפרד מאוהדי בית"ר: "ניסו לסכסך בינינו, אבל ריגשתם אותי"
אי אפשר לדמיין בכלל מה עובר לכדורגלנים בראש בשנותיהם האחרונות. על איל ברקוביץ', למשל, לפחות מבחוץ, ניכר בבירור הדיכאון שאחרי הפרישה. לא רק ההשמנה, שמסמלת הזנחה גופנית, אלא בעיקר הכעס שלו, הבוטות שהפכה לחריפה יותר, שאולי מחפה על החריפות שאיבד מימיו על המגרש. גאון כדורגל, שהבריק בלי מאמץ, בלי מחשבה, אלא מתוך אינסטינקט, נאלץ עכשיו להתעסק בעניינים רגילים של אנשים רגילים בעולם האמיתי. כל היתרונות שלו אבדו. השיא שלו מאחוריו. ספק אם אי פעם ישחזר את זה.
ובאמת, למה להם לפרוש? רק לאחרונה שוחחתי עם כדורגלן מבוגר, שמעביר את דמדומי הקריירה בליגה הלאומית, וממש הפצרתי בו: תישאר. אל תמהר לפרוש. אין כלום שם בחוץ. שחק כדורגל עד הרגע האחרון. תתעלם מהרמה הנמוכה, ממוסר התשלומים, מהאווירה האומללה, ותיהנה מהאימונים, מחדר ההלבשה, מהחברותא, מהעובדה שאתה משחק כדורגל. כן, גם אם זה אומר להיכנס כמחליף לרבע שעה במשחק אמצע שבוע, בחורף, מול אצטדיון ריק. אפשר לחשוב ששאר העבודות כל כך אטרקטיביות. שאלה שמלגלגים עליך מגשימים את עצמם בכל רגע.
על פניו, היה משהו עצוב בתמונה של בניון במדי מכבי פתח תקוה. עצוב שזה מה שנהיה ממנו, מאיך שהכל התגלגל, מרצף האירועים המביכים, שזה לא מגיע לו. אבל אז נזכרים שזו לא פעם ראשונה שלועגים לבניון. למעשה, כך היה גם כששיחק בפרמיירליג. אפילו אז, לקראת הסוף, לגלגו עליו שהוא רק מחליף, לעגו על "החל במהלך" כשהיה מעורב בשערים בפרמיירליג, כינו אותו בציניות "הראשון לחבק" כשהיה משתתף בחגיגות שערים בקבוצות כמו ליברפול, ארסנל וצ'לסי, כשהיום השגרירים הבכירים שלנו הם בסין ובבלגיה. כך שאם יש משהו עצוב, זה לאו דווקא הוא. בטח לא רק הוא.
העונה חלה תפנית בסיפור של יוס. בתקופה שלו במכבי חיפה בניון השכיח מעט את הכדורגלן המוצלח שהיה, והזכיר דווקא את התקריות והתאקלים שעבר בקריירה, עם אלי כהן וקשטן לדוגמה, עם סיפורים על גאוותנות ומאבקי אגו. עכשיו, הודות לאלי טביב, הוא שוב יכול לרוץ עם הנראטיב של הילד ש"רק רוצה לשחק". טביב זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לו. עוד לא נולד האדם שיתעמת עם טביב וייצא יותר רע ממנו. העובדה שהפך לקורבן משקמת לו את התדמית. אם עד לפני כמה חודשים כשבניון היה מדבר על "כבוד" הוא נראה כרודף כבוד שרק מחפש כוח, עכשיו הוא באמת צודק. התנהגו אליו בזלזול מעליב. הוציאו אותו גדול. הם הבוחשים מאחורי הקלעים, אנשי הקנוניה, ואילו הוא הכדורגלן שרק רוצה להרגיש את הכדור. פתאום התמונה שלו במכבי פתח תקוה הופכת מעצובה - לרומנטית. הוא לא נכנע. מסרב להיכנע.
מאמנים נוהגים להגיד שהגיל הוא חסר משמעות, מי שטוב ישחק, המספר בתעודת זהות לא חשוב, אבל זה כמובן שקר. דמיינו ילד בן 17 במכבי חיפה שעולה מהספסל ומשחק כמו בניון כיום. שקט, יודע להחזיק כדור, נותן פסים מדויקים, משחרר כדור להתקפות, מדי פעם מבשל. אם הוא היה ילד אלמוני, ברמה הזאת, הוא היה נהפך לכוכב. לתקוות הכרמל. את נטע לביא היללו על הרבה פחות. ובכלל, איך אפשר להאמין למאמנים בימינו, בעידן עלוב שכזה. הכדורגל הישראלי במלוא צביעותו מוציא את בניון גדול.
הוא לא ברקוביץ' ורביבו שחזרו לישראל כמו פרימדונות, זלזלו והתייאשו מהר, זו עובדה שהוא מסרב לפרוש. אי אפשר להכחיש את זה, עדיין נותרה בו איזושהי חדווה. סוג של מוטיבציה, תהא אשר תהא. הוא צריך לזכור, גם לפדרר אמרו לפרוש, גם על פלפס תהו למה הוא חוזר. הוא לא ברמתם, אבל יש לו מה לתת. ואם לא, זה לא עניינכם. מגוחך שאנשים שלועגים לו הם מעריצים של עולם כדורגל כל כך עלוב, שמנוהל על ידי דודודהאנים, עם קבוצות שרודפות אחרי מרואן קבהא וגידי קאניוק.
