בואו נתעלם לרגע מהעבר שלה, מהרזומה שלה, מפועלה הנכבד, מהפרודיה עליה בארץ נהדרת, משמאל-ימין. בואו נתעלם לרגע מהתפקוד שלה כשרת התרבות (תרבות!), עם ההחרמות והפרובוקציות והאמירות לאורך כל הקדנציה שלה. גם אם נתעלם ונשכח מכל מה שעשתה (ולא עשתה) עד עכשיו כשרת הספורט, ונתמקד רק בשבוע הזה ובנוכחות שלה כאוהדת בית"ר ירושלים במשחק נגד בני סכנין, הרי שרק האירוע הסמלי הזה ממחיש את הדרך הכושלת של מירי רגב בתפקיד, ואת ההכרה העצובה של חובבי הספורט בישראל שזו השרה האחראית על התחום.
קודם כל, כל העמדת הפנים הזאת, כאילו שהיא מתעניינת בליגת העל, כאילו היא אוהבת כדורגל, כמה עלוב ומעליב. איך היא מגיעה למשחק עם צעיף על הצוואר, כאילו שלפה אותו מהארון ולא שלחה את אחד מיועציה לארגן לה אחד, כאילו זה לא משהו שזועק לעין לכל אוהד. אומנם במקומותינו זה לא מובן מאליו ששרת ספורט תאהב ספורט, הרי אפילו ראש ההתאחדות לכדורגל לא ממש בעניין של כדורגל, אבל ככל שהשרה מנסה לשדר בכוח חיבור אותנטי למשחק, בכך היא רק חושפת התנשאות וניכור, אולי אפילו זלזול באוהד הממוצע, שאמור להתרגש מהמחווה. את מי זה אמור להרשים, הצעיף הזה על הצוואר, מלבד אספסוף מתלהם ונלהב? אוהדי כדורגל רואים במשחק כדבר רציני מאוד, הם יודעים להריח מקילומטרים את הציניות והאינטרסים, ואם יש להם אלרגיה לתופעה לגיטימית כמו "אוהדי הצלחות", אפשר רק להעריך כיצד הם מגיבים לצביעות של הפוליטיקאי התורן שמגיע למשחק ומעדכן מראש את הכתבים והצלמים.
אומנם עד עכשיו השרה לא הרבתה להגיע למשחקים בליגת העל, אבל מתברר שאין כמו בית"ר ירושלים נגד בני סכנין כדי להדליק את האש של האוהדת בית"ר שעדיין בוערת בה, להחזיר אותה למקורות, למועדון עליו גדלה, לימים שלה בימק"א כשהייתה חוגגת עם סימיקו וכל החבר'ה. וכך זה לא מפליא שאת הסרטון המדובר שלה היא לא צילמה ביציע המכובדים המרומם מעם, אלא ביציע העממי, במקומה הטבעי, לצד חבריה הוותיקים, שבעל כורחם הפכו לניצבים בהצגה שלה.
יש שיאמרו שאוהדת בית"ר אמיתית הייתה מעדיפה להגיע למשחקים הבאמת חשובים של הקבוצה, כמו למשל קרבות הצמרת מול מכבי תל אביב או הפועל באר שבע, או אפילו המאבקים הפיקנטיים של בית"ר מול הפועל תל אביב בעונות קודמות, אבל רגב היא כנראה אוהדת מיוחדת, קצת כמו בנצי גופשטיין וברוך מרזל, מסוג האוהדים של בית"ר שבאים בעיקר למשחקים מול סכנין. כלומר, פחות בעניין של כדורגל, אלא יותר בעניין של בלגנים מול הערבים, של התרסה ופרובקציה. וזה בסדר גמור, כולם אוהבים שיש קצת אקשן ובלגנים, הרי אפילו גופי השידור מחליטים תמיד, באופן אוטומטי, ללא קשר למיקום הקבוצות בטבלה, שזה המשחק המרכזי של המחזור. ועם זאת, מאדם בתפקיד ממלכתי כמו שר הספורט אפשר לצפות (אולי לא לצפות אבל בהחלט לקוות) שהשיקולים יהיו מעבר ל"בואו לטדי הולך להיות שם בלגן".
ובכלל, למה לבוא למשחק עם צעיף של בית"ר? אומנם נאיבי להפנות שאלה כזו לגברת רגב, ובכל זאת - מה עם קצת ממלכתיות של שרה בממשלת ישראל? זו כמובן לא הפעם הראשונה שפוליטיקאים הולכים לכדורגל, זו לא פעם ראשונה ששרים חושפים מי הקבוצה האהודה עליהם, הרי רמון אוהד הפועל, הנגבי אוהד מכבי, ריבלין ואולמרט אוהדים ותיקים של בית"ר, אין עם זה בעיה. אבל גברת רגב היא שרת הספורט המכהנת. וככזו, היא צריכה לדאוג גם לאינטרסים של בני סכנין. היא צריכה לדאוג לאינטרסים של הענף כולו, לראות את התמונה הכוללת, לחשוב לטווח ארוך, לא רק על הפוזה לצלמים. וכשהיא מתנהלת ככה - לוקחת צד, מלבה מפגש טעון מלכתחילה, מתנהגת בציניות וחוסר אחריות - אם להשתמש בלשון המעטה, הרי שהאמון בה מתערער, והמעט שעוד נותר מתפורר. נוצר רושם שהדבר היחיד שמעניין אותה בספורט זה האפשרות להצטלם במוקדים עתירי רייטינג, לקדם אג'נדה פוליטית ובעיקר לקדם את עצמה. כל ההתנהלות שלה ממחישה לאוהד הספורט שהיא האחרונה שהוא יכול לסמוך עליה. שהוא הדבר האחרון שמעניין אותה. הספורט הוא רק מקפצה, עוד מדרגה לדבר הבא, ולעזאזל מה שתותיר מאחור.
ואז הגיע שיא הערב, הסרטון מהיציע, שבו היא מאחלת למשחק הגון וספורטיבי, ולצדה ומאחוריה, מקיפים אותה באהבה, אוהדים שקוראים "שיישרף לכם הכפר" וחוגגים בקול גדול "הנה היא עולה, הקבוצה הגזענית של המדינה", הקבוצה שהצעיף שלה עוטף את צווארה של שרת הספורט. והיא, השרה, רק מחייכת. אפילו צוחקת. לא, היא לא שומעת את הקולות, אבל המהות שלה, הנוכחות שלה, גורמות לאספסוף לשיר בקול קללות ללא הפרעה. בזמן שהכדורגל הישראלי מנסה להילחם בקריאות הגזעניות, שרת הספורט מלבה אותן בעצם הנוכחות המתריסה שלה. בזמן שאוחנה וטביב נלחמים בגזענות (מטעמי תדמית ומשיקולים כלכליים, אבל לפחות עושים איזשהו מאמץ), השרה אפילו לא עושה פעולות למראית עין. לא עלה בדעתה לקום ולעזוב את האצטדיון במחאה (כמו שעשה הסגן של דונלד טראמפ באצטדיון פוטבול לנוכח שחקנים שכרעו ברך בזמן ההמנון), לא עלה בדעתה לשמש דוגמה, להראות שקריאות גזעניות זה דבר בלתי נסבל, שיש לה גבול, שיש דברים חשובים יותר.
זו שרת הספורט שלך, ישראל, זה האדם שאמור להתוות את הדרך, אלה מנהיגייך.
