בסופו של דבר קשה להתחמק מזה: אנדי מארי בבית אחרי ניתוח בירך. נובאק דג'וקוביץ' סובל מכאבים במרפק ואולי יזדקק לניתוח בעצמו. רפאל נדאל נאלץ לפרוש מול מארין צ'יליץ' בגלל פציעה. סטן ואוורינקה ומילוש ראוניץ' חזרו מפציעות ועפו מוקדם. קיי נישיקורי בכלל לא שיחק בגלל פציעה וחזר השבוע באיזה צ'לנג'ר. לעומת כל הטניסאים הנהדרים האלה, רוג'ר פדרר עדיין בשיאו והוא אפילו מבוגר מכל השמות המכובדים שצוינו כאן.
במידה מסוימת, אפשר לומר שהיין השוויצרי המשובח הוא כמו איזה חבר נבזי, שהשתמש בכל החברים שלו ובשלב מסוים זרק אותם לכלבים. פדרר לא היה השחקן שהוא היום אלמלא היה צריך להתמודד מול נדאל ולקבל ממנו בראש ברוב המקרים, אחר כך מול דג'וקוביץ' וגם נגד מארי ו-ואוורינקה. הטניסאים המצוינים האלה דחקו את פדרר לקצה גבול היכולת שלו ומסתבר שקיים דבר כזה והוא פשוט אדיר. ואחרי ש"ניצל" את כל אותם יריבים כדי להגיע לקצה גבול היכולת, פדרר כאילו זרק אותם לשוליים. כמובן שאין לו חלילה חלק בפציעות שלהם, אבל קשה לא להתרשם מזה שהוא מרחף כמו פרפר בזמן שאתלטים אדירים כמו מארי, דג'וקוביץ' ונדאל סובלים מפציעות כל הזמן.
בגיל 36 פדרר משחק את הטניס הטוב ביותר בקריירה שלו, כפי שציינו שחקני עבר כמו פט קאש, מאטס וילאנדר ובוריס בקר. להגן על תואר גרנד סלאם בגיל כזה זה הישג בלתי נתפש. לכבוד התואר ה-20 שלו ערכתי רשימה של המשחקים שקיים בכל טורניר גרנד סלאם בו זכה, בחלק מהם הוא נגרר לחמש מערכות צמודות מול טניסאים שקשה להאמין שבכלל לקחו ממנו מערכה. באוסטרליה השנה ובווימבלדון אשתקד, הוא הפסיד ביחד רק שתי מערכות וגם הן בגמר מול מי שעולה למקום השלישי בעולם. הדבר הכי מדהים בזכייה הזו הוא שפדרר אפילו לא שיחק ב-100% באף משחק, הוא לא היה זקוק לזה בכלל, 65%-70% יכולת הספיקו לו עד הגמר, כשגם בו הוא לא היה צריך להתעלות לרמה הכי גבוהה שלו.
עוד בנושא
רוג'ר פדרר זכה באליפות אוסטרליה אחרי ניצחון על מארין צ'יליץ'
20 תמונות , אגדה אחת: כל הניצחונות של רוג'ר פדרר בגרנד סלאם
רוג'ר פדרר בכה אחרי הזכייה במלבורן: "האגדה נמשכת"
בגמר מול צ'יליץ' למשל, פדרר לא היה בפיגור בכלל. המערכה הראשונה הייתה משהו שהקרואטי לא יכול היה להרשות שיקרה ובכל זאת קרה. מאותו רגע, הוא בעיקר רדף אחרי פדרר וביקש להימנע מתבוסה כואבת בשלוש מערכות. בכל פעם שהם נגררו לנקודות ארוכות היה נדמה שהשוויצרי רגוע והקרואטי לחוץ. הבקהנד של צ'יליץ' לא היה מספיק טוב ופדרר הוציא לו את הנשמה עם סלייסים נמוכים ומעצבנים, שגם הוציאו אותו מהקצב, גם האטו את משחקוני ההגשות שלו וגם הפכו את חלק מהנקודות לקרב של טאץ' ורגש ליד הרשת ובזה פדרר הוא מהגדולים בהיסטוריה, אם לא הגדול שלהם, וצ'יליץ', מה לעשות, הוא קצת בוק. קשה בגובה של 1.98 מטר גם לזוז טוב כל כך וגם לנסות להתחרות עם פדרר במשחק של רגש בחצי המגרש וצפונה.
זה לא היה גמר גדול, הוא היה די בינוני והרגיש קצת כמו משחק כדורסל בו אחת הקבוצות מובילה כל הזמן סביב 8-6 הפרש, אבל ברור לכולם שהיריבה לא יכולה לנצח, או כמו משחק כדורגל בו אחת הקבוצות עולה ל-0:2 מוקדם ואז נרגעת. לרגע אחד במהלך הגמר לא הרגשת שפדרר לא בשליטה. הכי קרוב לזה היה בתחילת המערכה החמישית וגם אז מהר מאוד השוויצרי התעלה, שמר, שבר ושוב שמר ובכך גמר סופית את הסיפור.
אם בשנות הבצורת פדרר היה נתקל כל פעם בחומה הזאת שהיא שני משחקים מול נדאל, מארי או דג'וקוביץ' בתוך 48 שעות כדי לזכות בתואר, עכשיו אפילו את זה אין לו. החבר'ה האלה בחוץ כך שפדרר יכול היה לבלות בחצי הגמר מול היבלות של יון צ'ונג חסר הניסיון ואז להגיע רענן וחזק מספיק למערכה החמישית מול צ'יליץ'. גם הגמר מול הקרואטי היה מהיר וזריז מאוד, בטח ביחס לקרבות הארוכים והקשים מול שלושת "הגדולים" האחרים שהוציאו לו את הנשמה לאורך השנים. זאת ממש לא הבעיה של פדרר שנדאל, דג'וקוביץ', מארי ואחרים בחוץ, זה גם לא צריך לעניין אותו ואולי מצביע על גדולתו כמי שמצליח לשמור על עצמו בטופ גם בגיל 36, אבל זה משהו שחשוב לציין.
לסיכום, קשה להתעלם מהדמעות של פדרר בסיום. הרבה שנים לא ראינו אותו כל כך נרגש אחרי זכייה בתואר וזה מלמד כמה זה חשוב לו. בווימבלדון יצא לי להיות בכמה משחקים שלו וכמה מסיבות עיתונאים ואחרי כל חוויה כזו תמיד עולה השאלה השטחית: הבנאדם בן 36, יש לו אישה וארבעה ילדים וכסף זה מזמן לא משהו שמעניין אותו, אז מה עוד מניע אותו? בכל זאת, זכייה בגרנד סלאם זה דבר שמגיע אחרי הרבה מאוד לחץ, אימונים קשים והתמודדות עם סיטואציות קשות הן בהיבט הפיזי ואולי אפילו יותר מכך בהיבט המנטאלי. כנראה שאין דרך להיות ציני או רציונלי לגבי מה שמניע אותו, זו פשוט האהבה שלו לטניס, לתחרויות, למגרשים הגדולים, ללחץ ולניצחון.
פדרר הפתיע רבים לפני הטורניר כשאמר שמה שעוזר לו להגיע רענן ובכושר טוב לטורנירים זו העובדה שהוא מתאמן ועובד הרבה פחות קשה ממה שהיה נוהג לעבוד בעבר. זו אמירה שנוגדת את כל עידן הקואוצ'ינג והקשקשת המנטאלית של יועצים מטעם עצמם שאוהבים לדבר על עבודה קשה ולהגיד שהם ימשיכו לעבוד קשה. כי זה מה שפדרר: חסר בולשיט, ענייני וממוקד מטרה. לא פלא שהוא בחר להגן על חבריו במהלך הטורניר כשאמר במסיבת עיתונאים שהגיע הזמן שעמיתיו למקצוע ידברו כמו שצריך בראיונות של אחרי משחקים ויגידו את האמת. "אף אחד לא רוצה קלישאות ואנשים משעממים ומסורסים", הוא אמר וצדק.
עוד מגמה שיש לשים אליה לב וגם בה "אשם" פדרר, היא שבארבעת טורנירי הגרנד סלאם האחרונים: רולאן גארוס, ווימבלדון, ארה"ב ואוסטרליה, טורניר הנשים היה מהנה ומסקרן בהרבה מזה של הגברים. רוב המשחקים המותחים והדרמטיים, אלה שבהם יש את הנקודות הבלתי נשכחות, היו בצד של הנשים. גם מהגמר בין פדרר לצ'יליץ' לא ניקח כמעט אף נקודה שהשאירה את כולם פעורי פה. נדמה שכל עוד פדרר נראה כך ונדאל שולט ברולאן גארוס, אנחנו צפויים לעוד כמה טורנירים כאלה. דג'וקוביץ' ו-ואוורינקה לא כשירים, מארי בחוץ והדור הצעיר עדיין לא באמת יכול לעשות את המוות לפדרר. שחקנים כמו גריגור דימיטרוב, ניק קיריוס, דומיניק תים וכמובן שגם סשה זברב, שסגר עוד גרנד סלאם מאכזב מאוד, עדיין לא מסוגלים להיות מועמדים אמיתיים לגרנד סלאם. חבל, אבל זה המצב.
האם פדרר נהנה מההפקר בכך? ייתכן, אבל באמת שברמה שהוא משחק, קשה מאוד עד בלתי אפשרי לנצח אותו. וזו, כפי שכבר נכתב כאן, הייתה הרמה שלו כשלא אתגרו אותו ולקחו אותו לקצה. רק תארו לכם למה השוויצרי בן ה-36 מסוגל במצב כזה.